ממשלה של תמריצים

שיחה עם איתי אשר מעבודה שחורה הציתה את הנושא הבא, השאלה של איתי במייל היתה:

כל הזמן אנחנו נתקלים במקרים בהם החלטות ממשלה מובאות לאחר מעשה או תוך כדי מעשה לבג"צ שמגישים ארגונים (או בודדים). אם בגצ פוסל את החלטת הממשלה המשמעות היא הוצאת כספים רבים (למשל הזזת תוואי גדר). גם כשאין בג"צ הרבה פעמים הביקורת נחשפת לדיון ציבורי רק לאחר שהתקבלו ההחלטות והוצאו כספים רבים (ע"ע עיר הבה"דים). זה מאוד מתחבר לדו"ח וינוגרד המדבר על שרים שמצביעים על חלופה אחת ללא דיון מקיף בכמה חלופות. רציתי להציע (למי??) לשנות את חוק יסוד: הממשלה כך שבתנאים מסוימים הממשלה תהיה מחויבת לשמוע חלופות שיוצגו ע"י משרדי ממשלה שונים (למשל חלופת מש' החינוך וחלופת משרד האוצר לרפורמה בחינוך) ו/או לשמוע חלופה שתוצג ע"י ארגון לא ממשלתי (עיר בה"דים בתל ערד, עידוד תחבורה ציבורית במקום עידוד מכונית חשמלית). זה יצריך את השרים לחשוב לפני ובתקווה יצמצם את התשלום של כולנו בכסף ובמקרים מסוימים גם בחיי אדם.

השאלה שאיתי מציג היא בבסיסה "מדוע לא מתקבלות החלטות בצורה יעילה ונכונה בישיבות הממשלה?". הנחת היסוד היא כי לממשלה יש סמכות להוציא לפועל את החלטות הכנסת ולפעול כגוף המבצע שדואג לפעילות היום יומית. בפועל, במקום להיות גוף ביצועי, הממשלה צריכה לקבל החלטות על מנת לפעול : לדוגמא לצאת למלחמה (סעיף 40 לחוק), אישור הצעות חוק ממשלתיות שיעברו בכנסת עקב הרוב המובנה של הממשלה, הכרזה על מצב חירום ועוד שלל פעולות.

ההחלטות שמקבלת הממשלה אינן נשקלות בהליך ציבורי מהותי כיוון שאותו הליך יסרבל את מדיניות קביעת ההחלטות, לכן חבר ממשלה נאלץ לקבל החלטה בצורה מהירה, לעיתים, במקרים של משבר ובלי לשמוע את הדעה השניה. החלטה חפוזה לעיתים נדרשת כיוון שהיא עדיפה, ברוב המקרים, על אי קבלת החלטה כלל.

על כן, כיצד יכול המחוקק להבטיח שחבר הממשלה יבצע את תפקידו נאמנה? אם נקביל את הממשלה לדירקטוריון של המדינה, נוכל להבין שחבר ממשלה (כחבר דירקטוריון) צריך לקבל החלטות הרות גורל בנוגע לעתיד המדינה, ולהצביע. דירקטוריון מקים ועדות, כמו גם הממשלה שמקימה ועדות שרים וקבינטים, דירקטוריון כפוף לבחירה מחדש, כמו גם הממשלה [והסבר על כך בהמשך לגבי השונות כאמצעי לפתרון] ובדירקטוריון יש אחריות אישית לדירקטורים כאשר אין הם ממלאים את תפקידם נאמנה.

דירקטור, בניגוד לחבר ממשלה, נושא באחריות כאשר קיבל החלטה שגויה (לדוגמא ע"א 610/94 בוכבנידר נ' כונס הנכסים הרשמי) גם אם מינה מחליף או לא נכח בפגישה. חשוב לציין שמידת האחריות היא לא בסטנדרט משפטי קל, אלא מדובר על מקרים בהם הדירקטוריון קיבל החלטות שאינן סבירות בצורה קיצונית (כלומר, החלטות שבפועל בג"צ היה אמור לפסול) ובמקרים כאלו חייב לפנות בעל עילת התביעה בתביעה נגזרת בשם החברה כנגד הדירקטורים (עא 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר).

