בחודש יוני 2006 העלה אמנון כהן לדיון את הצעת חוק חסימת אתרי אינטרנט למבוגרים, התשס"ו, 2006. באותה העת ההתייחסות לאותה הצעה היתה שולית; כמו הצעות חוק רבות אחרות נראתה הזויה וקיצונית מדי עבור המחוקק הישראלי. ההצעה בבסיסה קבעה כי ספק אינטרנט יחסום את כל תעבורת האינטרנט המכילה מין, אלימות או הימורים אלא אם וידא בזיהוי ביומטרי כי הגולש הינו בגיר. עד פברואר 2007, בה הגיעה הצעת החוק לדיון במליאה במסגרת קריאה טרומית; באותה התקופה, למעט מספר התייחסויות שוליות בתקשורת, דממה נותרה בכל הנוגע לחוק זה. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ברוב של עשרים וחמישה חברי כנסת וללא אף מתנגד. עד מאי, בו הובאה ההצעה לדיון במסגרת ועדת הכלכלה של הכנסת, איש (אולי למעט דר' מיכאל בירנהק) לא טרח להזכיר לאזרחי ישראל כי חרב עומדת מעל חירות הגלישה שלהם.
בחודש מאי הובאה ההצעה בפני ועדת הכלכלה של הכנסת. הבאת ההצעה לועדת הכלכלה ולא לועדת המדע והטכנולוגיה היתה צעד אסטרטגי ראשון שהביא להצלחת המהלך המבריק של חבר הכנסת אמנון כהן. בעוד שבועדת המדע והטכנולוגיה התעמקויות בניואנסים כמו "זיהוי ביומטרי" ומאגרי מידע יכולה להיות משמעותית ולעכב את תהליכי החקיקה, ועדת הכלכלה בכנסת היא בעלת אורינטציה פרו דתית פרו חרדית. בועדת הכלכלה הביעו רבים מן המשתתפים בדיון מורת רוח מהדרקוניות של החוק. חבר הכנסת יורם מרציאנו טען כי למרות שמטרת החוק מכובדת וראויה, הדרך אינה מידתית ואינה דמוקרטית (ובמילותיו המלומדות: "אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני לא רוצה לחסום את כל אתרי האינטרנט ואני לא רוצה ליצור מצב שבו כל פעם שאני ארצה להיכנס אני צריך להקליד קוד גישה אני רואה מה קורה בטלוויזיה. כדי להיכנס לערוצי הטלוויזיה השונים אני לא נכנס לכל ערוץ דרך קוד גישה.") דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דיברה גם בגנות החוק ובזכות המטרה. דומה היה שכל חברי הכנסת התעמקו בכיצד להביא לכנסת הצעת חוק שגם תחסום את האתרים הפורנוגרפים וגם תאפשר, לראשונה מזה שנים, לחייב את ספקיות האינטרנט לפקח בפועל על התכנים שהן מעבירות.
לאחר הדיון החל קמפיין מסיבי בבלוגים ובתקשורת כנגד הצעת החוק של כהן. רימון לוי, נשיא איגוד האינטרנט הישראלי, התראיין לגלובס והסביר את החולי שבחוק. אנשי אקדמיה התרעמו על הפגיעה בחירויות הפרט ובלוגרים יצאו בקמפיין ויראלי שכלל סטיקרים, ססמאות ואפילו הביא את הבלוגרים הפופולריים ביותר לדון בנושא. הקמפיין, כמו כל מלחמה בטחנות רוח, יצר תהודה מוגבלת במיוחד ולא יצא מסדר היום של הבלוגרים, אך דעך אט אט עד החלפתו של יושב ראש ועדת הכלכלה בשבוע שעבר. החלפת משה כחלון בגלעד ארדן לוותה בהצהרות של שני הצדדים כי הם מתנגדים להצעת החוק של כהן וכי הם מאמינים כי אין לפגוע בחופש האינטרנט אלא במקרים קיצוניים. כהן, מצדו, אמר כי כלכלת ישראל אינה תלויה בפורנוגרפיה וכי הוא ממשיך להתקדם עם הצעת החוק.
הצעת החוק של כהן היתה דרקונית למדי, אך יש שאמרו שמדובר בבלון ניסוי עבור הצעה מרוככת של שר התקשורת, אריאל אטיאס, לצנזר את האינטרנט. אטיאס התבטא לאחרונה לא מעט בנושא וטען כי כשם שיש לצנזר את הטלוויזיה יש לצנזר את הרשת. לטענתו בג"צ קבע כי (בג”צ 5432/03 ש.י.ן נ’ המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין) פגיעה כזו היא מידתית ויש חובה לעשות זאת כדי להגן על ילדים. למיותר לציין כי אותו אטיאס מעולם לא גלש באינטרנט.
היום (א', 08.07.2007) תובא בפני ועדת שרים לענייני חקיקה הצעה מרוככת מבית היוצר של שר התקשורת, כשבפועל מדובר בהצעה מזיקה עוד יותר. ההצעה מובאת כאן במלואה, תוך הסברים על סעיפיה, השוואה להצעה הקודמת וכן ההסתייגויות שיש בה. במקביל, מובאים דברי הסבר פי עטי להדיוטות אשר מיועדים להסביר היכן הדלתות האחוריות באותה ההצעה ומהן המילים היפות שמכבסות את הצעת החוק של כהן מהצעה דרקונית שלא היתה עוברת במבחן בג"צ להצעה שיש צורך להתמקד בה כדי להבין את הפנים השליליות שלה.
לדעתנו יש להמליץ לחברי ועדת הכלכלה של הכנסת להכניס שינויים מהותיים בהצעה על מנת שזו תעמוד בקנה מידה אחד עם חוקי היסוד של מדינת ישראל ויש להמליץ להם להצביע כנגד הצעה זו ככל שהעניין נוגע לשמירה על כלכלתה של ישראל ככלכלה חופשית וכן על האופי הדמוקרטי של האינטרנט הישראלי. מסמך זה הינו ארוך במיוחד אך בא לדון בהשלכות הנובעות מן החוק בקני מידה חוקתיים וכלכליים.
הצעת החוק היא הצעה להוספת סעיף 4ט לחוק התקשורת (בזק ושירותים). לשונה היא:
"4ט. שירות סינון תכנים בלתי הולמים לקטינים ברשת האינטרנט
(א) ספק גישה לאינטרנט יציע למנויו שירות של סינון אתרים בלתי הולמים לקטינים ברשת האינטרנט (להלן – שירות סינון תכנים); התקנה או הפעלה של שירות סינון התכנים תעשה על ידי ספק הגישה לאינטרנט, על ידי המנוי לפי בחירתו, או בדרך אחרת שאישר השר; ספק גישה לאינטרנט יציע למנוייו שירות סינון תכנים במועד ההתקשרות או במועד חידושה"
הבה נפרק את סעיף א' ראשית; שלוש דרכים יש לחסימת האינטרנט (ועוד כמה דרכים יותר יעילות): ברמת השירות (על ידי ספק הגישה), ברמת המשתמש (על ידי המשתמש) או בדרך אחרת שאישר השר. החשיבות של האפשרות לסינון הגישה ברמת המנוי ולא ברמת השרת היא על ידי מתן האפשרות לסגירת המסננת בעת שהיא גורמת לתקלות או חוסמת מידע שיש לגשת אליו. סעיף זה אינו חוקתי ופוגע בזכויות חוקתיות רבות. אולם, כיוון שהוא מדבר רק על הצעה ללקוחות, ולא על חיוב, הפגיעה החוקתית הינה פחותה. מוסכם על כולם כי יש להציע לצרכנים את האפשרות לסנן את תכניהם (בין אם ברמת השרת ובין אם ברמת המשתמש) באם הם בוחרים לעשות כן. כמו כן, מוסכם עלינו כי ספק הגישה לאינטרנט הוא בעל עלויות העסקה הנמוכות ביותר בכדי ליידע את המשתמשים. הודעה בעת החיבור לאינטרנט על קיומן של סכנות ברשת, כמו גם על האפשרות לחסום אותן, הוא ראוי ומבורך. אם כל תיקון החוק היה מתמצה בסעיף זה, דיינו; ואולם, המחוקק כאן מתערב יתר על המידה כשמוסיף את סעיפים קטנים ב' עד ז'.
חשוב לציין, עם זאת, כי סינון תכנים פוגע בחופש הבחירה של הצרכן ובפועל מביא לו תוכן שאינו התוכן המלא שהתבקש על ידו. עקב האופי המבוזר של האינטרנט, ייתכן כי דף אינטרנט אחד יכיל תוכן ממספר אתרים שונים ובכך חלק מדף זה יחסם וחלק לאו, ועל כן הגולש לא יזכה לחווית האינטרנט המלאה מצד אחד ומצד שני יקבל תוכן מעוות ומסולף. סינון יכול שיהיה, לעיתים, אפילו סינון תוך כדי שינוי. בחודש יוני 2007 התברר כי ספק אינטרנט בטקסס, ארה"ב, שינה את המודעות אשר הופיעו באתרי האינטרנט אליהם גלשו לקוחותיו כך שבפועל אלו קיבלו אינטרנט מסולף. למיותר לציין כי התערבות בתכנים אשר מוזמנים על ידי הלקוח הינה פגיעה בחירותו של הפרט ובבחירותיו; אותה טכנולוגיה ששימשה את החלפת הפרסומות היא הטכנולוגיה שתשמש את חסימת האתרים.
חסימת האתרים בפועל היא פגיעה בקניינם של בעלי האתרים ועשויה להתפרש, כמו כן, כמניעת גישה לעסק על פי חוק עוולות מסחריות. בתי המשפט הכירו בכך שמניעת גישה לאתר אינטרנט היא פגיעה בקניינו של בעל האתר מצד אחד, ועוולה על פי חוק עוולות מסחריות מאידך. (א' 1267/01 מגנטיקס נ' דיסקופי) קביעת השופט זפט באותו הליך היתה כי:
עניינו של היסוד השני מניעה או הכבדה על גישת לוקחות עובדים או סוכנים לעסק, לנכס או לשרות של הנתבע. היסוד דן במניעה או בהכבדה על גישה, ואינו מתעניין בדרך בה נגרמת המניעה או ההכבדה על הגישה. לפיכך, לצורך קיומו של יסוד זה אחת היא אם מדובר בפעולה או במחדל, בפעולה חד פעמית או מתמשכת, במניעה פיסית או בשימוש באמצעים אלקטרוניים או אחרים. גם המונח "גישה" לא הוגדר בסעיף. פשיטא ששביל המוביל מרשות הרבים לעסק ייחשב "גישה". האם גם קווי הטלפון של העסק, אתר מסחרי באינטרנט, תא דואר, שלטי הכוונה וכל היוצא באלו ייחשבו "גישה" לעניינו של היסוד השני? בתקופתנו, תקופת האינטרנט המחשב ושאר אמצעי הקשר האלקטרוני, הקשר בין עסק לבין לקוחותיו סוכניו ואף עובדיו מתבצע פעמים רבות באמצעים אלקטרוניים. הלקוח יושב בביתו ומבצע משם הזמנת מוצרים ושרותים בעסקים בכל רחבי תבל, אם באמצעות אתרי מסחר באינטרנט, אם באמצעות דואר אלקטרוני או פקסימיליה ואם בשיחת טלפון. מציאות זו יוצרת דרכי גישה שונות ומגוונות לעסק.
כיוון שמדובר בפגיעה בזכות החוקתית לחופש עיסוק, יש לבחון האם פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה או קובעת בחוק במפורש כי הינו תקף למרות הסתירה בינו לבין חופש העיסוק (בג"צ 4676/94 מיטראל נ' כנסת ישראל ). בחוק זה אין מצויין במפורש כי הוא תקף חרף הסתירה בינו לבין חוק יסוד חופש העיסוק ועל כן יש לבחון אותו לאור תנאי פסקת ההגבלה.
