בתולה ללא זכויות

אם אתה לא רוצה שאנשים אחרים ישתמשו ביצירות שלך, אל תשחרר אותן תחת רשיון קריאטיב קומונס..זה הבסיס של רשיונות Creative Commons. אתה חולק את היצירות שלך כיוון שאתה מאמין שמידע חופשי שווה משהו ושלכלל יש יכולת להנות ממשהו שיצרת. ג'אסטין וונג, מדריך בכנסיה, צילם את אחת מתלמידותיו, אליסון צ'אנג. וונג פרסם את התמונה בפליקר תחת רשיון "קריאטיב קומונס – ייחוס", שקובע, בגדול, כי לכל אדם הזכות להשתמש בתמונה מכל סיבה שהיא כל עוד הם שומרים את הקרדיט המקורי.

וירג'ן מובייל, מפעילה סלולרית אוסטרלית, השתמשה בתמונה שצולמה על ידי וונג באחת מפרסומותיה. צ'אנג התקשרה לעורך דין והחליטה לתבוע את וירג'ן מובייל, כמו גם את תאגיד קריאטיב קומונס. למרות שאני לא רואה כיצד התובעים יקבלו כסף תחת החוק הישראלי (התביעה מתנהלת בטקסס, אולם), נראה כאילו רוב תביעותיה לא נוגעות לזכויות יוצרים אלא להפרת פרטיות ולאי חתימתה על שחרור המתיר את השימוש בתמונתה. (ויה The Inquirer. (ראה גם)

אם מישהו אחראי כאן, לדעתי, זהו הצלם המקורי ולא אדם אחר. למרות שצ'אנג מתחת לגיל 18, היא עמדה במקום ציבורי בעת הצילום, התמונה אינה מבזה או משפילה ואין רמיזות או ביטויים מיניים בתמונה.התמונה עצמה מותרת לשימוש באותה צורה שכל תמונה אחרת בפליקר מותרת לשימוש.

כל פסיקה אחרת של בית המשפט תחדיל את רשיון קריאטיב קומונס ותשלול את היכולת להשתמש בו על מנת להרשות שימוש בתמונות בצורה כלשהיא. למרות שאין זה פופולארי לעמוד לצד תאגידים בינלאומיים, בעת זו אנו חייבים לעשות כן. זוהי זכותנו להרשות שימוש בתמונותינו באותה צורה, וזה הכרחי להסתמך על רשיונות אלו למען מסחר חופשי ברעיונות ובתמונות.ללא היכולת להסתמך על הרשיון, עדיין נאלץ להתחקות אחר המופיעים בתמונות ולבקש את רשותם. דבר האומר, בפועל, כי הרשיון עדיין ידרוש לבקש רשות.

רשיון הוא רשות מפורשת להשתמש ביצירה תחת תנאים מסוימים (וכן התחייבות שלא לתבוע את המשתמשים). אם יידרש ניסוח של טופס שחרור למציגים גם בכל תמונה, הרעיון של רשיון קריאטיב קומונס ימות.


Original image by Justin Wang, CC-BY.

27 תגובות ל-“בתולה ללא זכויות

  1. האם למצולמים יש זכויות יוצרים על התמונות בהן הם מופיעים? ואם אין להם, האם יש להם זכות להתנגד לצורת הצגה מסוימת? שאלה מאוד מענינית, לא בטוח שכל יום כיפור יספיק לי בשביל לגבש דעה בנושא.

    ברור שלפחות מבחינה אתית וירג'ין צריכה לשלם לה והיתה צריכה לברר מי המצולם ולקבל את אישורו לפני עלית מסע הפרסום.

    בכל מקרה, העובדה שתוכן ניתן בחינם לא פוטרת אתית את מי שמרויח מהתוכן לשלם עליו או לתת תמורה אחרת. (אם NRG לא שילמו לך אז הם לא בסדר אפילו אם זה חוקי למהדרין)

  2. מרק,
    א. לפחות לפי החוק הישראלי, למצולמים אין תיאורטית זכות (אלא אם הם שחקנים מקצועיים)

    ב. אני חושב שאתה טועה.

    ג. זכותי לעשות בקנייני כרצוני, לרבות לחלק אותו חינם. אני יודע שיש לך הסתייגויות לכך, אבל אתה לא מכיר בזכות שלי לקניין?

  3. ג. אה, מאיפה הסקת את "זכותי לעשות בקנייני כרצוני, לרבות לחלק אותו חינם. אני יודע שיש לך הסתייגויות לכך"? זכותך לחלק את כל הכסף שלך לגאידמק, אבל זו זכותו המוסרית לפצות אותך. NRG הרויחו כסף מפרסומות ליד המאמרים שלך זו לדעתי התנהגות חזירית ולא ממש חכמה לא לתת לך פיצוי כלשהו (לא בהכרח כספי ישיר) בתמורה.

    ננסח את זה אחרת. כמה ארגונים גדולים בארץ מריצים שרתים מבוססי לינוקס ותוכנות GPL אחרות? כמה כסף הם חוסכים בכך שהם לא צריכים לשלם עבור תוכנות קניניות? וכמה כסף (במובן של תרומה כספית או זמן לעזור למפתחים ומשתמשים אחרים) הם מחזירים לקהילה שיוצר עבורם את התוכנות האלו?

    א. העובדה שזה החוק לא מעידה על כך שלא צריך לשנות אותו.

  4. מרק,
    א. אני חושב שאין מקום לשנות את החוק. אם אתה מוצא לנכון לשנותו, אתה מוזמן.

    ג. כלומר, לטענתך, ארגונים התנדבותיים צריכים לפצות את תורמיהם על כך שהם עושים שימוש במשאביהם, לגישתך, אין להוריד תוכנה חופשית בלי לתרום לכותביה, אין כל משמעות לחופש?

