0.

פסק הדין בנושא קו עיתונות שפורסם היום על ידי העין השביעית (ת"צ 21125-04-23 כהן נ' קו – עיתונות חרדית) הוא מעניין לא בגלל מה שהוא אומר, אלא בגלל איך שאפשר לקרוא פנימה אל פסק הדין פרשנות אחרת. בקצרה, פסק הדין עונה על השאלה הפשוטה: האם תוכן שעולה ללא מעורבות מערכתית, כמות שהוא, גם ללא שהוכחה תמורה, כאשר הוא מפורסם ללא גילוי נאות, יכול שיהיה תוכן שיווקי ועוולה לפי חוק הגנת הצרכן. בית המשפט פוסק בצורה חד-משמעית:

 

"דומה שככלל נדרשת הפעלת שיקול דעת עיתונאי על גוף ידיעת היח"צ הפרסומית ועיבודה, על מנת שניתן יהיה להציגה כידיעה עיתונאית ולא כפרסומת … פרסום של הודעות יח"צ משבחות כמות שהן והצגתן כאילו הן ידיעה עיתונאית, לטעמי איננו עיתונות, ואיסור על פרקטיקה כזו איננו פגיעה בחופש העיתונות, או בחופש הביטוי המסחרי. … אלא שהטעיית קוראים כי מדובר בידיעות עיתונאיות עצמאיות איננה משרתת שוק דעות חופשי ואיננה משרתת את הצורך של הציבור לגיבוש עמדה בצורה מושכלת, אלא להיפך".

1.

טוב, זה לא מפתיע. אבל מה שכן מעניין הוא דווקא ההשלכה שיש לפסק הדין על תקופת הבחירות שעשויה לבוא עלינו לטובה. אם ניתן לקרוא לתוך הפסיקה את האמירה שתוכן שמובא כמות שהוא, ללא עריכה, ללא גילוי נאות על הכותב שלו, הוא "פרסומת", הרי שגם אותו תוכן, בהקשר הפוליטי, יכול שיהווה "תעמולת בחירות"; עם כל המשמעות וההגבלות. כלומר, בעוד שאנחנו עסוקים בדיונים האם חוקי תעמולת הבחירות מאפשרים יצירת דיפ פייק או לא, אולי אפשר לשאול האם "הבאת דברים בשם הכותב" תהא גם היא תעמולה.

2.

על מה אני מדבר? על המלאכה העצלנית של כתבים פוליטיים לצטט קומוניקטים כאילו הם היו המקור לידיעה, תוך הסתרת האינטרסים של המוביל אותם. כלומר, ברגע ששעון תקופת הבחירות יתחיל לפי חוק התעמולה, הרי שכל ציטוט של "גורם מדיני" יכול שיוגדר אוטומטית כתעמולת בחירות: הוא לא תוכן עיתונאי יותר אלא שותף לאינטרסים של אותו גורם מדיני, ועצם ההצגה של הודעה לעיתונות על ידי גוף תקשורת יכול, בנסיבות מסוימות, לאור הפסיקה הזו, להחשב אולי כתעמולה. זה אומר שלא רק שמפלגות צריכות להפעיל יותר זהירות, אלא גם שעיתונאים צריכים להזהר גם בפרסום של כתבות וגם ברשתות החברתיות: שלא בטעות יכנסו תחת הרגולציה.