דורה קישינבסקי עורכת בחסד ומפרסמת טקסט שלי בNRG על צנזורה צבאית, אינטרנט וטוקבקים. החלק שלא נכנס הוא ההתייחסות שלי לצנזורה כבדיחה לא מוצלחת של מדינה שלא משתלטת על עצמה. ברשותכם, אני מביא את החלקים הרלוונטיים כאן (בהשמטת החלק החשוב בכתבה, שמדבר על איך המדינה חשפה טוקבקיסטים):

"מלחמת לבנון השניה היתה בפועל מלחמת האינטרנט הראשונה בישראל. לראשונה נאלצה אותה מערכת משומנת שרגילה לסינון טוקבקים דיבתיים והשמצות סטנדרטיות להתמודד עם עניינים של בטחון המדינה. אתר תפוז נאלץ לראשונה להתמודד עם צו צנזורה צבאית שדרש ממנו לסנן תכנים שמתפרסמים כמו גם לסנן תכנים הנוגעים למקום נפילת הטילים. שאלות קשות של תקשורת בה כל אחד יכול לפרסם מקשות על כולנו, כך שגם כשהגיעה העת לדיון בנושא בועדת וינוגרד ניתן היה לצפות לדיון מעמיק ומעניין."

Img CC-BY-SA-NC Kodak Agfa

הצנזורה באה מתקופה חשוכה, בה עורכי העיתונים קיבלו את המידע מהממשלה ומרשויות המדינה בלבד, ולא ממקורות עצמאיים. החסד של קבלת המידע אפשר למדינה זכות לקבוע מה יהיה סודי דיו כדי לא לפרסם, והתגמול שהעיתונים מקבלים על אי פרסום אותן ידיעות הוא בדמות ידיעות אחרות.

משקיים חוק המתיר צנזורה צבאית במדינה, אין היא באמת יכולה להחשב כדמוקרטית; המדינה עצמה יכולה לאסור כל פרסום ולמרות שאותו פרסום יכול שיותר אחר-כך על ידי בית המשפט העליון (לדוגמא, בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי) ואותה צנזורה אמונה לא רק על פרסומי עיתונות אלא גם על כל פרסום ספרים במדינה. כלומר, צבא הגנה לישראל הוא זה שקובע אילו ספרים עשויים לפגוע בבטחון המדינה ואילו ספרים לגיטמיים לפרסום. לדוגמא: בבג"צ 130/68 איסר הראל נ' ממשלת ישראל (שפורסם רק בשנת 2005) נאסר על ראש המוסד לשעבר לפרסם פרטים על לכידת אייכמן בספר זכרונותיו למרות שאלו פורסמו כבר בתקשורת ובכלים זרים.

מהפכת האינטרנט הגיעה לישראל, והצנזורה הצבאית עומדת באותם קשיים ש"הצנזורה האזרחית" עומדת בהם, גם כאשר יקבעו כללים נוקשים לאכיפת ביטויים, כאשר יאמרו מה אסור בביטוי ומה מותר בביטוי עדיין האכיפה ברשת תהיה בינונית במקרה הרע ורעה במקרה הבינוני. צנזורה צבאית עדיין תנסה להעלים את האמת מאיתנו במקרים מסוימים מבלי לומר דבר.

כאשר כל אזרח יכול בעצמו לגלות את המתרחש בעולם סביבו, החליטה התקשורת לעקוף את הצנזורה ולפרסם כי "מקורות זרים פרסמו ש…" כשם שהיה במקרה של עזמי בשארה ובפרשת ההפצצה בסוריה; מצד שני, בזמן המלחמה, אזרחים רואים בעצמם את הקטיושות, איש לא יכול לתת לכל אזרח צו בידו על מנת לא לדווח היכן הוא ראה שנפל הטיל.

בשנת 2007, לטעמי, אין עוד מקום ל'סודות מדינה'; לפחות לא לאיסור על עיתונים לדווח את אשר שמעו ממקורות אחרים. אותו איסור הופך צנזורה (או סינון תכנים) לעלות בלתי ניתנת לעיכול על המערכת. מדינת ישראל וזרועותיה השלטוניות צריכות לדאוג לא לדווח את שלא מעוניינים לדווח, אך בעידן בו מצלמות רשת נמצאות בקרן כל רחוב, וכל אזרח ברחוב מצויד במצלמפון, אין אפשרות לאכוף חוקי צנזורה : הציבור רואה הכל.

אם נחזור לאותו מקרה מרתק של איסר הראל שהתרחש ב1968 והותר לפרסום רק לפני כשנתיים, הראל ביקש לפרסם את ספר זכרונותיו מלכידת אדולף אייכמן, ממשלת ישראל התנגדה והפעילה את הצנזורה, בין היתר כיוון שטענה כי פרסום מעורבותה של מדינת ישראל בפעולה עשויה לפגוע ביחסי החוץ של ישראל. טענה זו באה לאחר שדה-פקטו, בעת שביצעה ישראל את הפעולה, ארגנטינה לא האמינה להתנצלותה ה'כנה' על כך ש'אייכמן נלכד על ידי קבוצה של מתנדבים'. לאחר הפעולה, כך נכתב בפסק הדין:

"ביום 8.6.1960 השיב שר החוץ הארגנטיני לאיגרת הדיפלומטית מיום 3.6.1960. בתשובה זו נאמר כי באיגרתו לא צוין אם "המתנדבים" (“group of volunteers”) – המירכאות במקור) שלכדו את אייכמן נחשבים כאורגן של ממשלת ישראל או כסוכניה, אך אפילו פעולת המתנדבים היא אינדיווידואלית ובלתי תלויה במדינת ישראל, הרי לישראל אחריות למעשה בתוקף תמיכתה המפורשת (express approval). עוד צוין כי ממשלת ארגנטינה מוחה על פגיעה בחוקיה, והיא מצפה שישראל תפצה את ארגנטינה על-ידי החזרת אייכמן עוד באותו שבוע ותעניש את החוטפים, ואם ישראל לא תיענה לתביעות אלה, יובא העניין בפני העולם" (עמ' 36-37 לפסק הדין)

למעט קומץ כסילים בישראל, איש לא האמין לאמת שנכפתה על ידי הצנזורה : בדיוק כמו בתקופה של לכידת אייכמן, גם איש בישראל לא האמין, בדור האינטרנט וכשניתן לקרוא את הידיעה באתרים זרים, כי לישראל לא היתה אחריות לתקיפה בסוריה, אולם, אותו גוף ארכאי שהוקם על מנת להכתיב את האמת היחידה לתקשורת ממשיך בטקטיקות שהיו נכונות לפני 60 שנים, וכבר לפני 40 שנים נגוזו מהעולם.

וכיצד מגיב בית המשפט העליון? במקום לטעון כנגד ממשלת ישראל על הפרת החוק הבינלאומי ופגיעה בריבונותה של ארגנטינה, הוא מצדיק את המדינה:

"נוכח חשיפת אמת זו על-ידי הספר – האם אין מקום להערכה שעם פרסומו תיווצר בקרב הארגנטינים ההרגשה כי במשך כל תקופת הסכסוך משנת 1960 בין שתי המדינות, לרבות במשא ומתן שהסתיים בפשרת החיסול, רימתה ממשלת ישראל את ארגנטינה? שהשלטון שם עלול לראות בהתנהגות זו משום זלזול בכבוד העם הארגנטיני ופגיעה ביוקרת מדינתם?" (שם, עמ' 43)

האם זו היא מטרת הצנזורה או שמדובר בצלילי הגסיסה של אפרטוס שממאן להעלם למרות היותו נושן מדי?

תודה לעידוק על הרעיון שהצית את הכל.