לכן, הטלת אחריות אישית על חברי ממשלה עשויה להיות תמריץ ראוי; חבר ממשלה ישלם על הוצאות הממשלה כאשר אלו אינן עומדות בקנה אחד עם טובת הציבור. לכן, יהיה סיכון רב בכניסה לממשלה ובפועל יהיה חסם שימנע מהטובים להצטרף עקב החשש מאחריות. המצטרפים יהיו (א) מושחתים שמעוניינים למעול בכספי ציבור ולממן את ההוצאות שיוטלו עליהם אחר כך באמצעות כספי שוחד מהפעמים בהם לא יתפסו (ב) אידיאליסטים נטולי ממון שיפשטו רגל לאחר ההחלטה הראשונה : חבר ממשלה לא יוכל לשלם את עלותו של חייל הרוג בלבנון הרי.

האחריות האישית היתה אמורה להתבטא ברצון לבחירה מחדש: כשם שבדירקטוריון ישנה בחירה מחדש לכל דירקטור, המייצג פלח מבעלי המניות (והיישום בכנסת גם בעייתי שכן אינו אישי אלא קבוצתי) כך גם בפועל בממשלה ישנו ציבור שמעוניין להצביע על החלטות ממשלה וכלל אינו נספר בקולות הבוחרים. הבחירה לממשלה תלויה בפועל בשני קריטריונים: הראשון, בחירתה של המפלגה בה חבר חבר הממשלה לכנסת כמפלגה גדולה או משפיעה; השני: מיקומו של חבר הממשלה ברשימה או קרבתו לראש הרשימה.

בפועל, לא הקריטריון הראשון ולא הקריטריון השני תלויים בקבלת החלטות נכונה על ידי חבר ממשלה. אם נסתכל על רשימת הליכוד לכנסת 17 (או על העשיריה הראשונה) נראה לדוגמא שמשה כחלון הגיע למקום השלישי בפריימריס, ולימור לבנת, שהיתה שרת חינוך איומה, הגיעה למקום העשירי ברשימה. כמו כן, בחירתה מחדש של מפלגת הליכוד לא היתה תלויה בביצועיה של לבנת כשרת חינוך בלבד, ישנם גורמים נוספים המשפיעים שבדרך כלל כמעט ואינם תלויים בתפקודו של היחיד בממשלה.

בפועל, לחברי הממשלה אין כל תמריץ לקבל החלטות נכונות במסגרת הנוכחית. אין להם תמריץ של שכר ועונש; הבעיה כאן היא לאו דווקא בחברי הממשלה כפי שאנו רואים, אלא בציבור ובמרכזי המפלגות. כלומר, קיומם של דילים במרכז המפלגה מונעים מרשימת חברי הכנסת להיות לפי תפקוד החברים בכנסת ולתגמל שרים טובים בבחירה מחדש, אי הודאות היא זו שמחייבת גם את חברי הממשלה בסידור ג'ובים פוליטיים כדי לסגור את המיקום שלהם ברשימה הבאה.

הבעיה כאן היא השחיתות המובנית של המערכת ולא החוק שמונע מהממשלה לעבוד. הדרך היחידה לשנות את השחיתות המובנית היא באמצעות צמצום מספר חברי הממשלה : אותה פעולה תגביר את הזהות של אותם חברי ממשלה עם החלטותיהם ועם המדיניות שמטווה הממשלה ותגרום למידת אי הודאות בבחירה מחדש במפלגה לקטון. כמו כן, אותה מדיניות צריכה להיות מיושמת בפריימריס – שרים טובים נשארים, שרים רעים מוחלפים. "בעלי המניות" צריכים לתת את קולם לעיתים תכופות יותר : חילופי שרים בעיתות משבר או לאחר החלטות רציניות צריכים להיות עניין שבשגרה. החלפה של שר שקולה להחלפה של דירקטור: זה הפסיק לייצג את בעלי המניות וכשל בתפקידו, ולכן יוחלף במהרה. [צמצום חברי הממשלה למספר מצומצם של שרים (נניח שבעה לרבות ראש הממשלה) עשויה להגביר את השחיתות המובנית, כיוון שג'ובים יחולקו על ידי מספר מצומצם יותר של אנשים]

במקביל, יש לחזק את גוף הביקורת המקצועי כך שיבחן את תהליכי הממשלה לעומק והחלטותיו ייושמו. מבקר המדינה אינו יכול להיות גוף חסר שיניים, אלא הוא צריך להפוך לגוף פוליטי, שתפקידו לבקר את הממשלה בצורה קבועה, להציג מדיניות אלטרנטיבית ולתפוס חברי ממשלה סורחים.