במקביל לטענות אלו, יש להבין כי חסימת ביטויים באינטרנט, בה התוכן מתבקש על ידי הגולש ולא מובא לו בתור "צופה פסיבי" כמו בטלוויזיה, שונה בצורה מהותית מאשר סינון תכנים המשודרים בטלוויזיה; (בג”צ 5432/03 ש.י.ן נ’ המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין) והאפשרות להגיע לאתרים אשר מוגדרים על פי החוק "בלתי הולמים לקטינים" לא תחסם בפועל בצורה יעילה במאה אחוזים ואף לא בתשעים אחוזים, כשם שפורסם בכתבה במעריב בחודש יוני 2007 (קישינבסקי, ד', "פ-תו-ח", NRG-מעריב, 18.06.2007), שירותי הסינון כלל אינה יעילים ואינם חוסמים אתרים רבים; לכן, התקנת אמצעי סינון שאינו מסנן בצורה יעילה, וכופה את הסינון על הלקוח בכל מקרה, אינו יעיל כמו הצפנת ערוצי טלוויזיה באמצעות קוד. באינטרנט, בניגוד לטלוויזיה בכבלים ולווין, מספר ה"ערוצים" אשר משדרים תכנים לא ראויים לקטינים אינו מוגבל וחסימה של כלל האתרים הלא הולמים אינה אפשרית בצורה מוחלת ללא צנזורה מאסיבית על האתרים. לכן, הגבלת חופש הביטוי של תכנים, וחופש הגישה למידע של הלקוחות, כאשר תכנים אלו מתבקשים על ידי הלקוח, צריכה להיות מופעלת במקרים קיצוניים בלבד. כך אמרה אף כב' השופטת דורנר בבג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות:
הנזק שבהחלטת המועצה עולה על התועלת שבה. ראשית, קהל הצופים לא נאלץ לצפות בסרט בעל-כורחו ובהעדר ברירה. אין מדובר בקהל שבוי, כי אם להיפך: הצופים יגיעו לבית-הקולנוע מבחירה חופשית, ישלמו על הצפייה בכספם וסביר שאף יכינו עצמם נפשית לקראתה. לשם ההשוואה, לקהל צופים זה חופש בחירה רב יותר מזה שהיה לצופי הסרט "בדרך לג'נין", שהוקרן בערוץ הטלוויזיה הממלכתי בשעת צפיית שיא. אכן, מידת החשיפה הכפויה לביטוי היא אחד הנתונים – אף כי לא תמיד הנתון המכריע – שבהם יש להתחשב בקביעת עוצמת הפגיעה הנדרשת להגבלת אותו ביטוי.
בפועל, אצילת הסמכות לסינון האתרים לספקיות האינטרנט מעבירה את הכח לפגיעה בחופש העיסוק מהמחוקק (שקבע את החוק) לשר (שהואצלה לו הסמכות לקבוע מהם הקריטריונים לסינון) ומשם לגוף פרטי אשר מסנן בעבורו את התכנים. אצילת הסמכות לפגיעה בחופש העיסוק לחברה פרטית פוגעת באושיות חופש העיסוק וכן במנהל התקין. (וראו בג"צ 7428/01 איגוד לשכות המסחר נ' שרת התעסוקה והמסחר , בג"צ 2334/02 שטנגר נ' לשכת עורכי הדין ) אצילת הסמכות לגוף פרטי (שאינו סטטוטורי) יש שתהיה מלווה בקריטריונים בחקיקה ראשית לפגיעה באותן זכויות חוקתיות (בג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים) ועל כן הסדר זה אינו חוקתי ויש לפסלו מדעיקרה.
מכאן, נעבור לניתוח שאר סעיפי החוק.
"(ב) ספק גישה לאינטרנט לא יספק שירות גישה לרשת האינטרנט, אלא לאחר שקיבל הודעה מפורשת מאת המנוי אם ברצונו לקבל שירות סינון תכנים, אם לאו (להלן – הודעת מנוי); לא קיבל ספק גישה לאינטרנט הודעת מנוי, יספק למנוי שירות סינון תכנים"
סעיף זה הינו בעייתי במיוחד בשל הסתירה הפנימית בו. ראשית, הסעיף מצהיר כי אלא אם הודיע הלקוח לספק על העדפותיו בנוגע לחסימת תכנים, אין לספק לו אינטרנט כלל. כלומר, כל משתמש שלא יענה כי הוא מעוניין (או לא מעוניין) בשירות חסימת תכנים, לא יהיה זכאי להתחבר לאינטרנט. חלק זה של הסעיף עומד בקנה אחד עם סעיף קטן א'. אולם, הסעיף ממשיך ואומר כי באם לא יקבל ספק הגישה הודעת ממנוי האינטרט לגבי האם לחסום את האינטרנט או לא, יסנן ספק האינטרנט את התכנים אשר הוא מקבל. בפועל יש כאן סתירה בין שני חלקי הסעיף; כיוון שאסור לספק לאפשר לגולש להתחבר אלא אם הודיע על העדפותיו בתחום הסינון, כלל אין מקום לסיפת הסעיף.
סתירה זו באה ומסבירה בפועל עד כמה בלתי ראויים כל אחד משני ההסדרים: אימוץ כלל המחדל של אינטרנט מסונן וסגירת האינטרנט (בפועל) למשתמש שלא יצהיר על העדפותיו.
ראשית, לגבי הצהרת ההעדפות: חיוב כל משתמש להצהיר על העדפותיו גורמת להחצנת העדפותיו בפני אדם אחד לפחות ופוגעת בפרטיותיו כאשר הוא נדרש להצהיר האם הוא צופה בתכנים פורנוגרפיים או כל תוכן אחר שעשוי להחסם (בשוגג או בכוונה) על ידי תכנות הסינון. אותו חיוב פוגע בפרטיות המשתמש ומחייב אותו להחצין את העדפותיו כאשר מדובר לעיתים באזרחים וגולשים שאינם מעוניינים להצהיר כי אלו התכנים אשר בהם הם צופים באינטרנט. קביעת כלל מחדל מסוג זה יוצר בושתיות ואשמה בהחלפתו בכלל ההפוך; ישנו חשש רב כי אזרחים בגירים רבים ימנעו מהצהרה זו כיוון שבפועל ההצהרה תגרום להם למחיר מוסרי בקהילתם, בקרב חבריהם ובקרב בני משפחתם. כמו כן, ניהול מאגר מידע ברמת ספק האינטרנט של מיהו האזרח שמעוניין לצפות בתכנים למבוגרים בלבד הינו פגיעה בפרטיותו של האזרח.
כמו כן, העדר הפירוט לגבי פרוצדורת ההצהרה (והלקוניות של סעיפים ד' וה', כפי שיובאו בהמשך) מאפשרים לספקיות האינטרנט "להודיע" ללקוח בצורות שונות, לרבות פרסום הודעה באתר האינטרנט שלהם או שליחת דואר עלום למשתמשים לתיבות הדואר שלהם אצל הספקיות מבלי שהלקוחות כלל ידעו על אותו דוא"ל, כשישנם סיכויים שאותו דוא"ל יכנס לפח הזבל. ההסדר עשוי להביא, כמו כן, למצב בו הגישה לאינטרנט של גולש שאינו מודע לכך תחסם בבת אחת, כיוון שזה לא מסר את הצהרתו לספק האינטרנט.
ג'ון פרג'ון ובארי פרידמן חקרו את נושא כללי המחדל והזכויות החוקתיות (Frejohn, J.A & Friedman, B., Toward a political Theory of Constitutional Default Rules, New York University Public Law and Legal Theory Working Papers,,Paper ). לטענתם, כללי מחדל נועדו לשמור על מצב ובו ההסדר הוא יעיל, כלומר הצדדים לא יאלצו לנהל משא ומתן על תנאי החוזה כאשר מדובר בויתור על זכויות בין הצדדים. לדוגמא, כלל מחדל למצב נתון יגרום לכך שבתשעה מתוך עשרה מקרים, למרות זכותם של הצדדים לשנות את כלל המחדל, אלו יעדיפו להשאיר את הכלל ככלל המחדל עקב עלויות העסקה הנלוות לכלל מצד אחד ומצד שני, עקב הצורך בחשיפת מידע בכדי לשנות את הכלל. (שם, עמ' 13-14) . כמו כן, לטענתם, ניתן להשתמש במקרה של מידע א-סימטרי בחוזה זה כדי להפעיל מנגנונים של Opt-Out (הודעה באם אינך מעוניין בהסדר) ומלווים ב"אותיות קטנות" רבות.
לדבריהם, כל התערבות בהסדר הנוגע לזכויות חוקתיות אינו המקום הטבעי להסדרי מחדל כלל וכלל (שם, עמ' 16). בעוד שקביעת כלל מחדל נועד לעודד את הצדדים להעביר אינפורמציה כדי לייעל את העסקה בכך שכל צד מיודע למידע שלו, במקרה זה הצדדים כלל אינם מעוניינים להעביר את אותה האינפורמציה. המקרה הנכון שיגרום להעברת אינפורמציה הוא קביעת כלל מחדל לא יעיל (לומר כלל בו הצדדים יאלצו להעביר את האינפורמציה בטרם החלטה); דוגמא לכלל זה הינו הכלל ההפוך, בו שירות הגישה לרשת אינו מסונן אלא אם הלקוח הודיע על רצונו לסינון. דווקא במקרה כזה ספקית האינטרנט תהיה מחויבת להודיע ללקוח על הסכנות ברשת מצד אחד, ומצד שני, לאחר שהיא סוקרת את אותן סכנות, לשאול אותו האם הוא מעוניין בשירות הסינון. העדר תשובה מצדו של הלקוח יביא לו אינטרנט לא מסונן.
בצורה המתוארת בפסקה הקודמת נוכל להגיע ליעילות מירבית בכל הנוגע להסדר המחדל, ונמנע פגיעה בזכות חוקתית ללא הסכמת הלקוח.
מכאן, לסעיף ג' הבעייתי לא פחות.
"(ג) בעד שירות סינון תכנים המסופק לפי סעיף זה, לא יגבה ספק גישה לאינטרנט תשלום נוסף, מעבר לתשלום שהוא גובה בעד שירות הגישה אל רשת האינטרנט"
סעיף זה הינו בבירור סעיף לא חוקתי. הסעיף פוגע בקניינן של ספקיות האינטרנט ומחייב אותן לשאת בעלות סינון התכנים של האוכלוסיה הרלוונטית. בפועל, תווצר החצנה של אותה עלות וכמו בכל עלות שמוטלת על נותני השירות כעלות חובה, יווצר סבסוד של השירות על ידי המשתמשים שאינם דורשים סינון וחסימת תכנים. הטלת העלויות על ספקיות האינטרנט פוגעות בתחרות החופשית מצד אחד, ופוגעות בשוק ספקי שירותי החסימה בצד השני.
נכון להיום ישנם לא מעט ספקי שירות המספקים תוכנות לחסימת אתרי אינטרנט; בין היתר, התוכנה הישראלית "מורשת" מספק שירות חסימה ללקוחות ספקיות אינטרנט מסוימות בלבד. אולם, תוכנות אחרות מספקות התערבות בתכני רשת גם כן. חיוב ספקיות האינטרנט לשאת בעלות יצור מצב בו הספקיות הן שיקבעו בפועל מיהן התוכנות המסננות ויסגרו את שוק תוכנות הסינון לתחרות. סגירת השוק לתחרות מהווה פגיעה בתחרות החופשית ובזכויות הקניין של יצרני תכנות הסינון. יש להניח כי כיוון שמדובר בתוכנות שניתנות ללא תמורה מספקיות האינטרנט, אלו ינסו למצוא את התוכנה הזולה ביותר, כך שבפועל התחרות החופשית תסגר לשוק זה.
הפגיעה כאן אינה בצורה של פיקוח על מחירים והדבר אינו ראוי, במיוחד כאשר ישנה חקיקה ספציפית לפיקוח על מחירים. ראוי כי באם שר התקשורת ושר האוצר רואים כי מתקיים אחד מתנאי סעיף 6 לחוק פיקוח על מחירי מוצרים ושירותים, ליישם זאת. באם המדינה היתה מעוניינת בפיקוח על מחירי שירותי האינטרנט, היה עליה לעשות זאת בצו באישור הממשלה כיוון שלא מדובר במונופולין באספקה או בייצור.
המדינה כאן נכנסת, שלא לצורך, לשוק אשר אינו נמצא בכשל שוק ומתערבת יתר על המידה פעמיים, בפועל. ראשית היא מחצינה את עלות השירות על המשתמשים ושנית היא יוצרת אוליגפול בתחום תוכנות הסינון. בפועל, חקיקת חוק זה יוצרת את כשל השוק שגורם לדרישת המדינה לחייב את הספקיות לספק את השירות במחיר בפיקוח (בחינם) ועל כן אינו הסדר יעיל. כמו כן, ההסדר בא בצורה שנוגדת את אופי החקיקה הכללית והספציפית בנוגע לקביעת מחירים והינו sui generis שלא היה לו תקדים במשפט הישראלי. מסיבות אלו, אנו מאמינים כי ראוי להתנגד לסעיף זה עקב הפגיעה בצרכנים ובספקיות הגישה לאינטרנט בצורה לא חוקתית ולא מידתית.
