יהונתן קלינגר ביקר השבוע בהדגמה של מערכת Acclair שמחליפה את הליך הבידוק הבטחוני בשדה התעופה בבדיקת גלי מח, והחליט שהיא לא שונה בהרבה משירות הפרסומות החודרני של פייסבוק. אה, וליהונתן קלינגר נמאס מלכתוב על עצמו בגוף שלישי, אז תקראו את הפוסט.
היפר-מציאות היא מצב בו לא ניתן להבחין בין המציאות לבין פנטזיה; מדובר על מצב שהוא יותר ממציאות מדומה, ומשנה את הגדרת המציאות מרגע שהוא הוצג לשולחן. אדם הופך להיות שחקן, המציאות היא לא יותר מאשר משחק, והיכולת שלנו לקלוט אותה היא לא יותר מאשר עוד השתתפות. חשוב להבין, לצורך הדיון, שלא מדובר במציאות מדומה או במשחקי מחשב, אלא בז'אנר בו השחקן אינו יכול להפסיק את המשחק ואינו מודע להבדל בין המשחק לבין מציאות.
פרוייקט Acclair הינו כזה, הוא התחיל בתור עבודת גמר של אייל פריד ולות'ר ת'יה כשמטרתו היתה לחולל מהפכה בתחום אבטחת שדות התעופה. הפרוייקט תוכנן להחליף את הסדרי האבטחה הקונבנציונאלים ולאפשר מעבר מהיר ומאובטח לנוסעים שירשמו מראש ויעברו 'בידוק' ניורלוגי. הבידוק מבוסס על תדר P300 בגלי המח, אשר מערכת שפותחה על ידי דר' לורנס פארוול יודעת לזהותו. התדר עצמו הינו גל מח שמשודר כאשר המח מזהה אובייקט מוכר. פריד ות'יה פתחו שיטה לזהות תבניות בגלים אלו ובאמצעות אותם הגלים לזהות האם הנוסע מהווה סכנה בטחונית.
| פריד ות'יה אולם לא עצרו בבידוק הבטחוני והחליטו לשכלל את המערכת כך שבעת הבידוק הבטחוני זו תשמש גם לסקר צרכני ולשיווק ניוראלי של חברות שיסייעו במימון המערכת. כך כל הצדדים יהנו – Acclair תצבור מנויים ומזומנים, לקוחות יוכלו לקבל מעבר מהיר ובטוח בשדות תעופה, כמו גם נקודות זיכוי עבור רכישות בחנויות הדיוטי-פרי או במקומות אחרים, וחברות שהיו עד היום צריכות לבצע מחקרים יקרים ולא מדוייקים קיבלו מערכת מדוייקת שיודעת לזהות הכרות אמיתית עם מותגים. |
Acclair, למזלנו, אינה מערכת שקיימת; מדובר בפרוייקט גמר לעיצוב שנהגה, עוצב ושוכלל על ידי פריד ות'יה אך לא זכה לצאת לפועל. היה לי העונג לצפות בפריד מעביר הרצאה השבוע בה הוא מתאר את המערכת בלהט בעוד שהקהל נחרד ומתעוות מהמחשבה על שיווק ישיר למוחו. בעוד שמטרת הפרוייקט היתה לזעזע את המחשבה ולבחון את ההשלכות האתיות של מערכות זיהוי ביומטרי והאפשרות להשתמש בהן כמערכת שיווק מתוכחמת, דומה שהחזון ההיפר-מציאותי של פריד ות'יה אינו כה רחוק.
אם מטרת Acclair היתה לצור קבוצה 'מאובטחת' ומוכרת אשר תזכה למעבר בטוח מצד אחד, ותשמש כקבוצת ביקורת לשיווק של מוצרים, מערכת Beacon של Facebook אינה שונה בהרבה. פייסבוק כבר היום, אמנם לא בצורה ניורולוגית, מאפשרת לנו לזהות אנשים כ'מאובטחים'; בכל פרופיל שאנו צופים ניתן לראות מיהם החברים המשותפים ולשאול אותם על אותו אדם. בטרם נצא לדייט עם אחת מהדמויות הספק-מוחשיות בפייסבוק נוכל לבחון את העדפותיו, קשריו החברתיים וגם את העדרם. אמנם לא מדובר על זיהוי ביומטרי מאובטח במאת האחוזים, אך מדובר בדרך לזהות האם האדם הוא טרוריסט או רוצח סדרתי בפוטנציה.
ולאחר שקיבלנו מידע על הקשרים החברתיים של אותו אדם על מנת לקבל את הסיווג הבטחוני שלו, הצעד המתבקש הבא הוא דווקא החלק המעניין. כמו השיווק הניוראלי של פריד ות'יה, פייסבוק השיקה את שירות Beacon על מנת ליידע אותנו מה חברינו רוכשים ולחשוף אותנו לאותם המותגים. השירות זכה לביקורת על ידי ארגוני פרטיות רבים כאשר אלו טוענים שאיסוף המידע פוגע ביכולת של אותם פרטים (שיש המעדיפים לקרוא להם בני אדם ויש המעדיפים לקרוא להם צרכנים) לשמור על מידע מפני חבריהם. גם כאשר הם אינם מחוברים לפייסבוק.
המציאות שנוצרת באתר פייסבוק אינה שונה בהרבה מהמציאות המדומה בה מתקיימת מערכת Acclair; בשתיהן ישנו מרחב ממשי חדש. אותו מרחב משמש לתקשורת בין בני אדם, מפרסמים וגופים שמטרתם לקצר את המרחב בין בני אדם : יהא זה מרחב ממשי או מרחב וירטואלי. פייסבוק אינה שונה בהרבה הרי מחברת התעופה, באמצעות שתיהן הצרכן מגיע למרחבי העולם ומתקשר עם בני אדם שונים. בדרך פייסבוק, בדיוק כמו Acclair, מוכרת לו מוצרים שאינו צריך, אינו רוצה ובמקרה הרע גם אין לו את הכסף לשלם עבורם.
שתי האפליקציות מציעות, אולם, מידה מסויימת של נוחיות שלבני האדם קשה להתמודד בלעדיה. פייסבוק מציעה תפיסה כוללנית של תקשורת : רשימת חברים מסודרת, יומן אירועים, שירות הכרויות ועוד שלל אפליקציות שמאפשרות להציל חייזרים, לקשקש על קירות ואפילו לנשוך נשיכות ערפד. כל אלו הם חלק ממציאות שיוצרת פייסבוק; המשתתפים אינם ערפדים, אין באמת חייזרים והקירות לא מתלכלכים, אך במציאות של פייסבוק הדבר נותר כך.
לפני שנה השיקה סלקום משחק שהיה יכול להיות מדהים, התכנית היתה לקיים משחק בדיוני בו ניתן לזהות את מיקומו של השחקן לפי הטלפון הסלולרי, לזהות את הרשת החברתית האמיתית שלו לפי שיחות הטלפון ולהציג בפניו מציאות אחרת, כזו שתתנהל על ידי שחקנים מקצועיים. סלקום ניסתה לדמות את משחקי המציאות החלופית ולאפשר ללקוחות (לקרוא: שחקנים, צרכנים, פרטים, אבל לא אנשים) לשחק. המשחק, כמובן, לא יצא מגבולות הטלפון ונערך באמצעות הSMS.
חוסר הרצון של פלטפורמות וירטואליות לפרוץ את מגבלת המדיה אל המציאות האמיתית, זו שאנו יכולים לחוש (ואולי חוסר היכולת של אותן פלטפורמות להפוך את המציאות לכלכלית) מונעת מאיתנו משחקים מרגשים, אמיתיים וחבריים; מצד שני, כאשר אותם משחקים היו יוצאים לפועל, כבר לא היה ניתן להבחין בין מציאות לדמיון. הגולש (לקרוא: שחקן, צרכן, פרט) יכול ללחוץ על האיקס האדום בצד ימין של המסך כאשר נמאס לו מפרסומות באתר האינטרנט; כאשר אלו מציקות לו במודעות, במרחב הממשי, הוא כבר לא יכול להלחם.
אני לא מבין. בדף שאליו קישרת תחת "שיווק ניוראלי" כתוב בפירוש:
cclair member Neurocapital is carefully packaged to assure anonymity for its members and deliver valuable correlations to its corporate clients. In no way is the data tied to a member’s identity. The Neuromarketing component is NOT direct marketing or advertising. Acclair does not "implant knowledge" and its members will not receive targeted, unsolicited mail. Instead, Brain Fingerprinting is a quick and painless research gathering tool that constructs consumer preference profiles based on person type (age, race, geographic location, buying and travel patterns, medical conditions, etc.). Analysis yields reports that are then sold to corporate clients.
כלומר, בפרויקט התיאורטי, המידע על אדם ספציפי לא אמור לדלוף לאף אחד החוצה. אז כן, אני מכיר את הדוגמה של חילוץ פרטי אישה מסוימת משאילתות חיפוש פסאודו-אנונימיות שנתקבלו מיאהו, אבל גם שם יש את פרדוקס היום-הולדת שפועל לטובתנו כצרכנים – אפשר לחקור id ולגלות אולי במי מדובר, אבל אי אפשר לעשות את ההיפך.
דהיינו, לפי התיאור שלך ובאתר, בטח שלא מדובר על "שיווק ישיר למוחנו" (ואלו שנבהלו מכך שקולים בעיני לאלו שחושבים ש"האינטרנטים האלו מסוכנים מאוד") אלא ע לאיסוף פרטים סטטיסטיים לגבי העדפות, מפולחים ברמה זו או אחרת. וזה גם שונה בתכלית מ-Beacon. אם כבר, זה אולי יותר דומה למודעות של גוגל.
יכול להיות שאתה צודק;
המידע הספציפי לא מעניין. מה שיותר מעניין הוא לערוך חיתוך על סוגים של אנשים (וכל אדם מקבל סיווג כלשהוא) ולקבוע שלסוג X יותר קל לשווק באמצעות Y.
נכון שלא מדובר על החדרה של מסרים תת-הכרתיים, אבל עדיין מדובר על שיווק שמפולח בהתאם לצרכן הספציפי ובהתאם להקשר שלו, מה שגורם לזה להראות כמו פרסום בפייסבוק (וגם קצת בגוגל)
פוסט מעולה. נהניתי מכל מילה.