טוב, זה מתחיל להיות ארוך מדי:
1. בחירות נפרדות לכנסת ולממשלה: בעד ונגד;
2. הגבלת כהונה: בעד ונגד;
3. ממשלה מקצועית: בעד ונגד;
4. הגברת ענישה פלילית נגד חברי ממשלה: בעד ונגד;
5. חוק נורווגי: בעד ונגד;

יאללה טוקבקים?

29 תגובות ל-“ממשלה של תמריצים

  1. אולי במקום לחשוב על ענישה במקרה של חברי ממשלה כדוגמת לימור לבנת יש לחשוב על שכר כמו (אני סתם זורקת עכשיו) המשך כהונה. הרעיון הזה כמובן לא מתיישב עם ממשלה פוליטית (ולא מקצועית), או שאולי נתחיל מממשלה כפי שהיא היום ולאט לאט נגלה שהיא הפכה להיות ממשלה מקצועית ואחראית. הזוי? אני יודעת.

  2. זה בדיוק מה שחשבתי, אמרתי שאם הם ידעו שיש קשר ישיר בין מעשים לבין כהונה אז אין בעיה יותר עם אחריות אישית.

  3. אולי ניתן להעביר לכנסת את הסמכות לפטר שר ספציפי? נגיד, אם עשיגו 40 חתימות, ניתן לערוך לשר שימוע ולאחריו לערוך הצבעה על פיטוריו.

  4. צריך אולי להוסיף שבמקרים רבים מאוד, השרים מצביעים על החלטות ללא שיקול דעת ענייני אלא פוליטי בלבד: בתמורה להצבעה בנושא אחר, או לפי השתייכות מפלגתית, או בזכות עסקה כזו או אחרת. לפיכך יש לשער כי הצבעה על כמה חלופות לא תשפר דבר מלבד את מראית העין (שממילא מטרידה את נבחרינו פחות ופחות).

  5. אין לי זמן, אז בקצרה:
    בחירות נפרדות: אולי כשנתבגר, כרגע לא. הדבר ידגיל את המניפולטיביות של הנבחרים.
    הגבלת כהונה: כן. שתי קדנציות לתפקיד.
    ממשלה מקצועית: כן. חמור מכך, נושאי משרה במשרדים ממשלתיים לא יהיו חברים פעילים בשום מפלגה פוליטית, בהווה או בעבר.
    הגברת ענישה פלילית נגד חברי ממשלה: לא רלוונטי, קביעה של הליך מהיר ומתועדף לטיפול בנחקרים המועמדים לתפקידים ציבוריים- מאוד רלוונטי.
    נורווגיות? i like.

  6. אפי,
    קודם כל, אני חייב להגיד שאני גם לא בטוח שאף אחת מהרפורמות תעבור. אין כאן נורמות ציבוריות אמיתיות של אמון.

    כשאני אומר ממשלה מקצועית אני מתכוון להגדיר ששר מסוים יוכשר ויקבל אחריות לא לפי כישורים פוליטיים אלא לפי נסיון בעשיה בתחום (פרופ' לכלכלה כשר אוצר, גם אם הוא לא מבין בפוליטיקה, יכול להביא תוצאות).

  7. היום כבר אף אחד בממשלה לא מוכן להחליט על משהוא(פרט למקרים סקטורילים או שוחד) כך שאתה מבקש להוציא חוקים שהם יהפכו לטפלונים ולא יעשו כלום
    במקום זה צריך לתת עידוד לעשיה כמובן עם ביקורת מי שטועה ילמד לפעם הבאה אך שלא ילמד לא לעשות

  8. מפחידה אותי הדוגמה שהבאת, פרופסור לכלכלה, אפילו עם הוא לא מגיע מהפוליטיקה, עשוי להיות בעל עמדות אידיאולוגיות הפוכות לאלו של רוב הציבור. במקרה כזה, הוא עשוי להשתמש באצטלת ה"מדעיות" שלו כדי לקדם רעיונות שהציבור לא מאמין בהם וחושב שהם מנוגדים לערכיו. רגע, בעצם זה לא מה שקורה עכשיו?

  9. אייל,
    לשיטתי, אם ביבי [חס וחלילה] יהיה ראש הממשלה, הוא יבחר שר שהוא פרופסור שתומך בניאו-ליברליזם, ויעשה את מה שביבי אומר. אם עמיר פרץ יבחר, הוא יביא פרופסור יותר סוציאליסטי.