"(ד) השר רשאי לקבוע הוראות לעניין בצוע סעיף זה, לרבות לענין מתכונת שירות סינון תכנים, יידוע מנויים בדבר שירות סינון תכנים, הדרכים למסירת הודעות מנוי ולשינוייה, ואופן זיהוי מנוי כבגיר"
שימו לב לסעיף שנראה על פניו קליל ולא מחייב. בפועל מדובר בסעיף הדרקוני ביותר בדבר החקיקה, שבאמצעותו ניתן להגביל את חירויות הפרט יתר על המידה, תוך שימוש בתואנה כי מדובר בהוראות לביצוע החוק.
ראשית, השר (נכון להיום אריאל אטיאס) הוא זה שיקבע מה תהיה מתכונת סינון התכנים: האם מדובר ברשימה שחורה או לבנה; האם מדובר בתוכנה שתתוקן על מחשב המשתמש או על שרת מרכזי, מהם הקריטריונים לסינון התכנים, מתי יש לסנן וכיצד יש לסנן. עמדתנו היא כי אף אחד מנושאים אלו אינו ראוי להסדרה בחקיקה כלל וכלל, וכי אם מתעורר צורך להסדיר נושאים אלו בחקיקה, יש להביאה בחקיקה ראשית ולא בחקיקה משנית. כל פגיעה בחופש הביטוי ובפרטיות אדם חייבת לבוא בחקיקה ראשית לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (בג"צ 953/01 סולודקין ואח' נ' המועצה המקומית בית שמש, שרלוונטי לחקיקה זו יותר מאשר נדמה, ומומלץ לקראיה בכל מקרה, בג"צ 4264/02 שותפות המגדלים אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין, בג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים: "העובדה שהתקנה בה עסקינן אינה מכוונת לפגיעה חזיתית וישירה בזכות היסוד, והעובדה כי הפגיעה האפשרית בזכות תהא במקרה זה תוצאה נלווית בלבד של יישום תקנה, המכוונת למנוע ניצול לרעה של המפגש בין האסיר לעורך-הדין, כל אלה אין בהם לטעמי כדי לשנות ממסקנה זו [כי דין התקנה להפסל – י.ק.], חשיבותה של הסמכה מפורשת ומפורטת בחקיקה ראשית היא בהיותה תוצר של שיג ושיח פרלמנטרי, אשר במהלכו ניתנת הדעת למכלול השיקולים החוקתיים הצריכים לעניין הספציפי וכן להסדרים אלטרנטיביים הבאים בחשבון, ובכך היא נבדלת מהסמכה כללית") כמו כן, סמכות לקביעת תקנות אשר פוגעות בזכויות אזרח או משנות הסדרים חוקתיים הינן בלתי מידתיות (בג"צ 6791/98 פריצקי נ' ממשלת ישראל, המדבר אמנם על תקנות שעת חירום אך רלוונטי לעניינינו עקב הדרישה המובאת לחקיקה כאשר מדובר בפגיעה בזכויות אדם, לרבות הזכות לפרטיות) זיהוי ואמצעי זיהוי ראוי שיקבעו באמצעות הסדרים ראשוניים ולא באמצעות תקנות.
שנית, קביעת התקנות בנושא יידוע מנויים היא בעייתית לכשעצמה. כאשר כלל המחדל הוא שבאם מנוי לא הודיע על העדפתו יש לסנן את התכנים יש להניח כי שר שמעוניין בחסימת שירותי האינטרנט ינסה להביא את התקנות למצב בו יידוע המנויים יעשה בצורה רופפת. כך לדוגמא, יכול שר התקשורת לקבוע כי הודעה תעשה באמצעות פרסום מודעה בעיתון בגודל של 2×3 אינטש או אפילו כי הודעה תעשה באמצעות הודעה באתר האינטרנט של הספקית; ככל שפחות מנויים יידעו על האפשרות ליידע את הספקית, כך יגבר הסיכוי כי כלל האינטרנט יהיה מסונן. (לעומת, לדוגמא, מצב בו ספקיות האינטרנט יהיו מחויבות להתקשר טלפונית ולשאול את ההורה בבית)
שלישית, מסירת הודעת המנוי. אם ביידוע המנויים מעוניין השר (הנוכחי) כי הפרוצדורה תהיה מקלה מאוד ולא תחייב את הספקיות ליידע כלל את המנויים, במקרה זה מעוניין השר (הנוכחי) כי הפרוצדורה תהיה מסובכת ובעייתית ככל האפשר. אם (תיאורטית) היה ניתן לחייב את המנויים למסור את ההודעה בצורה של תליית שלט על הבית שמציין "בית זה צופה בפורנו" על מנת לבטל את חסימת התכנים ברשת, היה מתקין השר תקנה כזו. אולם, סביר להניח שיהיה מדובר בפרוצדורה שכוללת מסמכים בכתב (פקס או דואר, לפחות) ואישורים רבים ככל הניתן. באמצעות החרפת הפרוצדורה יגרמו למשתמשים נזקים רבים, זמן מושחת, עבודה מיותרת, המתנה בטלפון. כל אלו יחדיו יניאו את המשתמשים מלהודיע לספקית.
רביעית, ואולי החמור ביותר. אם חשבנו כי הוסר איום הזיהוי הביומטרי מהצעת החוק, שימו לב לסוף סעיף קטן ד', "ואופן זיהוי מנוי כבגיר". זיהוי מנוי כבגיר יכול להיות באמצעים ביומטריים ויכול שיהיה באמצעות משלוח תצלום תעודת זהות או דרכון בדואר. הזכות של שר התקשורת לחייב את המשתמשים להזדהות מולו פוגעת בפרטיותם ובזכותם לאנונימיות.
ארבע סיבות אלו מדגימות כיצד ניתן בחקיקה לקונית להחזיר לחיים את הצעת החוק 892, מבלי לומר את אותו דבר, תוך כדי שהמלל מרוכך על מנת להקל על החוק לעבור במבחן הסבירות והמדיתיות לכשיובא בפני בית המשפט הגבוה לצדק.
(ה) ספק גישה לאינטרנט יפנה, תוך 60 יום מיום תחילתו של חוק זה, אל מי שהיה מנוי שלו ערב תחילתו של חוק זה, לצורך קבלת הודעת מנוי כאמור בסעיף קטן ב'.
לכאורה מדובר בעוד סעיף תמים, אולם שימו לב: על הספק לפנות למשתמש תוך ששים ימים. באותם ששים ימים, כל עוד לא התקבלה הודעת המנוי, אסור לספק לאפשר לגולש לגלוש כלל (ראו סעיף ב'). לכן, ולמרות שברור שסעיף זה נועד על מנת לאפשר לספק האינטרנט להתארגן ולקיים את הוראות החוק, הסעיף יכול לפגוע יתר על המידה במשתמשים.
בצורה דומה, קביעה כי הספק יפנה למנויים תוך שלא מצוין מהי דרך הפניה, אלא זו תקבע על ידי שר התקשורת, פוגעת שוב (כפי שצוין כבר) בפרטיות, בחופש העיסוק וכן פוגעת בקניין. לדוגמא, עלות הפניה באמצעים טלפוניים למיליון וחצי משתמשי אינטרנט בישראל תהיה כעשרים מיליון ש"ח.
(ו) ספק גישה לאינטרנט יספק שירות סינון תכנים אשר יעודכן, מעת לעת, ובהתאם להתפתחויות טכנולוגיות.
שוב, מדובר בסעיף שעשוי להראות בלתי מזיק, אך בפועל זהו סעיף שיכול לפגוע בחירויות כאשר ניתן יהיה לחייב באמצעותו משתמשים רבים להזדהות באמצעים ביומטרים לכשהתקנים אלו יהיו נפוצים, ניתן יהיה להשתמש בסעיף זה כסעיף סל לחסימות כוללות אחרות ואפילו לחייב את ספק האינטרנט להוציא עלויות נוספות כדי לחסום תכנים בצורה יותר יעילה. לדוגמא, באמצעות סעיף קטן ד', הקובע כי השר הוא המוסמך להתקין תקנות, ניתן יהיה לחייב את ספקית האינטרנט להפריש סכום של מיליון ש"ח כל שנה לפיתוח תשתיות טובות יותר לחסימת תכנים לא ראויים.
(ז) בסעיף זה –
"ספק גישה לאינטרנט" – מי שקיבל רשיון לפי החוק או מי שפועל מכוח היתר כללי לפי החוק, המספק שירות גישה אל רשת האינטרנט, לרבות בעל רשיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד המספק שירות כאמור באמצעות ציוד קצה נייד.
"אתרים בלתי הולמים לקטינים" – אתרים שעיקרם אלימות, הימורים או חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובכלל זה אחד מאלה:
(1) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(2) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(3) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;
והכל כשהתכנים האמורים אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אומנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי.
בסעיף ההגדרות (הסטנדרטי יחסית) יש לא מעט הגדרות בעייתיות. הראשונה היא הגדרת 'ספק גישה לאינטרנט'. מן הראוי להבהיר כי ספק הגישה לאינטרנט הוא לא רק ספק גישה לאינטרנט אלא גם המפעילות הסלולריות בישראל (בעל רשיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד, מכבסת מילים יפה); כך שמאבקן של חברות הסלולר למנוע את חסימת השירותים הפורנוגרפיים יתחדש בקרוב לכשאלו ישמעו על הצעת החוק.
במקביל, סעיף ההגדרות נראה לכאורה עומד במבחן בג"צ פלייבוי. (בג”צ 5432/03 ש.י.ן נ’ המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין) חסימה (על פניו, ובקריאה ראשונה) רק של תכנים שכולנו מאמינים כי יש לחסום: פדופיליה, מין אלים או ביזוי. אולם, השימוש במילים "ובכלל זה אחד מאלה" כדי לתאר את החסימה אומר שהרשימה היא לא רשימה ממצה. כל אתר המציג תועבה כהגדרתה בחוק העונשין יכול שיחסם. בצורה דומה, הכנסת הסייג כי כשהתכנים הם בעלי ערך אומנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי נועדה להעביר את החוק במבחן בג"צ, כאשר זה יוכל לפסוק כי לא נחסמים תכנים שראוי שלא יחסמו, ויובל דרור יכול להרגע כיוון שפסלו של דוד לא יחסם.
אגב, ובהערת אגב מוחלטת, ראוי לדון מדוע "אדם הנחזה לקטין" ראוי שיחסם. וכן יש מקום לדון מדוע הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ מיני ראוי שיחסמו באינטרנט אך לא בפרסומים רשמיים של המדינה.
לסיכום,
הצעת החוק של השר אטיאס אינה עושה חסד עם האינטרנט הישראלי. לא מדובר בהצעה מרוככת מזו של כהן אלא דווקא בהצעה חמורה יותר, שמאפשרת באמצעים של חקיקת משנה, כמו גם באמצעות סעיפי סל, לחסום את האינטרנט בפועל, תוך שהיא פוגעת בחופש העיסוק, בקניינם של הגולשים ובקניינן של ספקיות האינטרנט. החיוב להזדהות מול ספקית האינטרנט לא קץ מן העולם עם פקיעתה של הצעת החוק 892 והפיכתה להצעת חוק המובאת כאן. כמו החובה להזדהות מול הספקית, גם כאן כלל המחדל דורש ממשתמשים שמעוניינים באינטרנט שאינו חסום עלות שאינה נדרשת, כאשר מדובר במוצר שאינו תקין.
החוק, אשר ייושם עם תקנות בהתאם, יכול להביא למצב בו יהיו שתי "אינטרנטים": "אינטרנט" ו"בינטרנט" כשכל קשר בין השתיים יהיה קלוש לחלוטין. בעוד שב"אינטרנט" יהיה חופש ביטוי, יכולת תקשורת בלתי אמצעית וחוסר פיקוח על פעילות גולשים (למעט הבושה שהם גולשים ב"אינטרנט") ב"בינטרנט" יהיה עולם אחר, עולם בו התכנים יהיו מסוננים ואלימות, מין והימורים יוסרו מהאינטרנט. עולם במשקפת ורודה בו כל סכנה לכאורה תעלם.
אם כן, מדוע להתנגד ל"בינטרנט" מלבד העובדה שיש פגיעה קטנה בקניין הגולשים, יש פגיעה קטנה בחופש הביטוי ויש פגיעה קטנה בפרטיות הגולשים?
אותן זכויות אדם: קניין, פרטיות וחופש ביטוי הן זכויות שנובעות מהיותו של האדם אדם. כל אדם זכאי לחירות המחשבה ולחירות הביטוי; אלו נובעות מהיותו אדם חושב. כל אדם זכאי לבטא את מחשבותיו ולחשוב אותן, אף אם מחשבות אלו אינן מקובלות בציבור. בצורה דומה, כל שעושה אדם באמצעות מחשבותיו וידיו הופך לקניינו ולכן אנו מכירים בזכותו לקניין. כל פגיעה בזכות זו ראוי שתעשה בצורה מידתית, שאינה עולה על הנדרש ובאמצעות חקיקה מתאימה (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ).
פרטיות של אדם היא פועל יוצא של חירות המחשבה וזכות הקניין. פרטיות היא זכות מיוחדת והיא זכותו של אדם לעשות בקניינו כשלו (לעשות ככל העולה על רוחו בתוך ביתו) ולא להדבק באשם מוסרי על מחשבה שאוכלת אותו. כל פגיעה בזכות זו פוגעת בהיותו של האדם אדם.
מי שמעוניין לחוקק חוקים שיגבילו את האינטרנט מעוניין להוציא את האנושיות מבן האנוש. גבולותיו של אדם הן גבולות המחשבה שלו; אדם אינו מוגבל אלא על ידן, ככל שהאדם יכל לחשוב כך עשה. אם לפני מאתיים (או אפילו מאה) שנים היה נאסר על בני אדם לחשוב כי יום יבוא ויגיעו לירח, אין ספק כי לא היינו מגיעים לירח היום. אם לפני מאה שנים היה נאסר על בני אדם לחשוב כי כל בני האדם נולדו שווים ובצלם, ספק אם נשים רבות היו מקבלות את זכות ההצבעה, כמו גם בני מיעוטים אחרים רבים. עצם המחשבה מראה כי ניתן לעשות משהו כדי לשנות את טבע האדם ולקדם את האנושות.
חזק ואמץ!
כבר הצלחת לקרוא את זה?
מזל שיש אותך, כי ברגע הראשון חשבתי שזה נשמע יותר טוב מההצעה הקודמת.
איזו הצעה היית מעלה לו היית יכול?
אני חושב שלחייב את ספקי האינטרנט להודיע ללקוח בזמן חיבור או חידוש מנוי כי הן מספקות שירותי סינון או לחילופין הוא יכול להתקין בחינם שירותי סינון כמפורט באתר האינטרנט של משרד התקשורת בחינם, יכול להיות פתרון טוב.
כמו שמשרד האוצר מציג רשימת חברות ביטוח באתרו המבטחות רכב בביטוח חובה (ואת המחירים שהן גובות), גם משרד התקשורת יכול להציג באתרו דף עם אופציות לשירותי סינון והמחיר שכל אופציה עולה (יש כמה כאלו בחינם). זה לא יפגע בחופש העיסוק של יצרניות תוכנות הסינון, זה לא יפגע בפרנסה של הספקיות (וחברות הסלולר), זה צריך להיות מדורג – לא חסימה מיידית ולא ברירת מחדל של חסימה אלא העברה הדרגתית דרך חידושי המנוי, והכי חשוב זה יתן פתרון נוח (צריך כרטיס אשראי לתשלום) להורים שאכן מעוניינים להגביל את התכנים שילדיהם צורכים ברשת בדרך זו או אחרת.
שהרי המטרה היא ליידע, מי שלא רוצה שילדיהם יקבלו דפי פורנו כשהם מחפשים במנועי חיפוש "נשים קטנות" (אפילו שגוגל כבר באה עם מסנן כברירת מחדל), יוכל לקבל סינון. השאר יוכלו להישאר באפלה.
כוחות השוק יגרמו לספקיות לייעל ולשדרג את מוצרי הסינון שהן מציעות, ומשרד התקשורת יוכל להשקיע בכך תקציבים אם ירצה כאוות נפשו.
לדעתי צריך להציג אלטרנטיבה טובה לחוק, לא רק להתנגד לו.
הייתי שמח אם היית יכול (שכן קטונתי) לנסח אפילו טיוטה שתסגור את הפרצות בהצעת החוק הזו, עם זה אפשר לפנות לחברי הכנסת ולעשות טוב (שכן הבעיה אכן קיימת).
זה גם יכול להיות יופי של אייטם בעיתונות: כוחו של האינטרנט – הצעת חוק חלופית שמגיעה מהציבור.
מה דעתך?
אשריך
השאלה פה היא לא אם זה אפשרי טכנית או לא, אם זה מעמיס על ספקיות השירות או לא, אם זה עולה לצרכן יותר או לא – השאלה האמיתית היא מי קובע מה מותר ומה אסור? מי קובע מה נחשב כפורנו או כאלימות? זו הנקודה העיקרית ודעתי ועל זה צריך להילחם.
המצב הנכון היותר ביותר הוא שכל אחד יקבע בעצמו מה מותר ומה אסור. אני קובע לעצמי אם סאות' פארק מכיל אלימות או הומור. אני לקובע לעצמי אם "דוד" היא יצירת אמנות או פורנו ואני מחליט בעצמי מה מותר לילדים שלי לראות ומה אני לא מרשה להם. אני לא צריך להגביל את הילדים שלי פיזית ואם אני אומר להם שאני לא מרשה להם לראות משהו אז הם לא יראו גם אם אני לא אהיה לידם. קוראים לזה חינוך ואם איזה חבר כנסת לא מסוגל לחנך את הילדים שלו או לסמוך עליהם הוא תמיד יכול לנתק את כבל האינטרנט מהקיר והמחשב ולקחת אותו למקום אחר.
אם אני מחליט להכניס מחשב לבית, אני יודע בדיוק איך לסנן את התכנים אם אני רוצה לעשות את זה, בדיוק כמו שאני יודע לסנן את התכנים בטלויזיה או ברדיו שהחלטתי, אם החלטתי, להכניס הביתה. התכנים שיש היום בטלויזיה אלימים ומסוכנים לא פחות ממה שיש ברשת. אם הילד שלי יודע לא לתת את מספר הטלפון לזרים ברחוב הוא יידע גם לא לתת פרטים אחרים לזרים באינטרנט.
צריך להתמקד בנקודה של מי קובע מה מותר ומה אסור (כל אחד קובע לעצמו, זכותו של אחד להאמין באמנות כמו שזכותו של אחר להאמין בדת. אין פה נכון ולא נכון – יש מה נכון לי ומה נכון למישהו אחר) וצריך להתמקד בנקודה של החינוך (אי אפשר לוותר על מין ואלימות, כי יש מבוגרים שכן רוצים לצרוך תכנים כאלה. צריך לדאוג לחינוך נכון של הילדים, כך שיבינו את ההבדל בין מה שיש בתקשורת לבין המציאות).
אין סיכוי שהייתי קורא את הצעות החוק הזאת אי-פעם בלי ההערות וההבהרות שהוספת – תודה.
שים לב ש-"בעל רשיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד" אינו "מכבסת מילים יפה" למפעילות סלולריות – אלא ההגדרה החוקית בישראל. אם תקרא את חוזה המכשיר הנייד שלך תראה שראשי-התיבות רט"ן מופיעות בכל מקום. מכאן שהניסוח נועד דווקא להיות ברור ומדויק ככל הניתן, ולא מעורפל כפי שנראה שהתרשמת.
בינינו, רפרפתי.
אולי אעבור על הכל מילה מילה באחת המשמרות.
אלירם,
לדעתי כל חקיקה בתחום עשויה לפגוע בחירות האינטרנט; אין כל צורך בחקיקה אמיתית כיוון שאין כאן כשל שוק שגורם לפערי מידע בין הצרכנים למשווקים. אם אני אכתוב הצעת חוק אלטרנטיבית היא תהיה בעלת סעיף אחד ותראה כך:
אפי,
תודה. ציפיתי שזה לא ידלוף עד היום בצהרים ואני אוכל להוציא מסמך יותר ממצה וגם עם תקציר בהתחלה כדי לא להכריח את כולם לקרוא (גם ציפיתי שיעזרו לי לנסח אותו).
איתי,
אם תשים לב לכתוב בחוק, מי שקובע מה מותר ואסור הוא שר התקשורת, לא הכנסת. השר קובע מהם הפילטרים שישמשו את ספקיות האינטרנט, ובכך הוא מתערב שלא לצורך בתכנים.
דרור,
ספק רט"ן הוא לא ספק אינטרנט אלא רק ספק סלולרי. כאן בחוק מחילים את ההגדרה של "ספק גישה לאינטרנט" גם על ספקים סלולריים בדלת האחורית מבלי שאף אדם יבחן את ההגדרה שוב. זהו נסיון להכניס עוד אחריות לצנזורה.
יהונתן, יפה מאד, וגם אני חושב שלא צריך צנזורה בחוק ועדיין יש סיכוי סביר שחוק כזה יעבור והמאבק בחוק נראה עכשיו עלוב למדי.
.
אבל גם אם המצב לא היה כזה, אני עדיין לא רואה סיבה שלא להכריח בחוק (או בתקנה או מה שלא יהיה) את הספקיות להציע שירותי חסימת תכנים לכל לקוח (בתשלום או לא, לבחירתן. שוק חופשי), הלא הן ממילא עושות את זה.
.
מהראיונות שראיתי הויכוחים בין תומכי 892 למתנגדיו עובדים לרעת המתנגדים כי כל הזמן מועלים טיעונים בלתי רלוונטיים מצד התומכים, ובעיקר:
אתם באמת רוצים שהילדים שלכם יחשפו לפורנו?
זה מיד מעמיד את המתנגדים במצב שבו הם צריכים להסביר למה הם לא "בעד פורנו" ואין שום סיכוי להסביר את הנקודה האמיתית שהיא הצורה בה החוק פוגע בזכויות הפרט (שיכול להגן על ילדיו אם הוא רק רוצה).
והבעיה היא שלא כל אדם יודע מה קורה במחשב שלו, לא כל אדם יודע להתקין תוכנת סינון במחשב (או למצוא את ה ENTER) ועדיין הוא חושש מהדברים אותם הילדים שלו רואים בחדר (כי לכולם יש אינטרנט).
.
עכשיו שים את עצמך כמחוקק נאור, נסה להציע הצעת חוק שתאפשר להורים במצוקה שליטה על ילדיהם דרך שיחת טלפון עם הספק וזהו, אבל בלי פגיעה בזכויות הפרט שלי ושלך.
זה יאפשר בעיקר את האפשרות להגיד בדיונים האלו: "גם ההצעה שהבאנו אנו מאפשרת חסימת פורנו מהילדים, אבל בלי לפגוע בזכויות הפרט", מה שיחזיר את הדיון לפגיעה בזכויות הפרט.
והתקטננות בנוגע לנוסח שהצעת בתגובה, חוק אמור לפתור בעיה קיימת והבעיה אכן קיימת. בדיוק כמו שלא רצוי למכור אלכוהול לקטינים שיכולים להגיע למכולת ולבקש, גם הבקשה לקבלת תכנים מצד קטין אינה אמורה לחייב באופן עיוור את הספקיות.
אלירם,
יש נושאים בהם טוב שהמחוקק לא יתערב. נושא זה הוא להערכתי אחד מהם. אחריות על מידע שנצרך על ידי לקוחות הוא בעייתי במיוחד; נכון, קשה לשכנע אנשים שלא מדובר בהתנגדות לחסימת פורנוגרפיה בלבד אלא ישנם דברים נוספים, אולם, הרעיון הוא שצנזורה לכשעצמה צריכה להיות מוסדרת רק כאשר מדובר בתועבה קיצונית במיוחד.
כבר היום ספקיות האינטרנט מחויבות להציג בפנייך את "הסכנות באינטרנט הזה"; מי שמודע לאותן סכנות ומעוניין לחסום את האינטרנט שלו, חופשי לעשות כן. אני לא רואה שום דרך אחרת שיכולה להיות הסדר חקיקתי.
אם נכתוב הצעת חוק, היא רק תהווה פתח לסינון יתר. אני מאמין שהדבר היחיד אותו ניתן "לחייב" את הספקיות כמונעות הנזק הזולות ביותר הוא לדווח על אתרי תועבה שעוברים על החוק הישראלי לרשויות החוק אם אלו מאוחסנים אצלן.
תבין, חקיקה נועדה לבוא במקומות בהם יש כשל שוק, בהם יש פערי מידע, בהם יש ניצול של חלשים. חקיקה לא נועדה לתת לחזקים יותר כח לשלוט בחלשים ולהסתיר מהם יותר מידע.
אם אתה רוצה להציע חקיקה אלטרנטיבית, וכל כך חשוב לך לסנן את האינטרנט, הייתי מציע שתפנה למשרד התעשיה והמסחר ותבקש לסבסד את אותן תוכנות עבור אלו שידן אינה משגת; זאת אם אתה באמת מאמין שאותם עשרה שקלים בחודש הם שגורמים לכשל השוק.
תודה על ההסבר הרחב והמעמיק. סיימתי עכשיו לקרוא את הכל, והלך לי כל המצברוח של היום.
ההצעה הזו מדכאת הרבה יותר מההצעה המקורית, כי כמו שציינת נכונה, היא הרבה יותר sneaky ומכניסה את התועבות של ההצעה המקורית "בדלת האחורית".
:-(
גם אני ציפיתי לעזור… התקף כאבי בטו נוראי סיכל את השעות שתכננתי להקדיש לזה אתמול
יפה עשית.
אני בכלל מגיע לסיפור הזה מכיוון אחר. לא רק שלא ראוי שהמדינה תכפה עמדה מוסרית פטרנליסטית על אזרחיה – אלא אני תמהה מדוע על המדינה להוציא מילוני שקלים של משלם המסים בשביל לאכוף את אותה עמדה מוסרנית כאשר ממילא אין שום אפשרות פרקטית לבצע אכיפה מעשית.
אנשים שלא גולשים באינטרנט שוכחים לפעמים ש http הוא פרוטוקול אחד מני רבים.
אין כיום שום אפשרות לסנן באופן אפקטיבי תוכן שיורד מftp, irc/xdcc, bittorrent, gnutella, ed2k, וכו'
היום הרי בכלל לא ניתן למצוא פורנוגרפיה פדופילית בwww. מי שמחפש את הדברים האלה עושה את זה בפרוטוקולים מוצפנים ואנונימיים של הdarknet, שלגביהם החוק הזה בכלל לא תופס.
גם הפורנו ה"אלים" וה"נצלני" שרואים בwww הוא רובו ככולו מבויים ככזה, ולא מדובר בניצול האמיתי. לא שזה לא קיים, אבל הניצול האמיתי נמצא כאמור בפינות האפלות של הרשת, הרחק מהאתרים הנוחים שהדפדנים שלנו (והמחוקק) יודעים להגיע אליהם.
מה שמחזיר אותנו בעצם להתחלה – אם המדינה כבר רוצה להשקיע מיליוני שקלים של משלם המיסים להלחם בתופעות האלה שכולנו מסכימים שהם לא בסדר, אז מוטב היה שישקיעו את הכסף ברדיפת הנצלנים והפדופילים, לא במניעת גישה-לכאורה של כלל אזרחי ישראל מתוכן שהוא בעיקרו לא-בעייתי כלל מבחינה מוסרית (מאד מדכא לראות את הנתונים העלובים של גילוי האותות של מסנני התוכן האלה גם בwww. יחס ה hits/misses/correct rejection/false alarms הוא פתטי).
אלירם – לא המחוקק ולא הרשות המבצעת הם ה"הורים של המדינה". אם הורים רוצים למנוע מהילדים שלהם כל מיני דברים – שפשוט יהיו הורים, ויעשו את זה.
אני בכלל לא מבין מה מקומו של המחוקק בדינמיקה הזאת בין ההורה והילדים שלו. המדינה מוטב שלא תתערב בענייני פרט בכלל.
סתם, למשל הצעה שתעבוד יופי ולא כרוך בה שום תשלום: לשים את המחשב בסלון.
שי,
אני שמח שאני לא לבד. הגישה שלך ראויה ונכונה.
שי ויהונתן,
אין לי מושג איך כל כך לא הובנתי.
יהונתן, אני ממש ממש לא רוצה לחסום את האינטרנט. בטח לא כ DEFAULT, בטח לא על ידי מנגנוני זיהוי. גם עניין 10 השקלים לא רלוונטי ובעיקר לא נכון שאין כשל בשוק.
שי, קל להגיד "אם הורים רוצים למנוע מילדיהם גלישה לאתרים מסוכנים (וגם פורנו בינוני מסוכן בגילאים צעירים מאד) אז שפשוט יעשו את זה", אבל איך בדיוק הם יעשו את זה אם הם לא יודעים בכלל מה זה ENTER?
ויש לא מעט כאלו.
החוק מנסה לפתור את הבעיה של אלו, לא של ההורים המודעים לפתרונות (אם על ידי הספק ואם על ידי תוכנות שונות).
תבינו. יש בעיה חמורה של פער דורות בנוגע לשימוש באינטרנט. היא עדיין קיימת בהיקף גדול למדי. גם לא מדובר בילדים שיודעים להפעיל תוכנות FTP, TOR, P2P וכו', את אלו סביר שאי אפשר לחסום. מדובר בילדים צעירים מאד, גילאי 7 עד 12 פלוס מינוס, שיכולים בשני קליקים להגיע לתכני פורנו בחדרם הסגור.
*זו* האוכלוסיה הבעייתית: הורים בלתי טכנולוגיים בעליל וילדים שקל להם מדי להגיע (גם בטעות) לתכנים קשים.
קודם כל צריך להבין את אוכלוסיית הבעיה.
עכשיו שיהיה ברור: המדינה לא צריכה להיות תחליף להורים, אבל היא צריכה לאפשר להורים _שרוצים בכך_ אפשרות קלה וברורה לבצע חסימה שכזו.
(אגב, המדינה מחייבת ספקיות טלפוניה לאפשר חיפוש מספרי טלפון כחלק מהשירות שהם מחוייבים לו, כמו גם חסימת שיחות יוצאות לחו"ל מבזק וכו', שירות לא שונה בהרבה משירות הסינון שמוצע כיום ע"י הספקיות)
אני לא יודע אם חקיקה היא הדרך הנכונה להגיע אל האוכלוסיה ה"בעייתית" הזו. בטוח שעדיפה הסברה, תקנות וכו'. שי, להציע לשים את המחשב בסלון יעיל פחות מאשר להציע לאנשים להתקין תוכנת סינון. לא רק שההורים לא תמיד בסלון (או בבית) אלא גם אף הורה לא ישרוד שעות של משחקי SHOOTER בווליום גבוה כשהם רוצים לראות חדשות בטלויזיה.
השאלה היא לא רק "איך היה ראוי" לפתור את הבעיה, אלא איך פרקטית ניתן לפתור את הבעיה שנוצרה עם הצעת החוק הגרועה הזו.
יונתן, אתה אומר שהמדינה לא צריכה להתערב? למה לא? המדינה מתערבת בענייני צרכנות כל הזמן, בתנאי מכרזים, ברגולציה. המדינה צריכה להתערב *לטובת הצרכן*. אני מסכים אתך שאסור למדינה לפגוע בזכויות הפרט וכו' (אני מסכים עם כל מה שכתבת בפוסט, אם זה לא היה ברור איכשהו). אני פשוט חושב שאם כבר יש התעוררות של מודעות לנושא הזה, אולי כדאי לקבע את החופש של האינטרנט על ידי אותה החקיקה במקום לסרס את החופש הזה?
– ספקיות יחויבו להציע כחלק מסל השירותים שלהם גם שירות סינון ברמת השרת.
– ספקיות יחויבו לשאול את המשתמשים שלהן בזמן רישום או חידוש באם הם מעוניינים בשירות סינון תכנים דרכם (כמו שיש ביטוח משכנתא דרך הבנק או דרך חברת ביטוח חיצונית). לא צריך ברירת מחדל, המצב הנוכחי ישאר עבור הלקוחות הקיימים (יש רבים שמשתמשים בשירותי סינון ויש כאלו שלא).
– עם זאת, ספקיות יחויבו ליידע את הלקוחות ולהפנותם אל אתר משרד התקשורת כדי שיוכלו לבחור פתרונות אחרים אפשריים.
– באתר משרד התקשורת תוצג רשימה של ספקי שירותי סינון תכנים בטכנולוגיות שונות, כולל מחירים ונתונים רלוונטיים אחרים.
– על הספקיות ייאסר סינון או החלפת תכנים מכוונת מצידם אם הלקוח לא ביקש זאת מפורשות.
אני חושב שהצעה כזו (באם זו הצעת חוק או תקנה או השד יודע מה) תענה לכל טענות המתנגדים, לא פוגעת בזכויות הפרט (להיפך, מעגנת אותן) ותהווה אלטרנטיבה להצעת החוק הפולשנית.
אלירם,
הרבה יותר קל לשים את המחשב בסלון; בצורה כזו גם אם ילדים יגיעו בטעות לתכנים פורנוגרפיים הם יהיו תחת השגחה של ההורים ואלו יטפלו בנושא.
אם הורים אינם מודעים לאפשרויות הטכנולוגיות אזי יש חברות מסחריות שמוזמנות לצאת בקמפיין פרסומי ולשווק את מוצרי סינון האינטרנט שלהם כמו כל מוצר אחר, אני לא רואה כיצד Bundling עשוי לעזור כאן. זה כמו שלכל מוצר שתקנה בסופרמרקט יצרפו אוטומאטית רובה ציד כדי להגן עלייך מפורצים שיגנבו את הרכוש שתקנה.
השוק יכול לספק להורים את החסימה בצורה קלה בהרבה מאשר המדינה, כאשר אלו יכולים להתחרות גם אחד בשני על טיב המוצר. את איכות רובי הציד שימכרו עם הגזרים, מאידך, אני לא רואה אף אחד שבוחן.
כשהמדינה מתערבת בענייני צרכנות מדובר על מקרים בהם יש כשל שוק, מצב בו לצרכנים יש חסר במידע שלא ניתן להשלים אלא באמצעות חקיקה וכן מצב בו יש מונופול או כל דבר שמונע מהתחרות החופשית לתת לצרכן את השירות הטוב ביותר והמוצר הטוב ביותר. במקרה המדובר אין חסמי כניסה לשוק מסנני האתרים.
ההצעה שלך עדיין יוצרת רשימה של אנשים שאינם מעוניינים בחסימת אתרים, כלומר – ישנה רשימה של "אנשים שאוהבים פ-ו-ר-נ-ו". יש רשימה שיש בושה להכנס אליה. הדרך היחידה בה צריך לפעול במצב זה הוא להפריד לחלוטין את "שוק" הסינון מ"שוק" האספקה, כיוון שפערי המידע כאן פועלים לטובת הצרכן. לכן, הצעת החוק שלך אינה טובה. הצעת חוק טובה היא הצעה שתגרום לתחרות חופשית (כל לקוח יכול לבחור איזה ספק שירצה אם בכלל) ולא תנהל מאגרי מידע (הספק יסנן ברמת הקליינט ולא השרת).
הרבה יותר קל לשים את המחשב בסלון; בצורה כזו גם אם ילדים יגיעו בטעות לתכנים פורנוגרפיים הם יהיו תחת השגחה של ההורים ואלו יטפלו בנושא.
כמו שכתבתי: א) ההורים לא כל הזמן בסלון. ב) מחשב בסלון מרעיש ומפריע. ג) זה כמו להציע שהילדים יישנו בסלון כדי למנוע מהם מלאונן בלילה.
אתה שוב ושוב חוזר לטענה (השגויה) שמטרת החוק היא למנוע מילדים מלצפות אקטיבית בפורנו. אני חושב שהמטרה הראשונה והחשובה יותר של החוק היא למנוע מילדים קטנים לצפות בפורנו בטעות
אם הורים אינם מודעים לאפשרויות הטכנולוגיות אזי יש חברות מסחריות שמוזמנות לצאת בקמפיין פרסומי ולשווק את מוצרי סינון האינטרנט שלהם כמו כל מוצר אחר, אני לא רואה כיצד Bundling עשוי לעזור כאן. זה כמו שלכל מוצר שתקנה בסופרמרקט יצרפו אוטומאטית רובה ציד כדי להגן עלייך מפורצים שיגנבו את הרכוש שתקנה.
לא, זה כמו שכל מי שמתקין רשת חשמל בבית יחוייב להתקין ממסר פחת. זה כמו שיחייבו להציע על כל קניית אופניים גם קניית קסדה כשמדובר באופני ילדים. זה כמו שיחייבו כל גן ילדים לאטום את הגדרות ולנעול את השער במהלך היום.
בעצם זה לא בדיוק כמו, אבל הדוגמה שהבאת מופרכת אף יותר.
השוק יכול לספק להורים את החסימה בצורה קלה בהרבה מאשר המדינה, כאשר אלו יכולים להתחרות גם אחד בשני על טיב המוצר. את איכות רובי הציד שימכרו עם הגזרים, מאידך, אני לא רואה אף אחד שבוחן.
השוק מספק למדינה גם ביטוח חובה מספקים שונים, ועדיין זה ביטוח חובה. גם אני סבור שהשוק צריך לתת פתרונות ולא הספקים בצורה אקסלוסיבית. לא הבנתי איפה פה אנחנו לא מסכימים.
כשהמדינה מתערבת בענייני צרכנות מדובר על מקרים בהם יש כשל שוק, מצב בו לצרכנים יש חסר במידע שלא ניתן להשלים אלא באמצעות חקיקה וכן מצב בו יש מונופול או כל דבר שמונע מהתחרות החופשית לתת לצרכן את השירות הטוב ביותר והמוצר הטוב ביותר. במקרה המדובר אין חסמי כניסה לשוק מסנני האתרים.
גם כל אחד יכל לקנות לעצמו אפוד זוהר לרכב אם הוא רצה והשוק היה חופשי. עדיין המדינה הרגישה שצריך להתערב ולחייב נהגים להחזיק אפוד ברכב. כנ"ל תיק עזרה ראשונה, מחזירי אור וכו'.
לפי ההגיון שלך, הרי שברור שעדיף שיהיה לך תיק עזרה ראשונה בתא המטען ורכב בטוח יותר עם חגורות בטיחות. ועדיין אחוז האזרחים שמיוזמתם מבצעים את הפעולה הראויה נמוך מדי.
ההצעה שלך עדיין יוצרת רשימה של אנשים שאינם מעוניינים בחסימת אתרים, כלומר – ישנה רשימה של “אנשים שאוהבים פ-ו-ר-נ-ו”. יש רשימה שיש בושה להכנס אליה. הדרך היחידה בה צריך לפעול במצב זה הוא להפריד לחלוטין את “שוק” הסינון מ”שוק” האספקה, כיוון שפערי המידע כאן פועלים לטובת הצרכן. לכן, הצעת החוק שלך אינה טובה. הצעת חוק טובה היא הצעה שתגרום לתחרות חופשית (כל לקוח יכול לבחור איזה ספק שירצה אם בכלל) ולא תנהל מאגרי מידע (הספק יסנן ברמת הקליינט ולא השרת).
טעות, טעות, טעות.
ההצעה שלי *לא* תייצר רשימה של "סוטים". ממש ממש לא. זה כל הרעיון!
אצל הספקיות תהיה רשימה של כל הלקוחות שלהן.
אצל הספקיות תהיה רשימה של כל מי שמעוניין בשירות סינון אתרים מצד השרת.
אבל שאר האנשים יהיו כאלו שאולי רוצים אינטרנט לא מסונן ואולי מעוניינים לבחור בפתרון סינון קליינט, ואולי מעוניינים לבחור בפתרון פרוקסי צד ג' חינמי? זו ממש ממש לא רשימה ברורה.
ההצעה שלי בהחלט מעודדת תחרות חופשית.
ההצעה שלי לא תשנה את מאגרי המידע הקיימים היום (היום הספקיות ממילא מציעות שירותי סינון ללקוחותיהן), כל השוני הוא שהן יהיו *מחוייבות* להציע את מה שהן מציעות היום. זה הכל.
אלירם:
1. ההורים לא כל הזמן בסלון, אבל אותם הורים אחראים לכך שהילדים לא יגעו במחשב כשהם לא בסלון, כמו שלא שמים טלויזיה בחדר השינה של הילדים.
2. לשיטתך, יש משהו פסול באוננות ילדים, אלא קרא את זה והשב לי.
3. המסננים הקיימים לא יגרמו לילדים להפסיק לצפות בפורנו "בטעות".
4.
אין כל קשר בין תוכנת הסינון לבין הגישה לאינטרנט, לא מדובר על מוצר שנועד "לשמור" על האינטרנט כמו "גדר" לגן הילדים. האינטרנט לכשעצמה היא שירות גישה ולא שירות אספקת תכנים. דמיין מצב בו ספקיות הגישה היו נאלצות לספק את המחשב, לבנות את האתרים ולפתח את תוכנות המסרים המיידיים, האם זה הגיוני?
5. לגבי אפוד זוהר, ראה את דעתי כאן. לגבי ביטוח חובה, ביטוח חובה נועד לטפל בכשל שוק בו אנשים להם לא היה כסף לביטוח כלל וכלל נאלצו לשלם פיצויים רבים יותר בעבור נזקים שגרמו כתוצאה מנסיעה ברכביהם. מדובר היה במקרה בו היה כשל שוק מובהק עד לחקיקת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כאן עוד אין כשל שוק, ולבטח לא צריך להצמיד את ענף הביטוח ליצרני הרכב.
5.1 האנלוגיה המתאימה לשיטתך היא שיצרני הרכב יחוייבו לספק ביטוח לנוסעים בו כנגד כל נזק שאלו יגרמו כתוצאה מנסיעה ברכב.
6. ההצעה שלך, שיש לספק שתי רשימות של לקוחות: רשימה כללית ורשימה בה יש את האנשים אשר משתמשים בשירותי הסינון (ללא קשר לברירת המחדל) תוכל לאפשר לו לקבל רשימה נגזרת של אלו שאינם משתמשים בתוכנות סינון. _רק_ הפרדה בין שוק הסינון לשוק הגישה תמנע מצב כזה של פגיעה בפרטיות.
7. מכל הסיבות המפורטות, ההצעה שלך תפגע בתחרות החופשית; כמו כן, אתה צריך לתת דעתך לפגיעה בשוק התחרותי (כיום) של שירותי סינון.
אחרי שחקרתי טיפה את הנושא, הבנתי משהו לגבי הצעת החוק הנ"ל: שהיא פוגעת באינטלגנציה וברגשות שלי כאדם וכאזרח מדינת ישראל. הייתי רוצה להציג כמה נקודות שפגעו בי מאוד, וכמה נקודות למחשבה.
א. ברגע שגורם "עליון" כלשהו שם תגיות של "חיובי" או "שלילי" על תוכן מסויים, הדבר העליון שנפגע הוא איכות הבחירה של האדם. הוא לא צריך להתאמץ ולחשוב על משמעות התוכן לגביו, הוא מקבל תווית מוכנה של "טוב" ו"רע", גם אם היא לא מחייבת.
ב. עם חופש הבחירה מגיעה אחריות גדולה – האחריות על תוצאות בחירתו. אם אדם בוחר להתחבר לאינטרנט – אחריותו שלו, ושלו בלבד, לדאוג לסינון התוכן. כפי שלא ראוי שאדם המצביע בבחירות לכנסת, ומתאכזב מבחירתו, יבכה עליה ויאשים את כולם חוץ ממנו – אין זה ראוי שאדם המתחבר לאינטרנט ולא דואג לסינון התוכן המתאים לו, או לא טורח בכלל ללמוד מה זה האינטרנט הזה (במקרה והוא לא יודע), יבכה על כך שהילד שלו ראה זוג שדיים חשוף.
אי לכך ובהתאם לזאת – במידה והחוק יעבור, הבחירה בסינון היא לא בחירת החכמים.
היא בחירת אלה הבורחים מאחריות. היא בחירת אלה, שמוכנים שמישהו זר יקבע מה טוב להם ומה רע, אלה שעצלנים מדי בשביל לבחור לבד.
(אגב, מישהו באמת רוצה שמי שיקבעו להם טוב ורע יהיו האנשים שמנהיגם הרוחני עסוק בלאסור שירה עברית במקלחת ולאסור חיטוט באף בשבת??)
ג. אישית, אני נעלבתי מאד מכך, שממשלתי, אשר מפקידה בידי
את האחריות של זכות ההצבעה לכנסת, לא סומכת עליי מספיק כדי שאני אקבע מה טוב לי ולילדיי (אם היו לי כאלה).
כל מי שיש לו את היכולת להצביע בבחירות לכנסת ישראל, מן הסתם שיש לו את היכולת להשתלט על תכני האינטרנט של בנו או בתו, או לפחות את היכולת לבקש את החסימה לבד.
ד. המצב שבו אדם יצתרך להזדהות בפרטיו המלאים מול הספקיות כדי שיבטלו לו את החסימה, מדכיר לי אישית מצב, שבו מישהו יחזיק רשימה מלאה של כל האנשים בארץ שיש ברשותם עותק של ה"ארכיפלאג גולאג" או סטיקר של "העם עם הגולן", או גליון "פלייבוי". מיותר, חודרני, ואידיוטי.
חבל מאד שהנושא הזה לא נמצא בתודעת הציבור, ושהציבור לא מודע לכך, שחקיקה כזאת פותחת דלתות לדברים הרבה יותר גרועים ומפחידים.
אני מעוניין לעזור במה שאני יכול, למאבק נגד הדבר הזה.
התחלתי היום, ע"י שיחה עם כמה חברים, שראו את אותו הדבר שראיתי, ומעוניינים לעזור, אך אף אחד מאיתנו לא יודע מה לעשות. האם לאסוף חתימות על עצומה, להדפיס חולצות עם הכתובת "איראן כבר כאן" או משהו אחר?
במה אזרח פשוט יכול לעזור?
האם אפשר ליצור קשר בעניין?
אלכס,
יצרתי קשר בפרטי.
אשמח לעזרתך.
סלח לי על הבורות, אבל הלכתי לאיבוד במערכת :) איפה זה "פרטי"? :)
שלחתי מייל לאימייל שהכנסת בשדה "דואר אלקטרוני"
אני תוהה- יש כ"כ הרבה טיעונים טובים נגד החוק. אילו היינו צריכים לבחור שלושה (נניח) בשביל סאונדבייט, באיזה הכי כדאי לבחור?
(נכתב בעקבות ההערה האחרונה בפוסט של נטע: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209763&blogcode=6926258 לא שיש שום דבר מעשי כרגע באופק)
נראה לי ש:
1. להורים יש זכות לקבוע מהי הדרך לחנך את ילדיהם ולאיזה מידע הם יכולים לגשת. (כל התערבות בזכות זו היא כפיה דתית או מוסרית)
2. המדינה לא מעוניינת להשקיע בחינוך לגלישה בטוחה, ולכן היא מחוקקת חוק שעוקף חינוך.
3. סינון אתרים ברמת השרת (ללא הפרדה בין ספק האינטרנט לתוכנת הסינון) פוגע בתחרות החופשית ויוצר מונופול בפועל על התכנים ברשת.
אבל מה אני מבין?
אלירם:
1. לדעתי אין שיטה גרועה יותר לחינוך מאשר לשבת לילדים שלך כל הזמן על הראש ולהשגיח עליהם.
ועדיין אין לך שליטה אם יקפצו להם פרסומות סקס למסך, מה תעשה, תקפוץ למחשב כל הזמן?
לטעון שלשים את המחשב בסלון זה פתרון (אלא אם כן אתה מתכוון להכריח את האנשים לעשות זאת בצורת חוק) שקול לטיעון ש"אין בעיה לחסום תכנים, צריך רק להתקין תוכנה ברמת הקליינט, להוסיף סיסמה להורים והתראות בלייב על נסיונות עקיפה". תיאורטית זה נכון, מעשית אפילו אחוז אחד מהאנשים לא יעשו את זה. כנ"ל לגבי הצעת המחשב בסלון. לא ישים.
(קח לדוגמה את הנתון שפחות מ-10% ממנויי הכבלים שינו את סיסמת ברירת המחדל לחסימת ערוצי הפורנו)
2. לשיטתי יש משהו פסול באוננות ילדים? אני הבאתי דוגמה קיצונית (בקונטקסט של מקרה שאני מתנגד לו) ואתה משליך מכך על דעתי האישית?
על פי ההגיון הזה והדוגמאות שלך אני יכול להסיק שאתה נהנה לרצוח אנשים בעזרת רובים, תרשה לי להפנות אותך לעשרת הדיברות. פויה, יהונתן. לא יפה לרצוח.
3. אני לא יודע אם יצא לך להשתמש ולבדוק מסננים שונים. לי יצא. סקרתי כמה תוכנות כאלו (בשביל האחיינים שלי, הילדים שלי עדיין לא גולשים בעצמם) ורובן יעילות ברמה של 95% מהאתרים. לשימוש שוטף זה מאד עוזר, כך שהמסננים הקיימים בהחלט יעזרו לילדים להפסיק לצפות בפורנו “בטעות”.
4. פה אתה צודק. אין קשר ישיר בין אספקת גישה לרשת ואספקת שירותי סינון. אבל יש לא מעט מקרים דומים. אם תשכיר סירות קיאק, סביר להניח שתקבל גם חגורת הצלה. יתכן שתוכל לשוט בנחל גם בלי החגורה אם אתה בוגר, אבל שמי שמשכיר לך לא יסכים לאפשר לך את זה אם יש לך ילדים בסירה. אין להם את יכולות השחיה של מבוגר. משכיר הסירות לא אחראי על הנחל, על הזרמים ועל מעשיך, אבל הוא כן אמור להיות אחראי לבטיחותך איכשהו, כי יש לו יותר נסיון מלמשייט המזדמן.
ואם אותו משכיר אפילו לא יציע לך חגורות הצלה, בעיקר אם אתה משיט ילדים, הרי שלדעתי ניתן יהיה לתבוע אותו על רשלנות אם יקרה משהו, לא?
5. אפוד זוהר: דעתך לא מתיחסת לעצם הצורך באפוד ולו היו מתירים יבוא חופשי ותחרות, לא היתה כאן בעיה. לא התיחסת לעצם העניין.
אני עדיין סבור שיש כאן כשל שוק. כשל שוק בכמות הספאם שמגיעה, כשל שוק בכמות הפורנו הבלתי רצוי שמגיע לתיבות הדואר וכו'. אני מניח שאנחנו חלוקים פה. מקובל.
5.1 האנלוגיה המתאימה לשיטתך היא שיצרני הרכב יחוייבו לספק ביטוח לנוסעים בו כנגד כל נזק שאלו יגרמו כתוצאה מנסיעה ברכב.
לא, האנלוגיה המתאימה לשיטתי היא שיצרני הרכב יחויבו לשאול כל אדם הקונה מהם רכב האם הוא כבר רכש ביטוח חובה לפני מסירת הרכב. אני לא רואה פסול בזה. בנוסף הם רשאים להציע ביטוח משלהם. זה מצריך קצת שינוי מחשבתי ואני חושב שיש לזה השלכות, אבל בוא לא נשכח שהאנלוגיות האלו הן לא אחת לאחת ולאינטרנט יש השלכות המיוחדות לו.
6. נו, באמת. לא נכון, לא נכון, לא נכון!!!
הסברתי את זה קודם. לספק יש כבר היום רשימה של כל הלקוחות ויש לו כבר היום רשימה של כל הלקוחות שמשלמים על שירותי סינון. האם זה אומר שכבר כיום קיימת הפגיעה בפרטיות כי ניתן לגזור רשימה של אלו שלא משתמשים? אז על מה אנחנו צועקים פה?
בוודאי שאי אפשר מפני שסינון מצד הספק הוא רק א-ח-ת מהאפשרויות לסינון. זה בדיוק המצב שאני מציע, אותן רשימות שקיימות היום יישארו על כנן.
קרא בבקשה שוב את ההסבר שלי מהתגובה הקודמת.
7. כאן יש עוד נקודה נכונה תיאורטית. פגיעה בתחרות.
אבל הלא זה בדיוק המצב היום, לא? כל ספק מציע פתרון סינון יחיד מצידו כאשר לכל ספק יש פתרון אחר.
אתה בעצם מעוניין לשנות את השוק הקיים על ידי כך שלא תעשה כלום (ביטול החוק). זה קצת אבסורדי.
דווקא ההצעה שלי תתן חשיפה לפתרונות אחרים הקיימים בשוק ותגביר את התחרותיות, בדיוק כמו שביטוח החובה כיום לא נרכש בהכרח מחברת הביטוח שלה אתה משלם עבור ביטוח מקיף.
ניתוח מעולה. כולי תקווה שבעלי הדעה יתעשתו לפני שיהיה מאוחר מדי
אלירם
1. אם פחות מ10% מהמשתמשים שינו את ססמת המחדל, זה אומר שהעניין לא חשוב להם מספיק, לא?
1.1. אני לא חושב שצריך לחייב הורים לשים את המחשב בסלון, אלא אני אומר שהורים שמודאגים לכך שהילד (ביוזמתו) יגש לתכנים פורנוגרפים יכולים לעשות זאת.
1.2. אני לא מכיר פרסומות קופצות לא מוזמנות לאתרי מין שלא נגרמו כתוצאה מהתקנה של רוגלה שהובאה מכך שההורים גלשו לאתרי פורנו. אתה יכול לתת לי דוגמא לפרסומות קופצות פורנוגרפיות באתרים "תקינים"?
2. אתה רמזת בדבריך כי יש את אותו פסול באוננות ילדים כמו בצפיה בפורנוגרפיה.
3. 95% מהאתרים אומר ש95% מאתרי הפורנו נחסמים ו5% עוברים או ש95% מאתרי הפורנו נחסמים ו5% מהאתרים הלגיטימיים נחסמים? אני מצטט מחקר שנערך על ידי NRG, שכן מעולם לא השתמשתי בתוכנת חסימה
4. חגורת הצלה לקיאק אינה כמו סינון תכנים לאינטרנט. חגורת הצלה נועדה למנוע נזקי גוף; סינון תכנים לא נועד למנוע נזקי גוף שנגרמים מהאינטרנט.
אולי משהו שצריך להבין – הנזקים שנגרמים מהאינטרנט הם שוליים כל כך יחסית לנזקים שנגרמים מדברים אחרים בחברה; לילד מאוד מסוכן ללכת ברחוב, עם זאת, אנחנו מאפשרים לו לעשות כן. מדוע אני לא אחייב את "יצרני הרחוב" להתקין מסננים? מדוע אני לא מטיל על המשטרה אחריות נזיקית לכל פריצה לבית שלי?
5. ספאם לא קשור להצעת החוק הזו.
הנחיצות של אפוד זוהר, כמו כן, מוטלת בספק. ראה את פרטיכל הועדה מאותו יום.
5.1. הדוגמא שלך שגויה. יש הפרדה מוחלטת בין שוק שיווק הרכבים לבין שוק הביטוח. הנזק שיכול להגרם מאינטרנט לא מסונן אינו מתקרב אפילו (לא ברמה הכספית ולא ברמת נזקי הגוף) לנזק מרכב ללא ביטוח, ועדיין – לא מחייבים את יצרניות הרכב לתת ביטוח חובה.
6. אני לא אומר שהמצב היום רצוי. לספקיות האינטרנט אין רשימה של לקוחות שמשתמשים בקליינט. לספקיות האינטרנט אין רשימה של לקוחות שמעוניינים בסינון בצורה זו או אחרת וברמת סינון מסוימת. וכן, אני לא רוצה שתהיה רשימה כזו. נכון להיום, הסטיגמה המוסרית לאינטרנט לא מסונן לא זהה לסטיגמה לאחר החוק.
7.כיום, כשהספקיות לא מחויבות להציע שירותי סינון, כל ספק תוכנת סינון יכול להתחרות. אם הן יספקו שירותי סינון, כל הספקים שלא מספקים דרך ספקית האינטרנט לא יוכלו להתחרות כיוון שמחיר התוכנה שתסופק דרך האינטרנט יהיה 0.
1. לא, זה אומר שחלק גדול מהאנשים שזה אכפת להם או (א) לא יודעים איך משנים את הקוד (ב) מרגישים שגם הקוד הבסיסי הוא חסם מספיק לילדים קטנים.
ילדים קטנים לא יקישו 0000 כדי לפתוח ערוץ פורנו, גם אם הם הגיעו אליו בזפזופ. לא הייתי רוצה שבטעות תוך זפזופ הם יראו משגל. ממש לא.
1.1. לילדים מגיעה הפרטיות שלהם. בין אם זה כתיבה בבלוג ובין אם זה שיחות עם חברים. עדיף בעיני שיראו פורנו מאשר שידעו שאבאמא יושבים להם על הראש בכל רגע. (מדובר בגילאים גדולים יחסית, כמובן)
1.2. יש פרסומות פורנו רבות באתרי WAREZ ואתרי הורדות סרטים. אתה חושב שיחסמו גם את האתרים האלו? יכול להיות…
2. אם רמזתי, זו ממש ממש לא היתה הכוונה. ניסיתי להביא דוגמה מופרכת מהיסוד.
3. זה משתנה מתוכנה לתוכנה. לכל תוכנה יש אחוזי הצלחה משלה. חלק משתמשות בשרתי פרוקסי וחלק בשילוב עם רשימות לבנות ושחורות + מלות מפתח. לרוב התוכנות יש גם אפשרות להוסיף EXCEPTIONS בדיוק כמו בתוכנות סינון ספאם, למשל.
4. כשמישהו (מקרה אמיתי שהכרתי אישית) פונה בצ'אט וידאו לילדה בת 9 ומראה לה את האיבר שלו, זה יכול לגרום לנזק גדול יותר מנזקי גוף קלים. הכל עניין של מידה. יש מקרים חמורים יותר ופחות, אבל סיוטים, כשלים חברתיים, הערכה עצמית נמוכה ועוד נחשבים לנזק רציני בעיני (רואים שלמדתי פסיכולוגיה?). לכן אני טוען שהורים צריכים לסנן את התכנים האלו אם יש בבית ילדים קטנים שגולשים במחשב.
הרחוב קיים מאז ומתמיד (לפחות בדור שלנו). באינטרנט זה לא כך. להורים רבים אין את הכלים להתמודד ולהסביר לילדים איך ראוי להתנהל בסביבה הזו. גם חוקרים ומומחים עדיין לומדים את סביבת האינטרנט שמשתנה בכל שבוע, אז כן, צריך מסננים.
5. בוא נרד קצת מדוגמאות ההמחשה שלא שייכות. האינטרנט לא דומה לשום דבר קיים, כך שכל ההמחשות שגויות איכשהו.
6. גם אני סבור שלא צריכה להיות לספקיות רשימה של משתמשים בשירות חלופי. הרשימה של צרכני הסינון שלהם מתקיימת לצרכי גביה וניהול, ומכיוון שרק הספקית יכולה לאפשר סינון מצד הספק (שאותו קשה יותר לעקוף על ידי, למשל, הורדת Live CD של לינוקס, צריבת דיסק והפעלת דפדפן פיירפוקס ישירות מה CD ללא שום תוכנת סינון ובלי עקבות)
7. כיום, דה פקטו, כל הספקיות מציעות שירותי סינון. ההצעה שלי מבטלת את נושא "בחינם" מהסיבות שהזכרת.
מכיוון שכל חברה בכל מקרה נותנת פתרון יחיד ללקוחותיה, הרי שהמצב כיום די זהה למה שיהיה אחרי החוק מבחינת התחרות.
אלירם,
1. אם קוד בסיסי הוא חסם לילדים כך גם ידיעת כתובת של אתר פורנו. אם ההורים לא יודעים כיצד לתכנת את הקוד, הם מוזמנים לפנות לספק הטלויזיה. (שים לב, ההקבלה בין ספק ערוץ הפורנו לא צריכה להיות לספק האינטרנט, אלא למפעיל אתר הפורנו!)
1.1. לכן, ראוי לחנך את הילדים ולא לתת להם, כמו שלא נותנים להם לצאת לבד לרחוב, לגלוש לבד בלי שמדריכים אותם בתחילה.
1.2. כן, אני מאמין שאתרים אלו יחסמו עם הזמן. כמו כן, באתרים שאני מכיר (לפחות בישראלים) אין.
2.
3. זה כשהדבר ברמת התוכנה ולא ברמת השרת.
4. פניה בצ'אט וידיאו, ככל הנראה לא תחסם, כמו אונס ברחוב, זו אלימות ויש לאסור את מי שעושה את זה. אולם, כמו הליכה ברחוב – אי אפשר לאסור על מבוגרים ללכת ברחוב או להזדהות בטרם הם הולכים ברחוב רק כדי למנוע אונס. צריך שהמשטרה תטפל באנסים, לא?
5. האינטרנט מאוד דומה לרחוב. הוא צינור טיפש שמאפשר לאנשים להגיע ממקום למקום.
6. אם סינון יהיה ברמת הלקוח, זה יכול להיות גם על ידי רכישת מודם שיש בו סינון אתרים, לא חייב להיות באמצעות קליינט על מערכת ההפעלה שניתן לביטול.
7. כיום ללקוחות יש אפשרות (ותמריץ == שירות יותר זול ממתחרים) לרכוש קליינטים. ההצעה שלך לא מבטלת זאת.
1. "מוזמנים לפנות לספק" לא עובד. זה כמו לתכנת את השעון בוידאו (מבחינתם). אצלי ואצלך השעון מכוון, אצל רוב האוכלוסיה לא.
1.1. כדי להדריך את הילדים אתה צריך להבין בתחום יותר מהם (או לפחות כמוהם). אני לימדתי את אבא שלי להקליד כתובות URL, יש כאן מצב שבו ההורים מבינים יותר מה נכון ומה לא, אבל ברמה המעשית אין להם מושג (צ'אט זה טוב או רע? מה זה צ'אט לעזאזל?).
1.2. וכמה אימיילים עם קישורים לאתרי פורנו קשה קיבלת? כמה קיבלת היום? אני קיבלתי עשרות! רק צריך ללחוץ על הלינק.
3. מה אתה חושב שקורה בדיוק ברמת השרת? אותה תוכנה בדיוק עוברת על האתרים (בגרסה יקרה יותר עבור ספקי אינטרנט).
4. ועדיין לא מתירים לילדים להכנס למועדונים מסוימים למבוגרים בלבד, למרות שלא תמיד יש שם פורנו או דברים קשורים לכך.
5. האינטרנט דומה להרבה דברים ושונה מכולם. רחוב שבו אתה יכול להגיע לחלל ולזונה באותו מספר קליקים הוא לא בדיוק הרחוב המוכר לנו מבחוץ.
6. סינון ברמת המודם / ראוטר מאד נדיר ודורש השקעה כספית לא קטנה כדי לקבל מינימום גמישות. אתה מחפש סינון שאי אפשר לעקוף, אני לא. אני מחפש סינון בסיסי עד טוב. הילד יכול גם לצרוב סרטי הארדקור מחברים ושום ראוטר לא יעצור אותו. *זו לא המטרה*
(וכל DVD ב 200 שקל ינגן את אותו הסרט בטלויזיה, אגב)
ילד שיחפש פורנו, ימצא פורנו. יש תמיד דרכים ולא ניתן לחסום אותן בלי לשתק לגמרי את התעבורה, כולל מייל, כולל FTP וכו'. יש מאות דרכים להסוות פורנו כמשהו תמים.
7. למה לבטל את האפשרות לרכוש קליינטים? לא הבנתי.
ההצעה שלי משאירה ומעגנת את המצב הנוכחי בעינו – אפשרות חסימה מצד הספק ואפשרויות אחרות זמינות במחירים אחרים. שום שינוי (למעט הגדלת מספר הלקוחות עקב הסברה מוגברת, מה שייטיב עם כולם)
ראה גם:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=75567
או
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11990&blogcode=6934216
0. אלירם, לבלוג שלך אני אכנס לכשתסדר את בעית הג'אווהסקריפט שתוקעת לי את הדפדפן.
1. + 1.1 אם זה לא עובד, למה להכריח את האחרים כן לפנות? אם אני לא רוצה שעון מתוכנת בוידיאו, אתה תכריח אותי לתכנת אותו? העובדה היא שרוב בני האדם מכוונים את השעונים שהם רוכשים. אם אתה רוצה להסביר משהו, אל תשתמש בשעון בוידיאו.
1.2. אני? מיליון. אבל מה רע ב_להתקין_ חוסם דואר זבל, עם כל הרצון הטוב. אני אתקין אותו אם אני רוצה, למרות שאני בכל מקרה עובר על כל דוארהזבל שלי.
3. בשביל לשנות משהו ברמת השרת אני אצטרך הרשאות לשרת, לא?
4. נכון. לכן צריך לחייב את מפעילי אתרי הפורנו לוודא שהגולשים בגירים, מבחינתך – או לפחות מבחינת האנלוגיה, כדאי לחייב את המשטרה לאסור את כולם עד שיוכיחו כי לא ביצעו פשע.
5. תסלח לי, אבל במרחק של שני אוטובוסים מכל נקודה בארץ אפשר להגיע לזונה.
6. לי יש ראוטר של 400 שקל והוא יודע לסנן.
7. ההצעה שלך היא בעייתית כי היא מאפשרת צנזורה תוך פיקוח מרכזי. לא משנה איך תסתכל על זה, כל עוד הפיקוח הוא מרכזי מדובר בפיקוח לא רצוי.
0. בדיוק בגלל זה פרסמתי את אותו הפוסט בקפה, וה RSS מהבלוג שלי בישראבלוג מעביר את התוכן המלא.
1. ואם אתה *רוצה* לכוון את השעון אבל לא יודע איך? איכשהו אתה שוב ושוב מסביר שכבר קיימים פתרונות. אני יודע את זה. אבל אחוז האנשים באוכלוסיה שהפתרונות האלו נגישים לו טכנולוגית הוא זעום. הם ישבו מול השעון המהבהב ויתעצבנו בלי שיש להם את היכולת לעשות דבר בנדון. (ולא, לקרוא לטכנאי זה לא פתרון, אולי עוד 1% יעשה את זה. עוד 10% יבקשו מהילדים שלהם לסדר את זה)
1.2. ראה סעיף 1. ברור שיש פתרונות גם לדואר זבל, אבל כמה אנשים מסוגלים להתקין אותם? (לי יש 2 מסננים, גם אני עובר על הכל) *אני ואתה לא דוגמה!* במשפחה שבה ההורים קשי יום והילדים בני 8 ו 10, אין אף אחד שידע להתקין מסנן דואר זבל!
3. אם נחסם לך אתר "מעשים טובים" ברמת השרת, וזה אתר שאתה והילדים מבקרים בו כל יום, אתה יכול להרים טלפון לספק בדיוק כמו במקרים בהם לא רואים טוב את ערוץ המדע. אתה לא צריך להיות טכנאי טלויזיה בשביל זה ואתה לא צריך לדעת לקנפג ראוטרים בשביל לאפשר גישה לאתר מסויים שנחסם בטעות.
4. רוב אתרי הפורנו הרציניים מציגים הערת אזהרה בכניסה. זה לא עובד על בני נוער, אבל זה כן מזהיר ילדים והורים. לא צריך לחסום/לאסור את כולם, הלא על הנקודה הזו חשבתי ששנינו מסכימים, לא? הנקודה היתה שהאינטרנט אכן יכול לגרום לנזקים גרועים כמו נזקי גוף. סטית מאד מהנקודה. עם כל ההמחשות רצוי גם לזכור את עצם הדיון (עד כמה שזה כיף לרשום את הנקודות הללו שוב ושוב)
5. לא הייתי מודע לפרט הטרוויה המעניין הזה. תודה. :-)
6. ואתה יודע לקנפג אותו. ע"ע סעיף 1. חוץ מזה 400 ש"ח זה עדיין יותר מ 9.90 בחודש לשנתיים שלוש, ובטח שיותר יקר מקליינט חינמי.
7. איפה ראית שדיברתי על פיקוח מרכזי?
החוק מדבר על חיוב הצעת שירות נלווה ללקוח. אין חובת דיווח או משהו כזה. קנס יוטל על ספקית אם פקח יתקשר כדי להתחבר לאינטרנט ולא יציעו לו גם שירותי סינון, למשל. זה הכל.
אלירם, הכתובת שאתה מקבל בדואר זבל לא מופיעה עדיין ברשימות שחורות של סינון אתרי פורנו. בהרבה מקרים מדובר "שרת" זמני ש"נרכש" בדרכים לא חוקיות.
אם יהיו רשימות שחורות מסודרות של אתרים, זה יהיה די מסובך לצאת מהן. מי שיתחזק אותן הרי לא ירצה להתעסק כל היום עם בקשות הסרה מיותרות.
ועכשיו תחשוב על עצמך בתור מפעיל אתר בישראל שצופה בטימבוקטו לא מצליח לקרוא את תוכנו (הרי ההמצאה שלנו גאונית ונצליח לייצא אותה למדינות אחרות). אתה באמת הולך להרים טלפון למתחזק הרשימות השחורות של טימבוקטו?
(אני לא ממציא כלום. מצב כזה כבר קיים עם רשימות שחורות של כתובות שרתי דואר)
ומי שלא יודע להשתמש באינטרנט, שלא ישתמש. או שישכור שירותי גלישה בטוחה (על מכונה שלא שייכת לו).
צפריר, תסלח לי, אבל זה שטויות.
גם אתרי phishing צצים כפטריות, הרבה יותר דינמיים מאתרי סקס ועדיין רק אם אני מאד זריז אני מצליח לראות את האתר המקורי. מי שלא יושב על המייל כל היום לא יגיע לחלק גדול מהאתרים האלו כי הם יחסמו.
מלבד זאת, הדיון בשאלת היעילות של האמצעים הללו לא רלוונטי בכלל. אני לא מחפש יעילות של 100%. הקישור לספאם היה דוגמה לאפשרות הגעה מקרית של ילדים לאתרי פורנו.
אם בתאונה חזיתית הסיכוי שלך לשרוד הוא זעום, האם זו סיבה לא לחגור חגורת בטיחות אף פעם?
לגבי ההערה האחרונה שלך, זו שטות מוחלטת ומסוכנת. תיכף תדרוש בחינות לקבלת רשיון גלישה באינטרנט. אתה רוצה לחסום מרוב האוכלוסיה את הגישה לכל האינטרנט בכלל?
יש לך זיכיון למכוני הכנה לבחינות לקבלת רשיון גלישה?
מה הצעד הבא? לא לאפשר לאנשים להביא ילדים אם הם לא עברו מבחנים פסיכולוגיים וגנטים?
אלירם,
לגבי ההערה האחרונה שלך, כן, רשיון להורות נראה רעיון טוב.
רשיון להורות? קראתי קצת את מה שכתבת.
אתה מציע לשלול את הזכות להוליד ילדים מעובדים זרים (או מתיירים)
אתה מציע להכריח הורים לחנך את הילדים בדרכה של המדינה בלבד.
אתה מציע להכריח הורים להאכיל את הילדים מה שהמדינה מכריחה (הלאה לצמחונות, בשר חשוב לילדים!)
אתה מציע לתת לבירוקרטים להוציא ילד מחזקת הוריו ולשים אותו בבית יתומים כי אין להם את הטפסים המתאימים.
אז נכון שזה תרגיל שנכתב מזמן ומטרתו היתה לזעזע, אבל הורים שמורשעים באלימות קשה ממילא אמורים להשלח לכלא ולכן לא יחזיקו ילדים במשמורת. יש גם מערכת סוציאלית שמטרתה להגן על ילדים בסיטואציות שונות, ותמיד יש את המנוול שלא היו לו הרשעות קודמות ופתאום החליט בשקט להוציא את העצבים על הילדים שלו.
לגופו של עניין, הרעיון לקבל אישור כדי שיותר לך לממש זכות בסיסית למרות שלא עשית כלום להראות שאולי אתה לא זכאי לזכות הזו הוא *בדיוק* מה שהצעה 892 עושה.
זו הסיבה שאנחנו מתנגדים לה, לא?
וזו הסיבה שאני מתנגד לאישורי הולדה באופן הכי עקרוני שיש, למרות החולירות שקיימות בחוץ.
מעובדים זרים אני לא מציע לשלול את ההורות. וכן, אני חושב שעבריינים בעבירות אלימות לא צריכים לגדל ילדים, אבל זו רק דעתי; אני לא אחוקק לעולם חוק בנושא – באותה מידה כמו שאני לא אחוקק חוק שמחייב את ההורים לגדל אותם בצורה מסוימת.
אני אאסור על אלימות, וכל מקרה אלים שיתרחש אני אטפל לגופו; אבל אני לעולם לא אאסור על אנשים לבצע פעולות _רק_ כי אותן פעולות מבוצעות גם על ידי אנשים אלימים.
כלומר, כל מקרי האלימות במשפחה נגרמים בגלל הורות, לא? אז למה לא לשלול הורות? (כל מקרי החשיפה של קטינים לאינטרנט נגרמים בגלל האינטרנט, למה לא לשלול אותה?)