    העובדה שאני בחרתי, בצורה כזו או אחרת, לתת לאנשים אחרים לעשות שימוש ביצירתי, היא בחירתי המוחלטת. אם תגביל את הזכות שלי לצור הסכם מסוג זה, אתה תגביל את היכולת שלי לנהל עסקים כלל.

    מה ההבדל בין לקבוע שאני לא יכול לתת תוכן\קניין בחינם לבין לקבוע כי אני לא יכול להתנדב (שעות עבודה)? או מה ההבדל בין כך לבין לקבוע שאיני יכול לתת 'מתנה'?

    אני בחרתי לתת מתנה. המתנה ניתנת תחת תנאים, אבל זו מתנה.

  5. לא, אני לא חושב שמלכ"רים צריכים לפצות תורמים, מי שתורם למלכ"ר לא מצפה לפיצוי ולמלכ"ר לא אמורה להיות יכולת כספית לפצות. אירגונים מסחריים, זה ענין אחר לחלוטין.

    אני כלל לא מדבר על הזכות שלך, אלא על החוכמה של מי שמקבל ממך שירות בחינם. אני חושב שזה ידוע לכל, שפרט למספר אנשים לא גדול, רובנו צריכים להרוויח כסף כל חודש בשביל לקנות לחם במכולת. חברה שמשלמת לך עוזרת לך להיות פחות מוטרד בעניני פרנסה ובכך משאירה לך יותר זמן פנוי לתרום לה שוב.

    נראה לי משונה שאני כותב את זה פה, אבל לדעתי האישית חברה שמרויחה לא צריכה לחכות שהעובדים שלה יפתחו בשביתה בשביל לקבל חלק מהרווח, אלא לתגמל אותם מיוזמתה.

    העובדה שבאופן חוקי לא אתה ולא המפתחים של לינוקס נמצאים בקשרי עבודה עם NRG (לפחות לגבי המאמרים האלו), לא משנה את העיקרון הזה לדעתי. תרמתם לשורת הרווח של NRG, אז NRG צריך לתגמל אותכם במידה סבירה מרצונו החופשי.

    ואם נחזור לנושא. חברת וירג'ן היא לא חברה קיקיונית ואין ספק שהוציעה מליונים על הקמפיין השיווקי הזה. האם זה באמת היה פוגע בשורת הרווח שלה אם היתה מבררת עם הצלם, האם זה בסדר מצידו שהם יפרסמו את התמונה עם השינוי שביצעו? כמה זה היה עולה לה? שעת עבודה ואולי עוד שעה לבחור תמונה אחרת (ואולי לביים אחת…). ואם כבר הוגשה תביעה, בשביל מה זה טוב ההעמדת הפנים של "עוד לא קיבלנו את הניירת המשפטית, אז אין לנו מושג", לא היה עדיף להציע לה תשלום כלשהו.

    לא נעים לכתוב את זה אצלך, אבל לי זה מריח כמו אחד מהמקרים שבהם עורכי הדין שהתיעצו בהם לפני שהחליטו להשתמש בתמונות תחת רשיון הCC*, היו שקועים מאוד במיקום של נקודות בסעיפים של רשיון הCC ושכחו ליעץ ללקוח שלהם לא לנצל נדיבות יותר מדי ולהתנהג כמו בן אדם.

    בסופו של דבר במי יפגע ניצחון של וירג'ן? בעצמה ובכל יתר המפרסמים המנצלים תמונות תחת CC, הרי מי יפרסם מעתה תמונות תחת CC מתוך ידיעה שתאגידים ענקיים מוכנים לנצל את הנדיבות שלו בשביל להרוויח מליארדים תוך מתן תמורה אפסית ליוצר?

    *ב CC אני מתכוון לCC-BY כמובן.

  6. מרק,
    אני מצטער, אני לא חושב שמי שמשתמש בתכנים שלי מקבל ממני שירות. אם הוא היה מקבל ממני שירות הוא היה צריך לשלם לי. מה שהוא עושה זה לקחת משהו שאני עשיתי, ולא מפריע לי לשחרר אותו בחינם, ומשתמש בו, כמו כל אדם אחר.

    אם הייתי חושב שהתכנים בבלוג הזה הם שירות, היו כאן פרסומות והייתי גובה דמי כניסה.

    עורכי הדין שניסחו את הרשיון במקום תכננו את האפשרות של שימוש מסחרי בדיוק כדי למנוע מצב שבו אני אקח צליל של תוף שהוקלט על ידי מישהו ואשתמש בו בשיר שבו אני שר ומשחרר לרדיו.

    נצחון של וירג'ין לא יפגע בזכות של אנשים לפרסם בCC. מי שמפרסם בCC בוחר לתת לאנשים את הזכות להשתמש. אם הוא היה רוצה שלא יעשו שימוש מסחרי ביצירות הוא היה קובע שאסור לעשות שימוש מסחרי, זו אפשרות שאני בחרתי לא להשתמש בה.

  7. לדעתי, לחברה מסחרית אין זכות להשתמש ביצירה שלי למען מטרות רווח, מבלי לתגמל אותי, גם אם התמונה מפורסמת ב"פליקר" ופתוחה לציבור.
    כל שימוש אחר, בתנאי שאיננו נוגד את ה"טעם הטוב", לגיטימי.
    אבל גם זה פרוץ…מהו הטעם הטוב???..
    מסובך.

  8. אלונה,
    א. בפליקר כל משתמש קובע את מדיניות זכויות היוצרים שלו; הוא יכול להחליט האם כל הזכויות שמורות לו ואז לאף אחד אין זכות לעשות שימוש באותה תמונה או שהוא יכול לבחור אחת מני רשיונות קריאטיב קומונס ולאפשר לאחרים לעשות שימוש.

    ג'אסטין וונג בחר שאחרים יוכלו לעשות שימוש בתמונה, לרבות שימוש מסחרי, זה לא שהתמונה "פתוחה לציבור" וזהו. הוא צריך להחליט (בצורה אקטיבית) שהוא רוצה לתת לאחרים את הזכות בתמונה.

  9. אני חושב שראוי לציין, עבור אלה שאינם בקיאים בנבכי ה-CC, שיש גם רשיון CC שבו הוא יכול היה לבחור, שאוסר על השימוש למטרות מסחריות. וונג יכול היה לבחור ברשיון הזה, ובחר שלא לעשות זאת. אני מתאר לעצמי שמעתה ואילך הוא ישנה את המדיניות שלו, אבל אין לו אל מי לבוא בתלונות חוץ מאשר אל עצמו.
    מצד שני, יכול להיות שכשהוא תבע את ווירג'ין הוא ידע שאין לו סיכוי לזכות בתביעה, אבל הניח ששוה להם לשלם לו סכום כלשהו כדי להמנע מפרסום שלילי. הרי ככה עושים עסקים באמריקה, לא?

  10. למצולמים אין זכות? למיטב זכרוני (המעומעם כרגע, אשמח לתיקון) בפרשת מקדונלד'ס הייתה אמירה שונה.
    (כאמור, זוכרת את פסק הדין ההוא בערבון מוגבל)

  11. סליחה? לאדם מותר לעשות כסף מדמותי רק בגלל שהצלם שצילם אותי לא שאל אותי כששיחרר את השימוש בתמונה? ממתי? אני חושב שאתה טועה גם מבחינת החוק. במיוחד כשלא מדובר בסצינת המון, שבה הנתבעת יכולה להגיד שהיא צילמה ארוע ולא אדם. כאן הבחורה ממש מתפקדת כדוגמנית ברגע שהתמונה משמשת לפרסומת.

    וחשבתי שקריאייטיב קומונס זה לא לשימוש מסחרי. כנראה שטעיתי.

    כמובן שגם הצלם צריך להיות נתבע – על ידי וירג'ין מובייל, בטענה שמצג שווא שלו הכשיל אותה. אבל מחברה מסחרית אפשר לצפות שתוודא לפני שהיא משתמשת שכל המעורבים בדבר מסכימים.

  12. אני חושבת שנכנס כאן העניין של היזון חוזר, כוונות ומטרות שונות לעומת משותפות.
    כשאותו צלם התיר את השימוש בתמונותיו תחת הרשיון הזה הוא לבטח לא חשב/התכוון שהן תשמשנה לפרסומות לפלאפון. גם אם חתם שהוא מאשר שימוש מסחרי. אולי צריך גם להוסיף דקויות ברשיון- שימוש מסחרי למי ובאיזו דרך.
    הרשיון- וכשמו כן הוא- רשיון שיתופי. משמע משהו שמשותף לכולם. לא משהו שאחד לוקח ומשתמש בו בשביל רווחים כספיים נטו לעצמו.
    אולי הוא בכלל שונא פלאפונים. אולי הוא ירוק והחברה הספציפית הזו לא. אולי לא איכפת לו שישתמשו בתמונה כדי לפרסם אוניברסיטה או הוצאת ספרים אבל כן איכפת לו שיתשמשו בתמונה כדי לפרסם מכוניות או פלאפונים?
    כמו שחשוב לנו לאן הולך הכסף שלנו, שזה יתאים לאידיאולוגיה שלנו, ולא ניתן אותו לקבצן שיקנה בו מנת קראק אבל כן ניתן אותו ברצון לקבצן שיקנה ארוחת צהריים… בדיוק כמו שבהתנדבות אנחנו בוחרים למי לתרום וזה מוסדר בהסכם מראש ומקובל עלינו. אנו מתנדבים בארגון א' ולא בארגון ב', וזה שהסכמנו להתנדב לא מפקיר את הזמן שלנו לשימוש התנדבותי מקום אחר.
    כך שמבחינת החברה שהשתמשה בזה, בנסיון להשטיח את הצלם כאילו אין לו בעיה עם זה רק כי חתם על איזה טופס באינטרנט, יש משהו ציני. כאילו אין לו שאיפות או מטרות משלו ו/או רעיון מאחורי התמונה שהיא תשמש למטרה טובה (מבחינתו).
    יש גם משהו ציני, וחריגה מהמצופה במובן מסויים, לקחת תמונה שיש עליה רשיון שיתופי שהוא שיתופי מהגדרתו, בקונטרסט תמים, ולהשתמש בה לפרסומת שהיא רווח נטו לחברה. כלומר, אתה מצפה שחברה שהולכת להרוויח כסף והרבה כסף מהפרסומת שלה, שתנפיק לעצמה את הפרסומות לבד, ולא תתעלק על גולשים תמימים ברשת. זה סביר שהיא תצלם מעצמה ולא תנצל הזדמנות. זה הרי עניין כלכלי נטו, והמטרה של המדריך בפרסום התמונה הייתה אחרת לגמרי (משוער- הנאה, פרסום למוסד, שיתוף באוירה מיוחדת שקיימת בו וכו'). מדובר בהגינות.
    בשלהוציא את התמונה מהנגזרת המקורית שלה, דף אישי באינטרנט, ולהפיץ אותה ברבים בשלטי חוצות, עיתונים, כשהפעם היא בקונטקסט שונה לגמרי, יש משהו שמפר פרטיות- כמו ההבדל בין תמונה באלבום המשפחתי לתמונה בעיתון ארצי. כך שלא לבקש אישור הן מהמצולם והן מהצלם יש בזה משהו מיתמם.
    "כמה כסף הם מחזירים לקהילה" ששואל מרק היא שאלה מרכזית.
    הרשיון השיתופי כשמו כן הוא- שיתופי. אתה מצפה שישתמשו ביצירה למטרות שיתופיות ובעלות היזון חוזר- וזו מילת מפתח. שמי שישתמש ישתמש באותה רמה וכוונה כמו המצלם ושיהיה בזה היזון חוזר לקהילת האינטרנט. כמו שאם אני מביאה סוכריות למפגש חברתי, ומניחה אותן על השולחן כדי שכולם יהנו מהן, למרות שהן הובאו לכ-ו-ל-ם, אני לא מצפה שיבוא איזה ג'אבר ויגנוב את כל הסוכריות לעצמו. או שיתחיל לזרוק אותן על אנשים. אני מצפה שהרעיון ורוח הרעיון יישמרו.
    כך שבלקיחת התמונה לפרסומת יש משהו בריוני.
    מכאן שלדעתי יש להיכנס לדקויות- אולי בעתיד לשכלל את הרשיון (לא קראתי אותו)- לשם מה בדיוק ואיך אתה מתיר את השימוש. לשם אתר אישי, לפרסום כן/לא ומאיזה סוג + בתמורה או שלא, לקידום רעיונות מסויימים, וכו'. (הבנתי שיש שם אפשרות בחירה, אולי צריך לשכלל אותה).
    אבל שזכות הבחירה תיוותר של היוצר.
    ואני מניחה שגם החוק שכרגע מתחיל להידרש לעניין ישתנה עם הזמן וייכנס לדקויות ולהקשר בו נעשה השימוש.
    הגינות היא מילת מפתח פה, ולא ניראה שהיא נשמרה כאן. אולי היום היא לא ממש מטבע עובר לסוחר, אבל בעולם בו אנשים יאפשרו שימוש חוצה גבולות ביצירות שלהם, היא עתידה לההפך למרכיב חשוב.
    וכל זה לא מוריד אחריות גם מהצלם. גם הוא היה לא בסדר וגם התמימות בה חתם לא מורידה ממנו אחריות על הנעשה בתמונה.
    כאן ייכנס בעתיד העניין החברתי והתדמיתי. אולי כרגע רוב האוכלוסיה לא מבינה את המשמעות העומדת מאחורי הדברים, שהיא ניצול ציני לכל דבר, של חברה שמגלגלת מליארדים, אבל זה רק עניין של זמן עד שזה יראה דוחה לאנשים והם יצביעו ברגליים במקרים כאלו.

  13. רחביה,
    א. "לאדם מותר לעשות כסף מדמותי רק בגלל שהצלם שצילם אותי לא שאל אותי כששיחרר את השימוש בתמונה? ממתי?" כן. לאדם מותר להשתמש בדמותך בתמונה שהוא צילם אם זו נעשתה בהסכמתך (במקום פרטי) או בציבור. אם מדובר בעבודת דוגמנות, מאידך, צריך לספק טפסי שחרור או ויתור על זכויות.

    ב. רשיון קריאטיב קומונס הוא מה שאתה בוחר שיהיה. כשאתה נרשם שואלים אותך האם אתה מעוניין לאפשר שימוש מסחרי ביצירה שלך. אם אתה עונה "כן", אז היצירה מורשית לשימוש מסחרי. זה מה שעשה ג'סטין וונג.

    ג. לדרוש מחברה מסחרית לוודא שהתמונה לגיטימית (בהנחה שא' וב' לא מקובלים עלייך) היא הטלת עלויות כבדה מדי כאשר מדובר באדם פרטי ובעסקים קטנים, ואני לא רואה מקום להפלות בינם לבין וירג'ין. מתי עסק הוא 'גדול' מספיק כדי לוודא דברים כאלו? האם ספר שמשתמש בתמונה של דוגמנית ברשיון CC צריך לוודא? האם מערכת של אתר חדשות מקומיות צריך?

    אני מניח שכשעבדת בחלק מהמערכות השתמשת בתמונות משירותים כמו istockphotos וstock.xchng, האם אז חשבתם לברר בטרם השתמשתם בתמונות (שניתנות לכם בחינם) האם כל הזכויות קיימות?

    יעלה,
    [לא מתעלם ממך, הנה]
    א. "כשאותו צלם התיר את השימוש בתמונותיו תחת הרשיון הזה הוא לבטח לא חשב/התכוון שהן תשמשנה לפרסומות לפלאפון." זה לא משנה. הוא התיר שימוש מסחרי, הוא היה צריך לצפות שאנשים ישתמשו בתמונה למטרות מסחריות. אם הוא היה מעדיף לברור את השימושים קודם, הוא היה צריך להשאיר את הרשיון לשימוש לא מסחרי.

    ב. "יש גם משהו ציני, וחריגה מהמצופה במובן מסויים, לקחת תמונה שיש עליה רשיון שיתופי שהוא שיתופי מהגדרתו, בקונטרסט תמים, ולהשתמש בה לפרסומת שהיא רווח נטו לחברה.", אם כבר הציניות אצל ג'אסטין וונג, שהתיר שימוש מסחרי ואפילו לא דרש שישחררו את היצירות ברשיון CC-BY-SA אלא ברשיון CC-BY שדורש קרדיט בלבד, ואחר כך מתמם.

    ג. הרשיון שוונג בחר הוא לא שיתופי, הוא רשיון קרדיט בלבד.

    ד. קראי את הרשיון, הוא לא מסובך והוא די הגיוני.

    ה. חוסר ההגינות פה, שוב, היא של וונג. הוא נתן רשיון שימוש, שזו התחייבות מפורשת לאשר שימוש ביצירה והתחייבות שלא לתבוע, ועכשיו תובע (הוא אחד התובעים כאן). את לא חושבת שזו בעיה?

  14. כן, אני מדברת על אלוניאל נ' מקדונלד. אני הבנתי אותה כפרשה שקבעה את "זכות הפרסום", כלומר, את הזכות של אדם להרוויח מכך שמשתמשים בדמותו.
    ייתכן שחוק הפרטיות לא מתאים לתביעה של הבחורה המצולמת, אבל יכול להיות שהיא יכולה לפנות לדיני עשיית עושר ולא במשפט.

  15. עפרונית,
    קודם כל, אריאל מקדונלד לא קיבל שום סעד בפסק הדין.

    שנית, בית המשפט קבע באותו פסק דין (סעיף 59) כי "סבורים אנחנו כי העושה שימוש מסחרי בשמו, בדמותו או בקולו של אחר מבלי לקבל לכך את הסכמתו, עושה עושר ולא במשפט. חייב הוא לשלם למי אשר בדמותו, בשמו או בקולו עשה שימוש, את דמי השימוש הראויים באותו הנכס".

    לכן, תיאורטית היא זכאית לפיצוי כלשהוא; אולם, "בית המשפט עשוי, כמובן, אם יימצא זאת לנכון, לפטור את הנתבע מחובת ההשבה "אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" – כהוראת סעיף 2"

    ולבסוף אומר בית המשפט "מכשקבענו כי במרבית המקרים יצמיח השימוש המסחרי הלא מורשה בשמו, בדמותו או בקולו של הידוען זכות להשבה, יכולים אנו לפנות לבחינת המקרה."

    המסקנה היא קודם כל, שצריך לבחון האם הגברת נתנה את הסכמתה לתמונה. לאחר שיקבע כי הסכימה להצטלם, חזקה תהיה עליה להוכיח כי לא התכוונה לתת את הסכמתה לפרסום התמונה באמצעים מסחריים; לאחר כל אלו, תהיה חייבת להוכיח שהיא 'ידוענית' ושנגרם לה חסרון כיס עקב השימוש בדמותה.

    בל נשכח שהמקרה של מקדולנד היה חריג שבחריגים ונדיר.

  16. קראתי את הרשיון
    נטו, אני חושבת שמעבר למקרה בו ג'אסטין וונג חתם/לא חתם (וכתבתי פה שזה לא מוריד ממנו אחריות) המקרה הזה חושף אותנו לבעיתיות של שימוש בתכנים של אחרים באינטרנט ולבעייתיות של התרה בשימוש בתכנים שלך.
    ברגע שאנשים לא יהיו מוגנים משימוש בניגוד לרצונם הם לא יאשרו. או שהם ינוצלו שוב ושוב עד שהם ימצאו פתרון אחר.
    או שחלק יחיו בעולם בו הם מנוצלים תמידית ולא מודעים לכך. אנחנו מוכנים ורוצים בזה?
    הפתרון הזה הוא מהתחום החברתי/מוסרי. חייב להיות, כי לשם הכל מתנקז. בהיבט המוסרי וההגון התחושה היא לא נוחה. ולהיבט הזה צריך להידרש.
    העניין הוא, בדיוק בגלל זה כתבתי על ההיזון החוזר- נדמה לי, תקן אותי אם אני טועה, שהמסמך הזה נוצר בשם רוח כלשהי של שותפות, עולם פתוח, אפשרויות רחבות מאוד של חלוקה ושיתוף במשאבים (תן לי ואתן לך). מדובר בהדדיות. האם ניתן לאמר שהחברה הזו פעלה ברוח הזו? או פועלת? לא.
    וספציפית- האם החברה הזו דואגת לאיכות סביבה? האם היא תורמת לקהילה? האם אכפת לה כהוא זה ממני ממך ומוונג? שאלות חשובות…
    ויש פה גם חוק אנושי פשוט של משאבים- במקום בו ניצלו משאב שלך, האם תרצה/תוכל לייצר עוד משאבים?
    האם וונג יחתום שנית על מסמך כזה? התשובה פשוטה: הוא לא.
    לכן בוודאי שזה גם מנוגד לרוח המסמך עצמו ולרצון של יוצריו להפצה ושימוש רחבים.
    זה פשוט, מפני שהרשיון הרי לא נוצר בשביל שחברת קוקה קולה, או חברת סיגריות כלשהי, לדוגמא, תוכל לקחת תכנים מאנשים ולעשות בהם כרצונה. ואם כן, ולשם כך הוא נוצר, ובכן, זה בעייתי, ולא הייתי חותמת על מסמך כזה.
    נכון שבטווח שנוצר, כשהכללים עדיין לא מוגדרים, יש מי שמנצל הזדמנויות. לטווח הרחב הם יוגדרו יותר ויותר, ואנשים לא יתנו יד לזה. ואם הם יתנו, הם יוודאו שזה לפי הרצון שלהם. כאן ניכנסת מערכת המשפט בצורך לאזן בין הזכויות. והתפקיד הציבורי שלה הוא גם להחליט איך זה יתבצע.
    אז אם הרשיון נוצר לאפשרות הראשונה…
    עם הזמן, יימצאו אמצעים משוכללים יותר לשמור על חופש, זכויות והגינות.
    באשר למקרה הזה- יכול להיות, על הצד היבש שבו, שהבן אדם יפסיד במשפט, ואפילו שזה יהיה צודק, נקודתית. על הצד הרחב יותר הוא נוגע בנקודה חשובה ובמאבק על כל הדברים שהזכרתי. האם אנחנו צריכים/יכולים להתעלם מהם, כשאנחנו מדברים על שיתוף ברשת?

  17. יעלה:
    א. "ברגע שאנשים לא יהיו מוגנים משימוש בניגוד לרצונם הם לא יאשרו. או שהם ינוצלו שוב ושוב עד שהם ימצאו פתרון אחר."

    בניגוד לרצונם – וונג בחר באופן אקטיבי להשתמש ברשיון. ברירת המחדל היא 'כל הזכויות שמורות'. חזקה עליו שהוא יודע על מה הוא חתם.

    ב. 'רוח' המסמך מאפשרת לך לבחור מה אתה מעדיף. המסמך לא נועד לשיתוף, אלא להגדלת היצרתיות מתוך הנחה שככל שיש יותר תכנים חופשיים, ככה אנשים יהיו יותר חופשיים לצור. אם אתה בוחר לשתף את התכנים האלו או לא, זו החלטתך (או החלטת בעל הרשיון).

    ג. גם אם וונג (ספציפית) לא יחתום על מסמך כזה, אנשים אחרים כן. אם וונג היה חותם על רשיון 'לא מסחרי', את חושבת שהבעיה היתה נוצרת כאן?

    אני לא חושב שפסק הדין שינתן לטובת וירג'ין יהיה צודק נקודתית אלא דווקא ההפך. אולי במקרה הזה פחות טוב שחברה גדולה לא תשלם כסף "סתם", אבל עדיף לכלל שהיא לא תשלם, כדי שאני לא אצטרך לשלם על כל התמונות שאני מציב כאן בבלוג. דווקא שחברה כמו וירג'ין תלחם בעד הCreative Commons אומר הרבה מעבר למה שאת חושבת, הדבר אומר שוירג'ין תומכת ביוזמה הזו לא פחות ממני, ומשקיעה משאבים כספיים כדי לתמוך בקיומה, שעוזר לה להרוויח עוד כסף.

    ד. נכון, הרבה יותר קל לעמוד לצדו של וונג המסכן וצ'אנג המסכנה שפתאום עומדים ורואים שמישהו הרוויח הרבה כסף מתמונה שבסך הכל הם צילמו ולא ייחסו לה שום חשיבות. נכון, וונג מעולם לא היה חושב למכור את התמונה לאף אחד, כי הוא העריך שהיא לא שווה הרבה כסף. נכון, מישהו בא והחליט שהתמונה מושלמת עבורו. נכון, מישהו הרבה יותר מאושר מזה, ווונג לא הפסיד מאום. האם צריך לשלם לו?

    אם כן, אז כל המודל של קהילת מידע קורס.

  18. יונתן, ראה, השאלה היא, את מי ומה אתה משחרר לחופשי בהחלטה הזו.
    פילוסופית, ומעשית.
    איך אתה רוצה לשפר ולהרחיב את השימוש ברשיון וברוחו.
    לעניין הרשיון- אנחנו מסכימים על אותו הדבר. הרוח שלו חשובה והכרחית בעיניינו לצמיחה של הרשת, להתפתחותה ולעידוד חופש ויצירה.
    לא נכנסתי לזה עוד במסר הקודם, אבל אכנס עכשיו:
    כתבת:
    "ב. 'רוח' המסמך מאפשרת לך לבחור מה אתה מעדיף. המסמך לא נועד לשיתוף, אלא להגדלת היצרתיות מתוך הנחה שככל שיש יותר תכנים חופשיים, ככה אנשים יהיו יותר חופשיים לצור. אם אתה בוחר לשתף את התכנים האלו או לא, זו החלטתך (או החלטת בעל הרשיון)."

    יצירה- האם היא יכולה לבוא מתוך סביבה דלה? מתוך ניצול?האם קורה שאנחנו מממשים עצמינו יותר ויותר אחרי שניצלו אותנו? לא. בדיוק להיפך. וכאן אנחנו נכנסים להיבט הפסיכולוגי והוא חשוב. על מנת שיצירה תתקיים, על מנת לאפשר אותה, חייב שתהיה מידה מסויימת של חופש. והגנה. בלי זה היא לא תתקיים. מהבחינה הזו גם לחברות המסחריות יש אינטרס להגינות. הגינות תאפשר ותעודד יצירת יותר תכנים ותכנים יותר טובים. בגדול, לא בטוח שלמי שמייצר מוצר שעלול לסרטן יש אינטרס כזה. זו נקודה למחשבה.

    על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על דלדול ורידוד תכנים? אנחנו מדברים על אנשים שכל עולמם הרוחני הוא כוכב נולד, ומוסיקה בפלאפון. שנעשים בין היתר בעזרת פרסומות ושטיפת מח. זה גלגל סגור. הפרסומת מראה לנו מראית עין של חופש והישג. האם הם הדבר האמיתי?
    לא.
    אנחנו שוב ושוב רואים פרסומת של סלקום בכוכב נולד ואז פותחים את הפלאפון ורואים כוכב נולד בסלקום. זה מעגל סגור ומראית עין, שכל מטרתה היא שנשתמש שוב ושוב ושוב.
    האם זה מעודד יצירה? זה בעיקר מדלל תוכן תרבותי, ולא מעודד יצירה. תוכן תרבותי הוא דבר חשוב מאוד ליצירת השראה.
    אם ניקח את הדוגמא הזו, מפלאפון לכוכב נולד ובחזרה, אין כאן דבר אחר שמאפשר השראה. יש כאן מעין מלכודת מתוחכמת וחוקית, לגיטימית במובן מצומצם, שכל מטרתה רווחים כספיים, ובלי תמורה מלבד מראית העין. זה סמים, במוסן מסויים, כמו כל דבר שמפריזים בו.
    כמובן יונתן שאנחנו יכולים לדבר על מה הוא המטבע העובר לסוחר, האם כוכב נולד הוא מספיק טוב או לא, והאם יש פה הגינות כי המשתמש מקבל תמורה לכסף. השאלה היא מהי התמורה, ומהי המגמה הגדולה פה. כשהתוכן התרבותי מדולל זה משפיע על דברים אחרים. מדובר בשטויות, כביכול. כי מה זה תוכן תרבותי, מה הם ערכים, מה היא הגינות ולמה בכלל שנקח וניזון ממה שנתנו לנו בבית? יש לנו פלאפון וסלקום, אז מי צריך יותר… כביכול.

    כשיש, סוף סוף, את הדבר המעודד השראה בסביבה התקשורתית הזו, הרשיון הזה, כאמור, קשה לו לצמוח, וצריך לעודד אותו. את הרוח בשמה הוא נוצר. וזה מה שקורה בימים אלו עם האינטרנט והדיון על זכויות יוצרים ושיתוף יצירות.
    הכל עניין של כמויות, ומינונים. לכן ולשם כך נדרשת רגולציה. הרגולציה הזו היא להגיד- אני משתף בתמונותי בשביל שדנה תשתמש בהן בבלוג ולא בשביל שפלאפון ימכרו עוד פלאפון. או מלבורו ימכרו עוד סיגריות.

    הבלוג שלך, בו אתה משתמש בתמונות של אחרים, שונה מאוד מפרסומת, אתה לא חושב?
    אתה מייצר מוצר חשוב ונותן מידע לאנשים, מעודד דיון ומשקיע מעצמך בלי תמורה (מיידית נראית לעין), לעומת חברה שגובה תשלום על שימוש בפלאפון ואין שם שום ערך נוסף חוץ מזה. אתה לא רואה את ההבדל? אולי גם פרסמת את עצמך בדרך, אבל ממש לא רק.
    והשיתוף הזה, עליו אנחנו מדברים, נוצר בשביל הבלוג שלך, שלי ושל כל אחד אחר. לא בשביל חברה שהמטרה היחידה שלה היא הפצת מוצר שיכול להיות שהוא גורם נזק גדול לסביבה, מדלל את התכנים התרבותיים שלנו, ובאופן רחב יותר מאיים עלינו.

  19. ב. ההבדל ביני ובינך כאן הוא פשוט מאוד. אם לא היה הרשיון, באיזו זכות אני ואת היינו יכולים להשתמש בתמונות? האם בכך שתופעת לוואי של הרשיון היא השימוש של וירג'ין בתמונה הופכת את כל היוזמה הזו לבעייתית פתאום? אם מישהו רוצה שבכלל לא יהיה מסחר, שישאר עם הרשיון הקיים. אם מישהו רוצה להגביל אותו, שיצור תחת רשיון לא מסחרי.

    בבלוג שלי אני משתמש בתכנים רבים שמותרים רק לשימוש לא מסחרי; זה לא הופך את הבלוג הזה לבעייתי. אותם תכנים, אם מישהו היה רוצה להשתמש בהם בצורה מסחרית, היו בעייתיים. במקרה שלי, אני לא חושב דווקא שהתכנים שמובאים כאן (על ידי רשיון מאוד דומה לזה שוונג השתמש בו, למעט סעיף אחד) יכולים לשמש חברה מסחרית. אבל את יודעת מה, נניח שחברה מסחרית תקח את הטקסט שלי ותוציא ספר לימוד במקצוע מסוים, תחלוק את הספר תחת תנאי הרשיון ותתן קרדיט.

    נניח שאותה חברה תרוויח מיליונים מהספר; האם אני אתאכזב? האם תהיה לי בעיה עם זה?

    מה זה משנה לי? לי אין את המשאבים להוציא את הספר ואני גם לא חושב שאני יכול לעשות את יחסי הציבור עליו. מצד שני, אם החברה תחליט לעשות כן, ולא תשלם לי שקל – אבל מצד שני תהיה מחוייבת לשחרר את הספר תחת אותן הגבלות (כלומר, כל אחד יוכל להעתיק את הספר תחת הרשיון), האם לא הרווחתי כאן תועלת אדירה לעצמי? האם לא גרמתי לכך שמישהו אחר יקבל את הזכות הזו? האם לא יצרתי מאות אלפי חשיפות לבלוג שלי, שלא תכננתי ואף לא לרגע להרוויח ממנו שקל?

    אז נכון, חברה מסחרית הרוויחה קצת כסף, את יודעת מה, חברה מסחרית תרוויח מיליונים, אבל אני ארוויח יותר.

    הרווח שלי לא יהיה כלכלי. אני מעולם לא ציפיתי לרווח כלכלי. הרווח שלי יהיה שכשמישהו כן יקרא את הספר, ויחליט שהוא כן רוצה שאני אכתוב עבורו משהו, הוא ישלם לי וישלם הרבה מאוד כסף בשביל הזכויות הבלעדיות, אם הוא ירצה זכויות כאלו.

    חלק מהאמונה שמידע צריך להיות חופשי נובעת מכך שאני מעריך את הידע יותר מאשר את המחבר. אני מעריך את המידע ואת הזכות לצור.

    קראי את הטקסט הזה:

    אם נסיק מתחום הפיראטיות המוכר לנו ביותר, המוזיקה, נוכל לראות שהיצירה החדשה מבוססת כיום על השפעות והשראות מאמנים אחרים. אמני פופ מעתיקים קטע קצר מיצירה ומסתמכים עליה על מנת ליצור משהו חדש. על חורבות האמנות של העבר מוקמת תרבות חדשה, תרבות קופי פייסט. ישנם אלה שתובעים כל מי שמעתיק חלק קטן מהמוזיקה ויוצר ממנה משהו חדש לגמרי: כך נתבע הראפר ג'יי זי על כך שלקח מספר תווים משיר של ג'ורג' קלינטון והעתיק אותם במחזוריות. התובעת היתה חברת ברידג'פורט, שהשיגה את זכויות היוצרים לשירי קלינטון בצורה מפוקפקת. כך היה גם עם די ג'יי דיינג'רמאוס, הידוע כיום בתור נארלס בארקלי, ששילב אלבום שלם של אותו ג'יי זי עם האלבום הלבן של הביטלס, ויצר את "האלבום האפור".

    אחר כך אולי תביני מאיפה הטענה שלי מתחילה.

  20. במבט של הדיוט, לא ברורה לי ההיתממות.
    שימוש מסחרי הוא שימוש שמישהו מרוויח ממנו כסף, לא משנה אם זה אתר חדשות מקומי וזניח או קונגלומרט עסקי מרושע. אם אישרתי להשתמש ביצירה שלי באופן מסחרי אני מניח שמישהו ירוויח ממנה וכל טענה של ניצול היא מגוכחת. ככה פשוט.

    בפליקר שלי, למשל, הגדרתי רשיון לשימוש לא מסחרי, אפילו שלא חשבתי שמישהו ירצה להרויח מהתמונות חתונה שלי או ממה שאני מצלם פה ברחובות. במונדיאל האחרון קיבלתי פניה מאיזה אתר שרצה להשתמש בתמונות שצילמתי בחגיגות בבסטיליה. יש שם פירסומות באתר (מסחרי….) – אז הם ביקשו ואמרתי סבבה. כל כך הגיוני – אני "יצרתי" ואני מחליט מה יעשה עם ה"יצירה" שלי. הגיוני והוגן.

  21. טוב, ברור יותר.
    אני מניחה שחלק ממה שמפריע לי הוא עניין המודעות- אנשים לא מבינים שיכול לקרות כזה דבר, ולא מצפים לזה. חלקם בגלל שזה חדש. עובדה שהתובע היה מופתע. הוא באמת לא ציפה לזה.
    מהבחינה הזו- גם על דרך הפעולה- כן לדעתי יש הבדל עצום בין "אתר חדשות מקומי וזניח או קונגלומרט עסקי מרושע" בדיוק בגלל שלשני יש הרבה יותר השפעה ושליטה על המשאבים שלנו. איך שלא נשחק עם זה קשה להכחיש את זה. והוא עצמו לא מנדב מידע או מתנות כאלה.
    אז אני לא אומרת שזה לא בסדר, אוקי, ירדתי לסוף דעתך, זה חוקי. זה במסגרת "ההבנות" אבל אסור לשכוח שחשוב גם לאזן כוחות. חלק מהתשובה לזה, בעיני, היא בין היתר שעם הפצת המידע באופן חופשי יותר תהיה מודעות גדולה יותר, וצפיה של הציבור כלפי חברות להתנהגות מסויימת והגונה ציבורית. אני מקווה. אבל ממש לא בטוחה. זה גם לא מובן מאליו.

  22. אוקי,
    אז הצלחנו לגרום להם להבין שקריאטיב קומונס הוא משהו טוב. השאלה היא מה עכשיו? את רוצה שיהיה כתוב בפונט ענק "אם אתה מסמן כאן X אז גם קונגלומרטי רשע יוכלו להשתמש ביצירה שלך"?

    תביני, אחד המאפיינים של CC שוונג לא בחר להשתמש הוא SA. SA אומר שכל יצירה נגזרת או יצירה שמכילה את הטקסט חייבת להיות משוחררת בCC גם כן (כמו בבלוג כאן). כלומר, אם הוא היה עושה את זה, אז הקניין שוירג'ין היתה מקבלת היה פחות, היו לציבור יותר זכויות בעבודה של וירג'ין וגם הם יכלו להשתמש בה.

    דמייני מצב, נניח, שכשאני מצייר ציור, אני משאיר אותו תחת SA וכל אדם יכול להמשיך לצייר את אותו ציור כל עוד הוא נותן לאחרים לצייר על הקנבס גם כן, זו תועלת עצומה.

  23. אני חושבת ש-SA הוא רעיון אדיר. פותח אפשרויות בצורה לא רגילה.
    לגבי הרשיון וההפצה שלו, שהם רק דוגמא לשינויים נוספים, זה לדעתי מסוג הדברים שדורשים הפצה ודיון ציבורי בכל מיני רמות, מעבר לאקדמאית או חוקתית:
    שינוי והטמעה בתכניות הלימוד בבתי הספר, יחס תקשורתי נרחב ועוד.

  24. אבל ג'סטין וונג לא שאל את הדוגמנית! ברגע שהתמונה משמשת לצורך מסחרי, היא נעשית דוגמנית. איש לא שאל אותה, כשצולמה, אם היא מקבלת את זה שאם הצלם יחליט, הוא ישחרר את דמותה לשימוש מסחרי בלי לשאול ובלי לשפות. זה מגוחך לומר שבגלל שבחורה הרשתה לחבר שלה (נגיד) לצלם אותה לצרכים פרטיים במהלך טיול ("מקום ציבורי") אז היא מוותרת מראש על כל זכות לתשלום במקרה של שימוש מסחרי.

  25. רחביה,

    אני חושש שלא. גם אם וונג לא שאל את הדוגמנית אבל שחרר את התמונה תחת רשיון, מי שהשתמש ברשיון לא צריך לדאוג. מי שרכש זכות בתום לב בתמונה זכאי לעשות בה שימוש.

    קח לדוגמא, את התמונה הזו. התמונה שוחררה לנחלת הכלל כיוון שהיא חלק מספרית הקונגרס. מרגע שהתמונה הפכה להיות נחלת הכלל היא נחלת כולם. לי, בתור משתמש, מותר לעשות עם התמונה מה שארצה, גם אם זה אומר שרשותו של אדון בוורידג' לא תנתן לי. אני יכול לקחת את התמונה ולעשות עימה שימוש מסחרי.

    כל טענה אחרת תפגע ביצירה הרבה יותר מכל דבר אחר. כיוון שהתמונה היא "נחלת הכלל" קל מאוד להבין זאת, לא?

    מכאן ועד לומר שבקריאטיב קומונס אין את אותה זכות, זה מרחק רב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *