0.

לא. תודה שבאתם להרצאת הטד שלי.

1.

בתחילת השבוע העלה דן פונדק סרטון פרודי על סרטוני התיירות. בסרטון הוא מבקר בעיר הציורית לוד. פונדק מלגלג על העיר והבחירות התרבותיות שלה תוך שהוא מציג עצמו כתייר בעיר זרה. הוא לוקח את המאפיינים הייחודיים של העיר לוד, בצורה שלו, ומציג אותם כאילו הם טובים. הוא מוצא לכלוך ברחוב ומציג אותו כאמנות והתנהגות ייחודית. לא משהו שהיה שווה לכתוב עליו (לא הצחיק אותי, מצטער, זה ז'אנר לעוס). אבל, יש מישהו שזה כן היה שווה לו לכתוב עליו.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Dan Pundak (@danpun)

2.

ראש עיריית לוד הפך את עצמו לבדיחה כשהוא לא הבין את הבדיחה. הוא שלח מכתב התראה לפונדק, בטענה ללשון הרע, ושלל טענות אחרות שלא בהכרח היו מחזיקות מים בבתי משפט. אני לא אגזים בדיון על כמות הסופרלטיבים המיותרים במכתב, על ההגזמות והדרמאטיות, אבל כן יש כאן דבר אחד שראוי להתייחסות, וזו השאלה האם פרודיה, להבדיל מסאטירה, יכולה להכנס תחת לשון הרע. הסרטון של פונדק הוא פרודי ולא סאטירי. בצורה עצובה, רוב האנשים לא מכירים את ההבדל, אז נחזור עליו.

3.

סאטירה היא שימוש בכלים אמנותיים לצורך הבעת ביקורת על מוקדי הכח בחברה. להבדיל, פרודיה היא שימוש באמנות כדי ללעוג לז'אנר אמנותי. ההבדל בין השתיים לא ברור לבני-אדם, ולעיתים לא לשופטים, ויש להבדל הזה משמעות הן בעולמות זכויות היוצרים והם בעולמות לשון הרע. וחשוב לזכור את ההבדל: אם הסרטונים של פונדק הם סאטירים, הם מלהגים על מוקדי הכח בחברה; הם היו באים למקומות החזקים, כמו שכונות יוקרה, ומלהגים עליהן ועל הצביעות והניכור שלהן. אבל פונדק לא עושה סאטירה, הוא עושה פרודיה. בפרודיה הוא לוקח את ז'אנר בלוגרי הטיולים שמתלהבים ממקומות נידחים ואקזוטיים ומשליך אותם לאקסטרים. הוא מנסה לעשות Spinal Tap, או מל ברוקס: מקום בו הדמויות לוקחות עצמן ברצינות, אבל באות ללעוג על הז'אנר שלא אמור להיות כזה.

4.

וכאן הבעיה. למה? כי סאטירה נועדה ללעוג על מוקדי הכח. יש לפעמים בעיות, כמו כשבתי משפט לא מבינים סאטירה, ולמרות הפסיקה הברורה שקובעת שכשאדם מסוים צופה בתוכן ולא נותן לו אופי אמין ועובדתי אי אפשר לקבוע שהוא לשון הרע, לפעמים הם כן עושים את זה. כך, את המערכון "הנערים ממעלה טפיוקה" בית המשפט גינה וחייב בעשרות אלפי שקלים (פסק הדין אושר בעליון, לצערנו); על מה? על כך שהציגו תמונה של אדם אמיתי בתוך מערכון בתכנית "ארץ נהדרת" כחלק מגאג רץ על אלימות מתנחלים.

5.

ומה הבעיה כאן? "טפיוקה" היה סאטירה. צחוק על מוקדי הכח בחברה, הפוליטיקאים, תוך שימוש בז'אנר פרודי מוקומנטרי. כאילו מדובר על כתבה דוקומנטרית. ולפעמים, רק לפעמים, בתי משפט לא מבינים את ההומור וקובעים שבמקרים שבהם יש שימוש בהומור, הקצנה, הגחכה, עדיין צריך לטעון טענות אמיתיות (כתבתי על זה בזמן אמת לפני הערעור).

6.

בעצם, ראש עיריית לוד הופך עצמו לסאטירה על ראש עיר. הוא מוציא מכתב זועם על ערוץ אינסטגרם נידח, מביא לאותו אדם צפיות ומאושש את הסטריאוטיפ של אדם מנותק שלא מצליח להבין את המדיום והבדיחה. אם הוא יגרור את הדיון לבית המשפט, הוא יצטרך להתמודד עם טענות קשות ולא רק שיש סיכוי שהוא יעלה למשלמי הארנונה שלו כסף רב, הוא עוד עשוי להסתכן בפסק דין שיקבע כי הפרסום היה אמת (ולא פרודיה) וכי במצב כזה העיר במצב לא טוב. מה הוא יעשה אז? איך הוא יעמוד מול המצביעים שלו?

7.

האמירה "זה רק בצחוק" היא בעייתית משפטית. אנשים משתמשים ב"זה רק בצחוק" כשהם מעליבים; אבל הכלל צריך להיות פשוט: כשחלש לועג לחזק, זה נכנס תחת ההגנות וברורה הפרודיה. כשהחזק לועג לחלש? במצב כזה השימוש שלו בלעג הוא עוד חלק מהבריונות. הפריבילגיה של החזק צריכה לכלול גם את החובה שלו לפרוש את הכנפיים על החלש. לכן, אגב, סאטירה מהימין לא עובדת. הם לא יודעים לצחוק כלפי מעלה, הם תמיד צוחקים על החלש, על המסכן, ולא על המערכות שהביאו את החלש והמסכן להיות כזה.