    אתה צריך להבין שגם אם לשר אוצר כמו בר-און יש רצון לקדם מדיניות מסוימת, אני לא בטוח שהוא יודע איך לעשות את זה. איש עשייה או איש מדע יודע מה ההשלכות ואיך לבצע, פוליטיקאי לא.

    ההנחה היא שכל עשייה עדיפה על אי עשייה בדרך כלל.

  10. לדידי, הדרך היעילה להביא לאחריות ישירה של הנבחרים כלפי הציבור, מה שנקראה בלע"ז accountability (ועוד לא מצאתי דרך לתרגם במילה עברית אחת), היא מפלגה ישירה.
    לפני כמה חודשים ניסחתי מסמך עקרונות למפלגה כזו. הסברים ודיון אפשר למצוא כאן: http://www.yehudemo.org/?p=18

    ***
    ז' עקרונות למפלגה ישירה:

    (א) המוסד הריבוני של המפלגה, השולט בכל מעשׂיה, הוא האסיפה הכללית. האסיפה הכללית מורכבת מכלל החברות והחברים שהתפקדו עד לתאריך קבוע מראש לפני הבחירות הכלליות לכנסת.

    (ב) מקום ההתוועדות הראשי של האסיפה הכללית הוא באתר הבית של התנועה ברשת. אתר הבית יכלול מערכת הצבעות, יארח פורומים לדיונים, ויקיים מרחב בלוגים לחברי התנועה המעוניינים לכתוב באופן סדיר.

    (ג) מצע המפלגה יקבּע באורח דמוקרטי על ידי האסיפה הכללית. האסיפה הכללית תמשיך לעדכן את המצע ולהכתיב את מדיניות הסיעה בכנסת באופן שוטף. האסיפה הכללית היא הגוף היחיד הרשאי להכניס שינויים בתקנון המפלגה.

    (ד) המועמדים לכנסת מטעם התנועה יבּחרו על ידי כלל חברי/ות התנועה, באמצעות אתר הבית ברשת. יו”ר התנועה, המזכ”ל שלה, וחברות/י הגזברות לא יוכלו להגיש מועמדות לבחירה לכנסת.

    (ה) לאחר קביעת רשימת המועמדות/ים לכנסת, ולפני הבחירות הכלליות, יופקדו על ידי כל המועמדים/ות מכתבי התפטרות מן הכנסת, חתומים וללא תאריך. עותקים רבים (!) של המכתבים ישּׁמרו אצל מזכ”ל התנועה וחברי הגזברות.כמו כן יפקידו המועמדים סרטונים קצרים, בהם הם מתחייבים לשמור על עקרונות התנועה, ולא להשתמש בזכותם למשוך את מכתבי ההתפטרות. כל הסרטונים הנ”ל יעמדו להצבעה בקרב חברי האסיפה הכללית לפני אישורם.

    (ו) הנציגים הנבחרים של המפלגה יקיימו התוועדויות פנים אל פנים עם חברי/ות מפלגה ברחבי הארץ, לפי סבב שיקבּע מראש, בכל ראש חודש (פרט לר”ח אב ותשרי). פגישות איזוריות תקבּענה מעת לעת לפי יזמת הפעילים בשטח.

    (ז) היה וחבר/ת כנסת מטעם המפלגה י/תתנהל באופן שאינו הולם את אמות המידה המוסריות של התנועה, או שיפעל בכנסת בניגוד להוראות האסיפה הכללית, יוכלו חברי/ות האסיפה הכללית להדיח אותו/ה ברוב מיוחס, כפי שיקבּע בתקנון.

  11. אורי:
    אקאונטאביליטי היא אחריותיות [כמו התנהלות ושדרוג, עוד מלת כלאים לא תקנית]

    ויש לי בעיה רצינית עם סעיף ה' שלך, הוא יותר מדי כמו הרצון של הפייגליניסטים בליכוד להעביר הצעות ששוללות מהמחוקק את זכות ההצבעה שלו.

  12. אני לא מכיר את ההיבט הזה של התנהלות הפייגלינים, אז קשה לי להתייחס ישירות.

    סעיף ה' עומד בלב העניין. בלעדיו, מה ימנע מח"כים להתנער מחובתם לציית להחלטות האסיפה הכללית לאחר שנבחרו?
    היתרון של הסעיף הוא שהוא ממוסס את הדבק המחבר בין ישבן הח"כ לבין כסאו (אחד החומרים החזקים ביותר הידועים לאדם!).

