נתעלם מהוראות החוק, למען עתיד ילדינו.

The Pirate Bay, אחד מאתרי שיתוף הקבצים הפופולריים בעולם, תובע את הפדרציה הבינלאומית נגד פיראטיות על נזקים שנגרמו לו עקב חסימתו ללקוחות ספקיות אינטרנט בדנמרק (והם לא לבד כפי שמחקר חדש שנערך קובע, כאשר בערך אחוז מתעבורת הWeb משתנה לבקשת ספקיות האינטרנט). הדרישה, שעשויה להשמע מופרכת, מבוססת בדין (לפחות הישראלי) דיו ועשויה להאיר דווקא על השלכה כלכלית אחת של חוק הצנזורה: הנזק הכלכלי לאתרים שיחסמו. על כך יתקיים פאנל בקרוב במכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת ת"א (ותודה לאלון על ארגון הכנס).

ההסבר הפשוט? סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות קובע כי: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר". כלומר, ספקיות האינטרנט ('עוסק') לא יכולות למנוע, באופן לא הוגן, גישה לשירותיהם של לקוחות פוטנציאליים. כך קבע גם בית המשפט בת"א בא 1267/01 מגנטיקס נ' דיסקופי. באותו המקרה קבע כב' השופט יהודה זפט כי:

בתקופתנו, תקופת האינטרנט המחשב ושאר אמצעי הקשר האלקטרוני, הקשר בין עסק לבין לקוחותיו סוכניו ואף עובדיו מתבצע פעמים רבות באמצעים אלקטרוניים. הלקוח יושב בביתו ומבצע משם הזמנת מוצרים ושירותים בעסקים בכל רחבי תבל, אם באמצעות אתרי מסחר באינטרנט, אם באמצעות דואר אלקטרוני או פקסימיליה ואם בשיחת טלפון. מציאות זו יוצרת דרכי גישה שונות ומגוונות לעסק. הגשמת תכלית החקיקה מחייבת הכרה בכל אחד מאמצעי הקשר האלקטרוני באמצעותם עסק מקיים קשר עם לקוחות עובדים או סוכנים, כ"גישה" לעסק במובנו של סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.

(באותו המקרה רשמה הנתבעת דומיין שהכיל את שמה המסחרי של התובעת, לא חסמו את הגישה לאתר).

אולם דומה שחסימת הגישה לאתרי אינטרנט לא שונה מאשר חסימת פרסומות מרכזית ברמת השרת, לא? לפני מספר חודשים דנתי בסוגיית חוסמי הפרסומות והחוקיות שלהם, כאשר הטענה באה מצד בעלי אתרים רבים שחוסמי פרסומות פוגעים בהכנסה שלהם. אותו הפוסט דיבר על טענתם של בעלי אתרים מסוימים כי חסימת פרסומות באתרם מהווה הפרת זכויות יוצרים, שכן המשתמש מפעיל בעצמו תוכנה שמציגה יצירה נגזרת של הדף. הסברתי אז:

גישה חדשנית תהיה לראות בAdblock ובתוספות אחרות (אפילו Greasemonkey, שמאפשר שינויים בעמודים בצורה מוחלטת) באותה צורה כשם שקישור עמוק נתפס. החסימה לא מפרה זכויות יוצרים שכן היא מציגה חלקים מהעמוד וחוסמת אחרים. באותה צורה שלבעל אתר יש את הזכות לקבוע מה יהיה התוכן שיוצג באתרו, למשתמש הקצה יש את הזכות לבחור מה יוצג על המחשב שלו ומה לא.

ומה לכל זה ולחקיקה שחורה במדינת ישראל? בפועל, אין הבדל רב בין סינון פרסומות על ידי תוכנת AdBlock לבין סינון אתרים באמצעות תוכנות סינון או שירותי סינון ברמת השרת. שניהם גורמים לכך שהדף שיוצג אינו הדף המקורי שהתכוון להציג בעל האתר. אולם, הבדל אחד קיים כאן, והוא ברמת כללי המחדל:

אם כלל המחדל הוא להציג את אתרי האינטרנט בצורה בה ביקש בעל האתר להציגה, ורק לאחר בקשה מצד המשתמש לבצע שינויים באותו עמוד ולחסום פרסומות או כל תוכן פוגעני אחר, אזי אין כל בעיה חוקית וחוקתית בחסימת התוכן. אולם, אם אותו שינוי מתבצע שלא באמצעות בקשת המשתמש, השוני כאן הוא מהותי. זכויות היוצרים של בעלי האתרים מופרות כאן, בצורה שיטתית ומלאה על ידי תוכנות הסינון וללא בקשת המשתמש. יתר על כן, ההעדפה לעוות את התכנים במקור (ובמיוחד ברמת השרת) היא פגיעה מהותית בזכות הביטוי של אותו אתר אינטרנט.

דמיינו מה היה הלובי אם לאותו חוק חסימת אתרים (תיקון סעיף ט4 לחוק התקשורת) היתה מוכנסת גם חסימת פרסומות כברירת מחדל; חוק צרכני עד הסוף שהיה מאפשר לנו לחסום את אותן פרסומות שמעיקות על כח המחשוב של המחשב שלנו וגם מונעות מאיתנו את ההנאה ברשת. הרי אותן פרסומות בדרך כלל רועשות, מעיקות ומפריעות להנאה בשימוש במחשב. האם אז החוק היה נראה מוצדק באותה מידה? האם אז היו מתערבים הגופים הגדולים במשק לטובתנו?

עוד סוגיה שיש ללבן היא האם אותו חוק צנזורה עומד בקנה אחד עם ההוראות בחוק התקשורת שאוסרות על התערבות בשידורי בזק המובאות בסעיף 29 (וכן, תעבורת אינטרנט היא שידורי בזק שאסור, על פי חוק, להתערב בהם) כמו גם אם הסינון עצמו לא מהווה ציתות אסור לפי חוק האזנת סתר כיוון שהוא עומד באמצע בין שיחת נתונים, מעוות אותה ומעביר רק מידע חלקי. לדוגמא, סעיף 29(2) לחוק התקשורת קובע כי מי ש"מפריע, מונע או מעכב את המשלוח או המסירה של מסר בזק בכל דרך שהיא" דינו מאסר שלוש שנים (שימו לב: "בכל דרך שהיא"). כלומר, ספקיות האינטרנט (ומי מטעמן) שיתערבו בתכנים יעברו על החוק. במקביל, סעיף 32 קובע מאסר של שלוש שנים כעונש על העברת מסרי בזק של אדם לאחר ללא רשות אותו אדם.

כלומר, כלל מחדל שיחייב את הספקיות לסנן מעמיד אותן במצב בו הסכמה בשתיקה של לקוח גורמת להן לסנן תכנים, לעוות שדר בזק ולפגוע בקניין של בעלי אתרים, והכל מבלי שהצרכן עצמו, שהוא בעל השדר, נתן הסכמה מפורשת. כל אותן פגיעות, כמובן, נעשות למען עתיד ילדינו.

5 תגובות ל-“נתעלם מהוראות החוק, למען עתיד ילדינו.

  1. הניתוח שלך בנוגע לחוק הבזק מעניין, אבל כיוון שהחוק הנ"ל אינו חוק יסוד, הרי שהוראת חוק שהתקבל מאוחר יותר היא הקובעת (למיטב הבנתי/זכרוני). בעניין מניעת גישה לעסק אחר, אם חסימת האתר נעשית על פי חוק, נדמה לי שקשה לטעון שזה באופן לא הוגן.
    מה שאני רוצה לומר הוא שבעצם אין לנו הגנה מפני עוולות חקיקה כאלה, וזה אחד הדברים שחוקה אמורה לספק לנו.

  2. ר"ש,
    לא מדובר בחוק מאוחר אלא דווקא בתיקון לאותו חוק בו יהיו שני סעיפים סותרים.

    הבעיה העיקרי היא העובדה שכתוב בחוק בכל דרך שהיא ולא "שלא כדין". כלומר, גם אם ההתערבות היא כדין, היא עדיין בעייתית.

  3. חוק מאוחר וספיציפי גובר על חוק כללי ונתון לפרשנות, לא?

    לגבי חסימת הגישה לאתרים- יש צווים של בתי משפט בישראל [בחיפה, ליתר דיוק] הזהים להוראות של פיירטס-באי… אני חושב שכשבית המשפט נותן צו לחסימת הגישה לאתר הדיון הוא צריך להיות מעט שונה, הוא צריך לעסוק בגבולות ובסמכויות של צווי העשה שבית המשפט מוסמך לתיתם.

    אגב, הפרשנות בהוראה שהבאת בחוק התקשורת חותרת תחת עשרות הוראות רגולציה שונות בשוק התקשורת בישראל. נוצר מצב שכל הוראה שפוגעת בזרימת המידע החופשי מנוגדת לחוק.
    למרות שמדובר בפרשנות יפה, היא כה רחבה עד כדי חוסר ריאליזם משפטי.

  4. אפי,
    אני טוען שהוראות סעיף 29 הם דווקא החוק הספציפי, ואסביר:

    למחוקק היו שלוש אפשרויות (תיאורטיות) כשחוקק את הוראות הסעיף: הראשונה היתה "מפריע, מונע או מעכב את המשלוח או המסירה של מסר בזק בכל דרך שהיא", השניה היתה "מפריע, מונע או מעכב את המשלוח או המסירה של מסר בזק שלא כדין" והשלישית היתה "מפריע, מונע או מעכב את המשלוח או המסירה של מסר בזק".

    ההבדלים הקטנים הם שהופכים את האמירה בסעיף לכל כך משמעותית: אם היה מדובר על הפרעה שלא כדין, אזי כל צו שיפוטי היה מאפשר חסינות למי שמונע את מסר הבזק, כמו גם כל הוראת חוק אחר. אם האפשרות השלישית היתה נבחרת, כלומר לא להתייחס לנושא, אזי סביר להניח שבית המשפט היה מפרש זאת כך. אולם, הציווי: "בכל דרך שהיא" אמור להתפרש "בכל דרך שהיא, לרבות דרכים חוקיות".

    השווה, אלפי הבדלות, את ההגדרה הישנה בסעיף 345 לחוק העונשין של "הבועל אישה שלא כדין" (9

    בעצם האמירה של המחוקק שהאיסור הוא בכל דרך שהיא הוא הבהיר את חשיבותו של מסר הבזק, השמירה על אמינותו ועוד. (ואני לא נצרך אפילו להוראות חוק המחשבים שמדברות על זיוף פלט, שחמורות גם כן).

לא ניתן להגיב