חרף הצלחתן המינורית של חברות התקליטים בפסק הדין MGM V. Grokster ארגון חברות התקליטים האמריקאי, הRIAA, השלים עם העובדה שאפילו נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש מוריד קבצים בצורה בלתי חוקית לנגן המוסיקה האישית שלו.למרות זאת, הRIAA לא היה מרוצה מאותה החלטה. אנשים עדיין הורידו קבצים וחלקו מוסיקה ברחבי האינטרנט. משהו היה צריך להעשות. לקח רק ארבע שנים של הגשת תביעות בהןנמחקו חלק על העדר עילה (Interscope v. Rodrigues) או עקב קביעה שהתשלום על קו טלפון אינו אומר שהאדם היה זה ששיתף בפועל (Capitol v. Foster), עד שהגיע המועד בו נתבע בהפרת זכויות יוצרים היה צריך להשלים עם כך שיומו בבית המשפט, כמו כולם, יגיע מתישהוא.

התביעה כנגד ג'יימי ת'ומאס הובא מול חבר מושבעים. אולם, יש להבין שדיון מול חבר מושבעים הוא ברירת המחדל כאשר ישנו סכסוך מהותי על עובדות בבתי המשפט בארצות הברית. בניגוד לארצות הברית, בישראל בית המשפט לא מעודד חבר מושבעים ותפקיד המושבעים, לקבוע עובדות, הוא בסמכותו של השופט.לכן, בתום המשפט בארצות הברית, חבר המושבעים מקבל שאלה, או מערך של שאלות, כאשר תשובתם לשאלות אלו קובעות את תוצאת המשפט. השאלות שאיתם חבר המושבעים יאלץ להתמודד הן שאלות כמו "האם X התרחש; כאשר התשובה הנכונה משיגה את התוצאה הצודקת, ומכאן הצדק על ידי מושבעים. לדוגמא, במקרה שהתרחש בשנת 1903,Embry v. Hagadine בית המשפט לערעורים במיסורי ביטל את החלטת חבר המושבעים בטענה כי ההוראות שניתנו להם לא היו נכונות, ולכן כל החלטתם שגויה:

בית המשפט דרש מחבר המושבעים, בכדי להחזיר פסק דין לטובת המערער, לא רק למצוא שהתרחשה שיחה כשם שהמערער נשבע, אלא גם שהצדדים התכוונו בשיחה כזו לכרות חוזה להעסקת התובע לשנה מדצמבר 1903, במשכורת של 2,000$ …. לכן נותר עוד לקבוע האם ההוראות שהוצבו בפני המושבעים היו פרשנות נכונה של החוק בהתאם לדרישות כריתת החוזים בין הצדדים

לכן, השאלה שהובאה בפני בית המשפט היא חשובה ביותר. כפי שריי בקרמן הסביר, השאלה שנשאל חבר המושבעים היתה האם הנתבעת הותירה את הקבצים הרלוונטיים זמינים לציבור. ותו לאו. אם חבר המושבעים מוצא תשובה לשאלה זו בחיוב, אזי כל טענותיה האחרות של ת'ומאס מושתקות; ללא סיבה מפורטת, ללא מילים גדולות, דבר אחר אינו משנה, כל הדיון המשפטי מצומצם לעניין זה. כך הכל מתרחש במערכת המשפט האמריקאית. (ראו גם).

רק להבהיר בקצרה את המשמעות – "זמינים לציבור" אומר גם שאם קבצי המחשב שלך זמינים להורדה דרך הרשת האלחוטית שלך, ואף אם אדם אחר לא הוריד אותם, אתה הפרת זכויות יוצרים. "זמינים לציבור" עוד אומר שאם חשבון הדואר האלקטרוני שלך מכיל עותקים של יצירות, ואתה מותיר ססמא קלה מדי עד כדי כך שאנשים אחרים יכולים להתחבר בקלות, אתה מפר זכויות יוצרים. "זמינים לציבור" עוד אומר שאין צורך להוכיח הפרה בפועל, או ליתר דיוק, שהזמינות לציבור היא ההפרה.

בהערת אגב, Themarker.com הסביר בכתבה על המקרה שת'ומאס הורשעה למען הסדר הטוב, ת'ומאס נמצאה חייבת, זהו אינו מקרה פלילי ות'ומאס אינה עבריינית. הפרת זכויות יוצרים עוולה אזרחית בעיקרה. את העניין הזה יש לתפוש כאשר חושבים על מקרים עתידיים ועל ההשלכות. כל עוד אנו מדברים על תביעות אזרחיות, זה רק עניין של כסף.

השאלה בCapitol v. Thomas יכולה להאיר אור על מקרי ההפרה שיבואו בעתיד. זהו משפט המושבעים הראשון מבין רבים וחדלון לחייב את ת'ומאס היתה אומרת שהRIAA תאלץ לעבוד קשה יותר ולהוציא מיליוני דולרים רבים בתביעות נוספות רק כדי להפסיד את אותו הכסף למאזינים שהם תובעים. תוצאות אחרות היו קובעות סטנדרטים שונים להוכחת הפרת זכויות יוצרים, כאשר טענות כגוןפריצה לרשת הביתית האלחוטית או פריצה למחשב הביתי היו יכולות לספק הגנה נאותה. טענות כאלו היו רלוונטיות, אך כעת, לאחר שת'ומאס נמצאה חייבת, איש אינו יכול להשתמש בהן כתירוץ מחדלי.

להגן על עצמך מפני תביעת שיתוף קבצים אינה החופשה המועדפת אפילו אם הינך חנון-מחשבים או עורך דין מנוסה. ת'ומאס נמצאה חייבת על כך שהפכה 24 שירים לזמינים לציבור וחויבה לשלם סכום מהותי. אולם, היה יכול תיק זה להסתיים בתוצאה חמורה עוד יותר, כאשר 220,000 הדולרים בהם חויבה ת'ומאס היו כאפס לעומת הפיצוי המקסימאלי.