    בעקרון, סעיף ה' מגדיר מחדש את תפקיד הח"כ: מדובר באדם המקבל משׂכורת נאה ותנאים מפליגים, כדי ליצג בכנסת את עניינם של בוחריו. הוא אינו אמור להכתיב מדיניות (לפחות על פי הגדרת תפקידו), אלא לדאוג לביצועה של מדיניות המוכתבת לו על ידי האסיפה הכללית. בשטח, מן הסתם, יהנו הח"כים ממידה רבה של חירות, שכן הם הם הנמצאים במליאה ובמסדרונות. ובכל זאת – ככל שהמפלגה תהיה פעילה יותר, כך תגדל האחריותיות (הממ…) של הנציגים כלפי הציבור.
    הואיל וכללי המשׂחק נקבעים מראש, הם נראים לי הוגנים למדי. לא נכריח אף אחד/ת להיות חבר/ת כנסת.

  13. אורי,
    ומה ימנע מפייגלינים למינם לפקוד למפלגת חד"ש עשרות אלפי מתנחלים כדי לשנות את מצע המפלגה ולחייב אותו לנאמנות לאידיאולוגיה החדשה?

    העניין הוא שחבר כנסת, מרגע שנבחר, אסור שלאף אחד תהיה הסמכות לפטרו אלא אם עבר על החוק. הוא מייצג את בוחריו האזרחים ולא בוחריו במפלגה.

  14. "ומה ימנע מפייגלינים למינם לפקוד למפלגת חד"ש עשרות אלפי מתנחלים כדי לשנות את מצע המפלגה ולחייב אותו לנאמנות לאידיאולוגיה החדשה?"

    המציאות, כמובן.

    אבל אתה מעלה שאלה חשובה. ברגע שמפלגה כזו תהפוך להיות כוח משמעותי (מהרגע במהלך הבחירות בו יתחוור שיש סיכוי להכנס לכנסת; לבטח אחרי כניסה לכנסת) אכן סביר שיהיו נסיונות חדירה והשתלטות. בתשובה אפשר לאמר:
    (א) גורמים כאלה עשׂויים להעדיף פעולה במסגרת מפלגה משלהם, במקום לבזבז משאבים על מפלגה קיימת.
    (ב) יהיה צריך כמות גדולה מאד של אנשים כדי להשפיע באופן מהותי על הצבעת האסיפה הכללית. זה לא יהיה פשוט לא לקיצוניים ולא לאילי-הון, ודאי לא באופן חשאי.
    (ג) המפלגה תצטרך לעמוד על המשמר ולהפגין אחריותיות כלפי הציבור, ממש כשם שחברי הכנסת יעשׂו זאת כלפי המפלגה.

    ***

    "העניין הוא שחבר כנסת, מרגע שנבחר, אסור שלאף אחד תהיה הסמכות לפטרו אלא אם עבר על החוק. הוא מייצג את בוחריו האזרחים ולא בוחריו במפלגה."

    אדרבה, הבוחרים יכולים להתפקד. ומי שלא הספיק, יתפקד אחרי הבחירות, לקראת הבחירות הבאות. כמובן, מי שהרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ימצא לו מפלגה אחרת להצביע לה. גם כאן לא נכריח איש. ומי שכן יצביע, יביע בכך שההתנגדות שהעלית אינה מטרידה אותו.

    זאת ועוד – הקביעה ש"אסור שלאף אחד תהיה הסמכות לפטרו…" אינה מובנת מאליה. נכון, היא הנחת יסוד של משטר הנציגים, אבל זה בדיוק סוג ההנחות שאני שואף לקעקע.

  15. אורי,
    1. המציאות לא מונעת מגופים אינטרסנטים להתפקד למפלגות ולהכפיף את חברי הכנסת לשינויים חוקתיים. שים לב למקרים שהתרחשו בליכוד, שם חברי המרכז יצאו נגד חברי כנסת שפעלו להחליש את כוחו של מרכז המפלגה לטובת מתפקדי המפלגה. מצב כזה ייתכן כאשר אתה מאפשר לסעיף ה' שלך להתקיים.

    2. מנסיון, הרבה יותר קל לשנות חוקת מפלגה מאשר לנסות להתמודד בצורה עצמאית ()

    3. צריך בערך 2,500 אנשים כדי לשנות את מרצ למפלגה ימנית קיצונית, בערך 30,000 כדי לשנות את הליכוד והעבודה ובערך 10,000 כדי לשנות את קדימה. זה לא הרבה בכלל. מצד שני, עם 30,000 אנשים אין לי אפילו מנדט אחד בכנסת.

    4. מרכז מפלגה הוא ציבור שונה לגמרי ממצביעי המפלגה ודעותיהם שונות בצורה מאוד קיצונית. בעוד שמצביעי מרצ הם בדרך כלל ליברלים, חברי המפלגה הם סוציאליסטים יותר וחברי המרכז הם אנרכו-קומוניסטים אפילו.

    5. תבין, מפלגה שהיא גוש אחד וכפופה למרכז אינה מפלגה, אלא חבר כנסת אחד שיש לו זכות הצבעה מספר פעמים. הרעיון של פלורליזם בתוך מפלגה הוא שמאפשר את הדמוקרטיה. אחרת, עדיף שלכל מפלגה יהיה חבר כנסת אחד ותהיה לו זכות הצבעה לפי מספר מצביעיו.

  16. (א) נראה אותך, או כל מישהו אחר, מגייס 2500 אנשים כדי להפוך את מרצ למפלגה ימנית קיצונית, או לבובה של איזה אוליגרך. אנשים כאלה אינם בנמצא.
    ההשוואה בין המספרים הללו לבין 30,000 הדרושים להשׂיג מנדט אחד אינה נכונה. שלושה ריבוא *מצביעים*, צריכים רק להטריח עצמם לשעה-שעתיים, פעם בארבע שנים. כדי להפוך עורה של מפלגה צריך לעבוד קשה מאד, כפי שלמדת מנסיונך.

    (ב) התשובה לדאגות שלך בעקבות סעיף ה' מסתתרת בקצה סעיף ז'. חברי כנסת יפוטרו רק ברוב מיוחס. כמה מיוחס? לא יודע עדיין (ולא הייתי רוצה לקבוע מספר שרירותי בשלב זה), אבל פיטורי ח"כ צריכים להיות צעד לא פשוט – אבל אפשרי.
    כנ"ל לגבי שינויים בתקנון. מלכתחילה אמורה להיות בתקנון שכבה מסוימת של קביעוֹת בעלות קביעוּת (בדומה לחוקי יסוד). אתה אלה צריך להיות קשה ביותר לשנות – בדיוק כדי להקשות על נסיונות להשתלטות עויינת.

    (ג) העניין שאתה מעלה בסעיף 5 נוגע באחת השאלות המרכזיות ברעיון המפלגה הישירה (שאינו המצאה שלי, כמובן) – האם הנציגים אמורים להצביע מקשה אחת, או לפי ההתפלגות של חברי האסיפה הכללית?
    יש נימוקים לכאן ולכאן. ב"ה נגיע ליום בו תהיינה בכנסת מפלגות שינקטו כל אחת מדיניות אחרת בשאלה זו.
    הנטיה שלי כרגע היא שההצבעה תהיה מקשה אחת, אבל שהאסיפה הכללית תוכל להורות במקרים פרטיים (ברוב מיוחס כלשהו?) על הצבעה לפי התפלגות.
    זו נראית לי דרך טובה לנטרל את התפלגות הציבור בשאלת "שטחים תמורת שלום" ונגררותיה, ולאפשר גיוון אמיתי של חברים ומצביעים. אני מניח שיהיה קל יותר למצביעים ולמתפקדים להצטרף למפלגה אם ידעו שבמקרים של הצבעות כאלה הקול שלהם לא "ילך לאיבוד" או יתמוך בדעה מנוגדת לשלהם, אלא יתבטא אצל לפחות חלק מחברי הכנסת. מדיניות כזו תאפשר לפנות לציבור רחב עם מצע חברתי וירוק, בלי להדרש לקבוע מראש עמדה מדינית (על הצעות ותכניות שבכל מקרה עדיין לא נמצאות על השולחן).

    אגב – אתה צודק בכך שחברי מרכז נוטים להיות קיצוניים יותר בדעותיהם – בשיטה הקיימת. בשיטה שאני מציע ההבדל לא יהיה כל כך חריף, בגלל שכמות האנשים המעורבים תגדל בהרבה.

  17. (א) אם הייתי יכול לגייס למרצ 2,500 אנשים הייתי מזמן באחד המקומות הראשונים לכנסת שם. מצד שני, אני לא קבלן קולות.

    (ב) גם רוב מיוחס לא אומר שלא יכולה להתקיים עריצות. תחשוב מה יקרה אם פייגלינים משתלטים על מרכז הליכוד ב20%; באמצעות דילים פוליטיים אפשר להשיג רוב בפריימריס ולהעיף כל מיני ח"כים "שמאליים"

    (ג) אני חושב שכל החלטה לקעקע את שיקול הדעת של ח"כ היא פסולה. גם אם היא "סתם" ברוב מיוחס וגם אם יש בזבוז של קולות בוחרים. חבר כנסת אמון על ציבור המצביעים, וככאלה הם לא חייבים למרכז המפלגה, אלא לבוחרים.

  18. (א) הוא שאמרתי. לא פשוט להביא 2500 איש מחוייבים לעבודה כל כך קשה כמו השתלטות על מפלגה. גם לא פשוט לקנות אותם. מפלגה ישירה תצטרך לבדוק כל הזמן מי מצטרף לשורות ומתי, אבל לא מדובר בסכנה קיומית.
    אבל זה כסף קטן.

    (ב+ג) לפי העמדה שלך אפשר לחשוד שהצלחת להשׂיג דרכון לרפובליקה של אפלטון. חבר כנסת אמון על ציבור המצביעים? מתי ראית חבר כנסת כזה? (כן כן, דב חנין, עלה התאנה הדו-לאומי).
    העקרונות של השיטה הקיימת, שאתה מגונן עליהם כל כך, נראים אולי נפלא בספרי "משפט קונסטיטוציוני", אבל אין להם קשר למציאות. במציאות ח"כים מחוייבים לקבלני קולות, לתורמים בעלי-הון, ללוביסטים, לקומבינטורים שלהם במפלגה – לכולם חוץ מאשר לציבור הבוחרים.
    אני מציע שיטה ליצור אחריות ואחריותיות ישירות בין הבוחר לנבחר – שהם אותם אנשים! (ההפרדה שאתה מנסה לעשׂות אינה נכונה; המצביע של אתמול הוא המתפקד של מחר, ואם היה לו קצת שׂכל, היה המתפקד של אתמול).

    צריך אולי להבהיר – אתה נראה כמי שמחוייב לעקרונות השיטה הקיימת. אני לא. אני רוצה לקעקע אותם מן היסוד ולהמשיך להתקדם לעבר שיטת משטר מוצלחת יותר. כאן אין מקום לשמרנות, יש מקום למהפכה.

  19. אורי,
    א. 2,500 אנשים הם כפר ערבי בינוני מאותה חמולה שיכול להתפקד למרצ ולשנות את המצע שלה לשמאל קיצוני בקלות אם המוכתר מחליט שבא לו (והיו דברים מעולם).

    ב. דב חנין, שלי יחימוביץ', רן כהן, (אפילו לעיתים) אופיר פינס, מיכאל איתן, מנחם בן ששון, זבולון אורלב, ישראל חסון, זהבה גלאון, עוזי לנדאו (שים לב – מקדמים את האג'נדה של בוחריהם, לא שלי). אני חושב שזה לא מיעוט אלא דווקא חלק יפה בכנסת שצריך לגדול.

    אני לא מחויב לעקרונות של השיטה הנוכחית, אני פשוט ממש מתנגד לזכות לפטר ח"כ מסיבות פרקטיות – ראיתי מה זה עושה במציאות.

  20. 1. נגד. הממשלה צריכה להיבנות מתוך הכנסת.
    2. הגבלת כהונה: נגד. אם הציבור מעוניין שאדם ינהיג אותו כראש ממשלה שוב ושוב ושוב – כי הוא מוצלח, זכות הציבור לבחור בו כל פעם מחדש עד בוא היום שהתמיכה בו תיפסק או שהאדם עצמו יפרוש לביתו.
    3. אין לי עמדת ברזל בשאלה הזו. מצד אחד זה נשמע הדבר הכי טוב לעשות. מצד שני – עיין ערך דניאל פרידמן.
    4. בעד. עד ששר בכיר שמעד לא יקבל עונש מאסר ממושך בפועל, נבחרי העם לא יזכו להתרעה אמיתית.
    5. בעד. זה ייעל את עבודת הכנסת.

