לפחד מרשויות החוק

0.
לאחר פיגועי ה11 בספטמבר 2001, החיק הקונגרס בארצות הברית את "החוק לאיחוד וחיזוק אמריקה על ידי אספקת כלים דרושים לאיתור וחסימת טרוריזם" (The Uniting and Strengthening America by Providing Appropriate Tools Required to Intercept and Obstruct Terrorism Act, ידוע גם בשם PATRIOT Act); כשמו של החוק, מטרתו לספק לרשויות אכיפת החוק בארצות כלים נרחבים לטיפול בטרוריסטים, בין היתר, מפקיע החוק חלק ניכר מזכויות הפרט בהצדקה של בטחון לאומי. (טקסט מלא)

0.1.
בין היתר, שונה סעיף חוק הפרטיות בתקשורת אלקטרונית כך שבמקרים הדורשים למניעת טרור יורשו רשויות אכיפת החוק להוציא מכתב בטחון לאומי (National Security Letter) ולבקש מספק תקשורת פרטים בנוגע לזהות המשוחח בקו טלפון או אינטרנט, ליעד השיחות או תקשורת הנתונים ושאר מידע בדומה מאוד ל"חוק נתוני תקשורת" המוצע בישראל.

0.2
בשנת 2004 עתרו ארגוני זכויות אדם נגד סעיף זה בחוק הפטריוט, (ACLU V. Ashcroft, 334 F. Supp 2nd 471). עתירתם התקבלה ובית המשפט קבע כי סעיף המאפשר לFBI להוציא מכתבי NSL הוא בלתי חוקתי. לאחר פסק הדין, המחוקק האמריקאי שב ודן בנושא והחליט לתקן את החוק בצורה שהוא מוצא מידתית למקרים אלו, וקבע כי במקרים בהם מתבקש צו דומה, יהא חסיון כמעט מוחלט על המידע המתבקש וכי ספק התקשורת יהיה מנוע (כמעט בפועל) מלפנות לגורמים שיפוטיים בנושא. בין היתר קבע החוק כי מרגע שהחליט נציג FBI רשמי כי המידע חסוי מטעמים של בטחון המדינה או פגיעה ביחסי חוץ, אין על בית המשפט להסיר את החסיון אלא מטעמים בהם הצהרה זו ניתנה שלא בתום לב.

0.4
לאחר שינוי החוק בצורה זו, עתר שוב הACLU נגד החוק, וביקש למנוע את ביצועו. (ACLU v. Gonzales, 04 Civ 2614); בית המשפט קיבל בחלקה את העתירה והורה למחוק חלק מהותי מפרק זה בחוק, תוך שהוא מצטט בצורה עקבית לא מעט פסקי דין המבהירים מדוע ביקורת שיפוטית על חוקים וביצועים היא חלק מהותי משיטת המשפט האמרקיאית; המטרה של חופש ביטוי, בין היתר, מבהיר השופט ויקטור מררו, בעת שהוא מצטט את Gentile v. State Bar of Nevada, 51 U.S. 1030, "Speech critical of the exercise of the State's power lies at the very center of the First Amendment".

1.
בשבוע שעבר התפרסם דו"ח מצב של הסנגוריה הציבורית בישראל (ויה איילת עוז); אותו דו"ח מתאר את מצב הענישה בישראל ואת מצב החקיקה הפלילית. לדברי מחברי הדוח, אמצעים בלתי ראויים של רשויות אכיפת החוק מביאים למצב בו:

"[קיימת] תופעה מדאיגה בה נקבעת מדיניות אכיפת החוק במדינת ישראל ללא בדיקה מעמיקה של המצב הקיים, ללא ניסיון לאפיין את הגורמים לבעיות חברתיות וללא היזון חוזר, בדיקה וביסוס של תוצאות קרפורמות שונות בחקיקה." (ציטוט סלקטיבי, שם, עמ' 7)

2.
מחברי הדו"ח קוראים, בסופו של דבר, לקריאה ביקורתית יותר של החדשות ולבחינה מחודשת של דעותינו על הפשיעה בארץ; אנו, כאזרחים, נוטים לתפוס את השלטון כלגיטימי ואת דבריו כאמת בצורה מובהקת מדי.

"הנתונים המחקריים מחייבים להתייחס באופן ביקורתי יותר לגורמים השונים אשר זורעים בציבור פחד מיותר מפני הפשיעה המשתוללת, לכאורה, בכל מקום בארץ, ומבקשים, אגב הפחדת הציבור, להגדיל את סמכויות מערכת אכיפת החוק, לפגוע בזכויות יסוד של כלל הציבור (כמו פגיעה בפרטיות), לכרסם בהליך המשפטי ההוגן המגן על זכויות חשודים ונאשמים ולשלוח אנשים רבים יותר לבתי הכלא לתקופות מאסר ארוכות יותר." (שם, עמ' 9)

3.
פסילתו של סעיף מחוק הפטריוט בארצות הברית יכולה להעיד על החוקתיות הרלוונטית של אותו סעיף בישראל. הסעיף שנפסל דומה בצורה מובהקת לסעיף 42ד שהיה בדיון בכנסת, הסעיף הישראלי שעומד לדיון הוא חוקתי פחות מהסעיף האמריקאי מסיבות רבות. למרות ש מנחם בן-ששון טוען שאין חוק "אח גדול", ראוי להבהיר את הנקודות הבאות בהן החוק האמריקאי בא בסטנדרטים חמורים יותר מהישראלי, ועדיין נפסל.

3.1
החוק האמריקאי דן אך ורק במקרים של טרור ומניעתו. הוא מאפשר קבלת כל מידע אלקטרוני הנוגע לפעילויות טרוריסטית בלבד. אכן, זכויות הפרט אינן מופקעות בעת מצב מלחמה ולחימה בטרור בצורה יותר מהותית, וכמו שאומר כב' הנשיא (בדימ') ברק: "יחד עם זאת, צרכי הביטחון, עם כל חשיבותם, אינם יכולים להכשיר איסורים קיבוציים-גורפים שאינם קשובים לפרט." (בג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, להלן: עדאלה). לכן, ולבטח אם מדובר במניעת טרור מול מניעת עבירות רגילות, פסילת החוק למרות שהוא מיועד רק למקרי טרור מראה כי במקרים של עבירות קלות, ולא קבע מדרג של עבירות, ראוי שהחוק יפסל לבטח.

3.2
המידע שמוזמן בארצות הברית כפוף לביקורת שיפוטית. לעומת זאת, בישראל המשטרה תהיה זו שמחזיקה את מאגר המידע ולא תאלץ לבקש את המידע הרלוונטי בנוגע לזהות מחזיק הקו, אלא רק באם היא רוצה נתוני תקשורת שכוללים את מקור השיחות וכדומה; לברר זהות של מחזיק קו תוכל המדינה לבצע ללא צו וללא ביקורת שיפוטית, כשהמאגר מוחזק אצלה. (ראו את התגובות של מיכאל בירנהק ועומר טנא להצעת החוק וחוות דעתם המנומקת).

3.3
העדר ביקורת שיפוטית: בעוד שבחוק האמריקאי, גם אם בצורה מוגבלת ביותר, היה אפשרות לבעל הרשיון לעתור לבית המשפט לביטול הצו ו\או לחשוף את הנתונים בצו, בישראל הבקשות הינן חסויות ולבעל רשיון התקשורת כלל אין אפשרות לעתור למנוע את הצו; בעל הקו המצותת בכלל לא יכול לדעת על קיום ההאזנה ובעל הרשיון חייב לציית למדינה. ציות עיוור שכזה פוגע בזכות הגישה לערכאות; פגיעה כזו היא בלתי מידתית בצורה יותר חמורה (וראו עמ' 91-93 להחלטת בית המשפט בעניין ACLU v. Gonzales)

4.
לעמישראל חסרה הגישה הביקורתית (ואולי הקונספירטיבית) כלפי רשויות החוק מסיבות רבות; אחת מהן, ואולי העיקרית היא היות הממשלה ממשלה יהודית (ומכאן הפחד מממשלה לא יהודית וממדינה דו-לאומית). אנו היינו סקפטיים בפריץ לאורך כל השנים ולכן כאשר הגיעה אתחלתא דגאולה יכלנו לשים מבטחנו בממשלה היהודית. אנשי השלטון הם "משלנו" ודואגים לאינטרסים שלנו. גם אנשי השלטון רוצים, כמונו, כי יהיה ליהודים טוב בבית הלאומי.

4.1.
עמישראל שכח, אולם, כי הכח השלטוני, כמו כל כח, עשוי להשחית. אותו כח משחית יכול שיהיה מיושם על ידי שליט "משלנו" או שליט שאינו משלנו. לכן, היהודים נוטים להאמין בממשלה, למרות כל השחיתות, ולחשוב כי זו לא מתכננת פגיעה אמיתית בזכויותיהם אלא מעוניינת, בסופו של דבר, שיהיה כאן טוב.

4.2.
על ידי טוב אני לא מתכוון, חס וחלילה, לטוב חברתי או טוב חלוקתי, אלא דווקא לטוב בטחוני. טוב בטחוני הוא כל מה שאנו מבקשים מהמדינה ברמה המטריאליסטית. עמישראל מעדיף עוני (הכולל דיכוי של מיליוני "נתינים" פלשתינאים) על עושר הכולל חלוקה צודקת של רכוש העם היהודי (בספק) עם ערבים.

4.3.
לכן, אנחנו, כעם, מוכנים לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות אדם בצורה מהותית רק כדי למנוע מאחרים לקחת מאיתנו את השלטון היהודי. לכן, ישראל בכלל לא צריכה זכויות אדם כל עוד היא רואה עצמה כמדינה יהודית בראש ובראשונה.

5.
"הרחקה של אלו [ממוצא אחר] דרושה עקב נוכחות של קבוצה לא מזוהה של חברים בקבוצות לא נאמנות למדינה. עקב אי יכולתנו לדחות את ממצאי שלטונות הצבא שאין זה אפשרי להביא להפרדה מיידית בין הקבוצות הלא נאמנות לנאמנות אנו מאשרים את העוצר על הקבוצה כולה". משפט זה נאמר על ידי בית המשפט העליון, לא של ישראל, אלא של ארצות הברית.

5.1.
בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר (בתחילה) את העוצר על אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני שהתגוררו בחוף המערבי (ובפועל אישרו את הקמת מחנות הריכוז לבני המוצא היפני בארצות הברית); Korematsu v. United States, 323 U.S. 214 (1944). פסק דין זה היה שגוי לא פחות מפסק דין עדאלה, כיוון ששניהם הפקיעו, בפועל, את זכותו של מיעוט מסוים עקב היות המדינה במצב מלחמתי עם מדינת הלאום של בני המיעוט.

6.
הקשר הלא כל כך לא קונספירטיבי בין הפקעת זכויות אדם והפקעת זכויות מיעוטים מתברר כאשר מסתכלים על האפשרות שמיעוט יהפך לרוב וינהג כמו שנהגו בו. היהודים, שהיו מיעוט בכל העולם, תופסים עצמם כקרבן הנצחי ולכן מוכנים להפקיע את זכויות האדם של כל הקבוצות האחרות, ובלבד שלא יפקעו זכויותיהם (או זכויות היתר שלהם). אלמלא העריץ היה מפקיע את זכויות האדם, היהודים לא היו כל כך חששנים כלפי עמי הארץ האחרים ולא היו מחוקקים חוקים דרקוניים כנגדם. לכן, החקיקה כנגד הקבוצות האחרות היא כדור שלג שאנחנו היחידים שיכולים לעצרו.

7.
לא בכדי זכויות האדם מופקעות מאיתנו, ובמיוחד במרחב האלקטרוני. השלטון חושב שצריך לפעול נגד אלו שמעוניינים לשנות את אופיה של המדינה ולהפוך אותה לדמוקרטית. ואם השלטון חושב כך, ואם הוא יהודי, אז כנראה שהוא צודק, לא?

4 תגובות ל-“לפחד מרשויות החוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *