לעיתים, אבל רק לעיתים, מטרות שונות מהמקוריות נמצאות להמצאות שתוכננו למטרה מסוימת.. טכנולוגיה, כפי שאומר יובל דרור בספרו, היא נייטרלית, כיוון שאלו האנשים שמשתמשים בטכנולוגיה שמחליטים מה לעשות עמה באותו המקרה. טכנולוגיה, אולם, לא מעצבת את עצמה ולא מתכננת את עצמה, היא מזימה ותכנית מסובכת להפוך את חיינו לטובים יותר, מעין, אבולוציה באמצעות טכנולוגיה. לכן, כאשר טכנולוגיה התפתחה למשחקי הוידיאו, הקונספט המשפטי היה, ועשוי עדיין להיות, שהחלל הוירטואלי שנוצר במשחק ובאמצעותו הוא, במלואו, רכוש שנותר בבעלות מתכנתי ומעצבי המשחק.

משינימה היא, בקצרה, צורה של אמנות חזותית נעה שנוצרה (או חושלה) מתוך מנועי תלת מימד של משחקי מציאות מדומה. משינימה היא צורת אמנות יפיפיה שמאפשרת אנימציית תלת-מימדת בעלויות נמוכות יחסית. לדוגמא, פרק בסדרה סאות'פארק, "עשו אהבה, לא וורקרפט" (עונה עשירית, פרק שמיני ביקורת בבוינג-בוינג) שילב אנימציה חיה מהמשחק "World of Warcraft". השימוש באנימציה איפשר לצור פרק שלם עם גרפיקה איכותית יותר מאנימציית דמויות הקרטון הרגילה בסאות'פארק. ולבטא את חוויית המשחק של הילדים באמצעות רישוי של אנימציית מכונה.

המעמד המשפטי של משינימה הוא בעייתי (ראו גם). בעוד שרוב התמונות והאנימציה במנוע המשחק הם בבעלות חברת התוכנה, הפעולות עצמן, התסריט בו הדמויות משחקות ועוד מספר אלמנטים הם בבעלות המשתמש. לכן, רוב השימושים של משינימה הפרו, על פניו, צורה כלשהיא של הפרת זכויות יוצרים.

צעדים משפטים כנגד משינימטורים כמעט ולא ננקטו היות וזו בעיה משפטית להוכיח הפרת זכויות יוצרים עקב הגנת השימוש ההוגן וכן כיוון שזו בעיה לאתר את המשתמשים המפרים. כמו כן, הנזק הכלכלי לחברה עקב סטיגמה של תביעת משתמשים תהפוך את החברה ללא ידידותית למשתמש בצורה משפטית.

הפלטפורמה הוירטואלית היחידה שהרשתה, עד לאחרונה, משינימה היתה סקנד לייף. קת'רין לינדן ממעבדת לינדן, הבעלים של סקנד לייף, הבהירה ל Second Life Insider כי "אני הייתי רוצה לומר שצילום בסקנד לייף הוא כמו צילום בניו-יורק סיטי.סצנות גנריות ברחוב ונופים יכולים להחשב כ"שימוש הוגן" אך צילום אינדיבידואלים ללא רשותם אינו מומלץ, בדיוק כמו בחיים האמיתיים. ". תנאי השימוש של סקנד לייף היו לקונים בנוגע למשינימה היות ש למעבדת לינדן אין זכות יוצרים בעולם הוירטואלי. סקנד לייף פרסמו טיפים בנוגע למשינימה ועודדו אותה בצורה אקטיבית

גישות שונות ננקטו על ידי ספקי תוכנה שונים. בחודש שעבר, שתי ספקיות תוכנה, Blizzard Entertainment וMicrosoft פרסמו את המדיניות שלהם בנוגע למשינימה שמיוצרת באמצעות המנועים שלהם. (ויה Vitrually Blind). בעוד שבליזארד, הבעלים של World of Warcraft מרשים כמעט כל שימוש בתוכן כל עוד הוא אינו מסחרי ולא נגבה תשלום בעבור הצפיה בו בפועל, מיקרוסופט הבהירה ברשיונה בצורה מעורפלת כי "אינך יכול למכור או בכל צורה אחרת להרוויח דבר מהסרטונים שלך" (ראו גם); להצהרה זו עשוי להיות משקל רב כאשר נשקלת האפשרות להטמיע את סרטון המשינימה באתר או בלוג המכיל גם פרסומות גוגל (Adwords) כיוון שאתה "מרוויח בצורה אחרת" מהסרטון שלך. אולם, יש לכך משמעות אחרת כאשר מישהו אחר מרוויח מהסרטונים שלך, וזו בעיה משפטית אחרת לגמרי.

למרות שזו התקדמות משפטית גדולה למשינימטורים (אפילו אם הם לא מבינים זאת וחושבים שהדבר מגביל אותם), המרחק בין המציאות והכלל החוקי עדיין גדול מדי. עולמות וירטואלים ונכסים וירטואלים הם בעיה גדולה מדי לטיפול כל עוד אין אינטרס כספי גדול שיטווה את הדרך לכלל המשפטי הנכון. זה עשוי להיות ברור שאם לאדם יש את הזכות הקניינת בבית בסקנד לייף או לחרב בוורלד אוף וורקפט, צריכה להיות לו הזכות המלאה ברכוש זה, כלומר, הזכות לעשות עם אותו הקניין כל שיחפוץ, כולל, אבל לא רק, להציג אותה בצורה כלשהיא. אם לאדם אין את הזכות הזו, החפץ לא יכול שיחשב "רכוש" אלא רק סוג מסוים של רכוש-למחצה. רכוש למחצה הוא לא מה שהאבות המייסדים של העולמות הוירטואליים חשבו עליו כאשר הם אפשרו למשתתפים בעולם לעסוק במסחר ולמכור את רכושם.

לכן, אם אני הבעלים של סוג מסוים של רכוש בוורלד אוף וורקרפט, האם אני לא יכול להנות מרכוש זה על ידי גביית כסף מאחרים לראות אותו, להשתמש בו או לגעת בו? חשבו על דוגמא אמיתית מהחיים האמיתיים, אני הבעלים הגאה של גיטרת גיבסון לס-פול, חשבו על מה היה קורה אם יצרן הגיטרה היה אומר לי שאני יכול לנגן בגיטרה ככל שאני רוצה ובכל מקום כל עוד אני לא מרוויח כסף מנגינה על הגיטרה או גובה מאחרים כסף על האזנה ליצירותי. גיבסון היו מקימים מודל עסקי חדש, הם הבינו שהמצאת הגיטרה נותנת להם קניין רוחני טכני על כל היצירות שנוצרות באמצעות הגיטרה, הלא כן?

אז בעלי הקניין הבינו שיש כאן מודל עסקי חדש, או לפחות שהם יכולים להמציא כזה: רווח באמצעות עבודתו של אדם אחר. אתה נותן להם את המנוע, נותן להם את העיצוב, יושב וגובה כסף בעוד שהלקוחות עושים אותו. האם זו הדרך הנכונה?