  21. הרפורמות שיונתן מציע נראות לי לא יעילות עד מסוכנות.
    נתחיל מזה שלדעתי שיטת הממשל במדינת חראל, יחסית למדינות אחרות, פועלת בצורה סבירה מכל בחינה, כולל שיעור התחלופה של נבחרי ציבור – לא לאט מדי ולא מהר מדי. ואת השחיתות לא תפתרו באמצעות שינוי שיטת הממשל. ראינו מה קורה כשניסו בחירה ישירה, היה חוסר היציבות הכי גדול אי-פעם.
    להצעות עצמן –
    בחירות נפרדות לכנסת ולממשלה: לבחור בנפרד כל שר זה דבר שלא קיים בשופ מקום, ודי מיותר.
    הגבלת כהונה: כיום הכהונה הממוצעת של חבר כנסת היא 2 קדנציות (6 שנים) שזה סביר למדי. כמובן יש כאלה שמכהנים חצי שנה או 30 שנה, אז מה.
    ממשלה מקצועית: כמו בחירות נפרדות, זה נראה כמו חזרה לבחירה ישירה. ואני לא חוזשב שמשטר נשיאותי הוא עדיף על פרלמנטרי.
    הגברת ענישה פלילית נגד חברי ממשלה: אציין רק שהגברת ענישה על כל עבירה מורידה את שיוער אותה עבירה אבל מגדילה את האחרות. לא ניתן לטפל רק בצד אחד של הבעיה.
    חוק נורווגי: ניתן אבל לא יביא שינוי ממשי. יש גם בעיה של יצירת "דלת מסתובבת" של שאנים שנכנסים ויוצאים מהכנסת עם פרישת שרים, מה שמגביר את חוסר היציבות, כמו אלה שמכהנים שם חצי שנה.
    ויש שני פתרונות שההצעה לא מתייחסת אליהם: האחד, הגבלת משפר השרים ל-15 או 18 ושריון של הגבלה הזאת ב-80 חכים כך שהקואליציה לא תוכל לשנות אותה. השני, החלפת שיטת הבחירות לאזורית-יחסית כמו בכל המדינות הדמוקטיות האחרות – פרט להולנד – כלומר המנהיגים שמיועדים לממשלה ייבחרו בנפרד.

  22. הבעיה בהצעה של יהונתן היא שממשלה "מקצועית" עדיין נשלטת ע"י חברי הכנסת, שאמורים לפקח עליה. לכנסת, גם בימינו, יש כלים לפקח על הממשלה, אבל הם לא משתמשים בהם. הרשות המחוקקת היא גוף חלש בהרבה מהרשות המבצעת ומהרשות השופטת, וזאת בהיפוך גמור לחוק. הסיבה היא ההרכב האנושי של הכנסת.

    כל מה שאתה אומר על הממשלה, נכון שבעתיים לגבי הכנסת. אין accountability, אין יכולת לפטר או לפקח. בקיצור, מי ישמור על השומרים?

    דברים מעניינים בנושא נאמרו גם פה
    http://www.notes.co.il/hani/38560.asp

    לגבי שיטת הבחירה: יש לי רעיון כזה. כל אזרח במדינה רשאי להירשם לכל מפלגה פוליטית כרצונו, ורק לאחת. זהלא כרוך בתשלום, וכל מפלגה מקבלת "מימון מפלגות" לפי מספר האנשים שהתפקדו. בבוא יום הבחירות, סופרים כמה אנשים רשומים בכל מפלגה וכך קובעים מי בכנסת (כלומר, אין ממש קלפי)

  23. מודי,
    העובדה שרבע מהכנסת הם חברי ממשלה קצת מפריעה לתפקוד הכנסת כגוף מפקח על הממשלה, לא?

    אם תראה את התגובה שלי אצל הני (ואת הפוסט שכתבתי בעקבות הטקסט שלו) תוכל להבין שאני לא ממש מתנגד לדבריו, רק חושב שהוא שכח כמה דברים קטנים.

    לגבי השיטה שלך: היא שיטה רעה כיוון שהיא יוצרת מצב בו כל אדם חייב להיות מזוהה פוליטית.

  24. היא שיטה טובה בדיוק בגלל זה.

    אחת הרעות החולות של הדמוקרטיה היא שאנשים מצביעים לפי שיקולים מזדמנים (כמו כמה יפה מישהו מדבר בטלוויזיה) ולא נדרשים למחשבה. מי שלא רוצה לחשוב, עדיף שלא ישפיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *