0.

[אז מה אם אמרתי לאבנר שאין לי זמן לכתוב על זה]. כב' השופטת אביגיל כהן פסקה השבוע בעניין תא 69548/07 הנהלת בתי המשפט נ' חסיד עדנה טל. חסיד תבעה את הנהלת בתי המשפט בגין פגיעה בפרטיות לאחר שאלה פרסמו מידע אישי אודותיה בפסק דין; ככלל, בתי המשפט לענייני משפחה דנים בדלתיים סגורות ומוחקים פרטים מזהים (וראו יואב יצחק נ' ארנון מוזס ואת התיקון לחוק בתי המשפט שהוכנס באמצעות חוק בתי המשפט לענייני משפחה). אולם, במקרה שלנו, גילתה חסיד כי בסמוך למתן פסק הדין פורסם באתר וואלה באחד הפורומים עותק של פסק הדין, ללא שמות הצדדים אך עם מספרי זהותם. כיוון שבמדינת ישראל מספר זהות הפך מזמן להיות מידע שניתן להפוך לשם פרטי (וראו את כללי הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע בנושא שימוש במידע הקיים במרשם האוכלוסין לצורך אימות זהות) פנתה חסיד בתביעה כנגד הנהלת בתי המשפט על פגיעה בפרטיות.

הנהלת בתי המשפט פנתה בבקשה לדחיית התובענה בטענת התיישנות, שכן על פי סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, תקופת ההתיישנות על עוולות של פגיעה בפרטיות הינה שנתיים, והתביעה הוגשה בדצמבר 2007, לאחר שהעוולה לכאורה בוצעה ב2005.

1.
בית המשפט לדעתי שגה כמה פעמים; ובמיוחד להערכתי הקים לתובעת עילת תביעה חדשה. ראשית, אתחיל בעילת התביעה החדשה שקמה נגד הנהלת בתי המשפט. בפרסום פסק הדין כפי שפורסם באתר נבו (עותק של פסק הדין זמין כאן, למקרה שיהיו שינויים ) מאוזכר מספר ההליך המקורי בבית המשפט לענייני משפחה, דבר המאפשר בנקל להגיע אליו ולקרוא אודות נושאים הקשורים לצנעת הפרט של משפחת התובעת; יותר מסביר להניח כי הפיכת מידע זה לציבורי היה חלק מהתמריץ להתחלה בהליך המשפטי על ידי חסיד. אולם, עצם פרסום המידע וחיבור הקצוות בשנית ע לידי בית המשפט יכול, לכשעצמו, להקים עילה מחודשת של פגיעה בפרטיות ולאפשר את הגשת התביעה בשנית.

2.
שנית, טעה בית המשפט כאשר לא שאל "מתי לראשונה נודע לתובעת על הנזק" אלא "מתי נגרמה העוולה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי מירוץ ההתיישנות יעבוד לפי כלל זה: "לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". כך שבמקרה זה, אף אם הוגשה התביעה באיחור של תשעה חודשים, הרי שגם אז, די היה שהתובעת תסביר מתי גילתה לראשונה על הפרסום כדי להשליך אור על הנושא, אך בית המשפט לא התייחס לכך אלא דחה הטענה ללא דיון.

3.
שלישית, טעה בית המשפט בנסיבות נוספות: הנזק שנגרם בגין פגיעה בפרטיות היווה גם עוולות נוספות אשר אינן רק פגיעה בפרטיות, ועליהן תקופת ההתיישנות אינה קצרה כמו בפרטיות; העוולה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין) היתה יכולה להקים גם כן עילה, כיוון שבתי המשפט, לכאורה, הפרו את חובתם לשמור על פרטיות המתדיינים בהליך שיפוטי מסוג זה. ככלל, בית המשפט העליון פסק כבר כי "העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד: העוולות אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממיל מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה. חלקן של הרשתות אינן "תופסות" מערכת עובדות נתונה. לעתים נתפסת מערכת עובדות נתונה על-ידי רשת אחת בלבד. לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות, הכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות. גישה "פונקציונאלית" זו מתבקשת, כאמור, מההיסטוריה החקיקתית ומהמבנה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. היא חיונית, אם מבקשים לשמור על חיוניותה של הפקודה. גישה פורמאלית, שמלשון ההן של כל עוולה נלמד על הלאו שמחוצה לה, אין בכוחה להתמודד עם הבעיות החדשות, אשר המציאות יוצרת" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון)

4.
הסוגיה של אחריות המדינה לפרסום פרטים המופיעים בפסקי דין היתה יכולה להגיע סוף סוף לדיון בפני בית משפט (ולא דיון עקר כמו בא 125775/00 פלונית נ' פלוני ואח') במקום לעשות כן, בחר בית המשפט בישראל בדרך הפחד. הוא היה יכול לדון בשאלות כמו האם מספר הזהות הוא מידע פרטי? (ישנם הטוענים, בקרב שירות המדינה, שאין במספר הזיהוי דבר פרטי, ואין בפרסומו פגיעה בפרטיות); בית המשפט היה יכול לדון בסוגיית אחריות המדינה בפגיעה בפרטיות ולהגיע לתוצאה מעניינת. אולם, בחירתו של בית המשפט לדחות את התובענה על הסף מבלי לדון בשאלות האלה אינה נטועה בדין, ואף יצרה לתובעת עילה שניה, הפעם חמורה יותר.