לפעמים, כל מה שאני צריך זה גיגול קצר כדי לדעת שאת עצמי אני לא מכניס לביצה כל כך עמוקה; את הפוסט הזה אני כותב כדי להזכיר לעצמי את זה. החלק הקשה הוא לא להגיד "לא", אלא דווקא לחיות אחרי ה"לא" הזה.
אולי זה דוגמא נהדרת גם לדברים אחרים בחיים; זה בסדר לסרב, כמו שזה בסדר לדחות אחרים, יש דברים שלא בדיוק מתאימים לאף אחד.
[רוב הסיכויים שעוד כמה ימים, או אולי שנה, כשאני אקרא את הפוסט הזה לא יהיה לי מושג על מה הוא נכתב. ככל הנראה הנושא ישכח ואני אשכח בכלל שאני חשבתי על זה, אז רק להרגיע את עצמי בעתיד, זה בסדר]