להזכירכם, לפני כחודש כתבתי כך:

התנועה לחופש המידע, יחד עם תנועת שלום עכשיו (שתי תנועות חביבות עליי ביותר) עתרו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בכדי לחשוף דו"ח סודי בו ישנו מידע נרחב לגבי הבניה בהתנחלויות; מדינת ישראל התנגדה לחשיפת הדו"ח בטענה כי פרטיו עשויים לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל ולפגוע בבטחון המדינה. חשוב לציין כי אוסף המידע באותו דו"ח סודי הינו ככל הנראה מקיף מדו"ח טליה ששון בנושא המאחזים שהוגש שנה לפניו, ומצביע על זיקה בין ממשלת ישראל להתנחלויות.

הנקודה החשובה ביותר היא אולם כי אותו מידע זמין ונראה לכל. כלומר, הבניה בהתנחלויות אינה פעולה סודית שנעשית מבלי שהרשויות יוכלו לשים לב : בית הוא בית הוא בית וניתן לצפות בו מהחלל, מהאוויר ואף מנסיעה פשוטה בדרכים. הרצון של ממשלת ישראל להתנער מפרסום דו"ח שמציג את האמת המצרפית אותה כל אדם פשוט יכול למצוא אם בסך הכל יסע בשטחים הוא רצון כוזב של שלטון שמתכחש לאמת.

היום, מדווח עיתון 'הארץ', רב הגלוי מהנסתר לאחר שהדו"ח פורסם: המנהל האזרחי בשטחים מדווח ששליש מההתנחלויות נבנו על אדמות שנתפסו לצרכים בטחוניים. בנוסף, ההתנחלויות שנבנו על אדמות שנתפסו אינן קרוואנים בודדים שנקראים התנחלויות אלא יישובים כמו אריאל, קרית-ארבע ואפרת. כלומר, לא רק שההתנחלויות נולדו בחטא, תוך הפרת כללי המשפט הבינלאומי, אלא שהן הוחרמו למטרות צבאיות במקור.

השאלה האמיתית היא, לאחר גילוי מידע זה, מה יעלה בגורלה של עתירה (תיאורטית, כמובן), לחייב את מדינת ישראל לציית לחוק ולעמוד בכללי המשפט הבינלאומי (ואולי גם הישראלי) על ידי כך שהיא תתחייב לפנות את כל המאחזים, ההתנחלויות ושאר הקראוונים. עד היום, ככל הנראה, עתירה כזו היתה נדחת על הסף מטעמים של אכסטריטוריאליות או מטעמים של פעולות מדינתיות. אולם, אם המדינה עצמה ידעה שהיא פועלת בניגוד לחוק, מה תהיינה ההשלכות?

אלו שעושים נחלה לעצמם ראויים לפינוי מיידי, והמדינה שאישרה את שהותם ולא שללה את אזרחותם על כך שנטשו אותה ופועלים להכפשת שמה ולפגיעה ביחסי החוץ שלה תוך שהם מבצעים פשעים חמורים יותר מפשעיו של עזמי בשארה אותו הימין כה אוהב לשנוא.

ראוי שאזרח סביר בישראל יסתכל היום על החוק בעיניים וישאל האם יש באמת שוויון: האם הוא רוצה לחיות במדינה בה ניתן להפקיע אדמה לצרכים בטחוניים ובסופו של דבר לתת אותה לאזרחים.

רק להזכיר לעותרים התיאורטיים, בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל היה מקרה מעניין (בהפשטה רבה): אדמתה של הגב' יהודית קרסיק הופקעה לצרכי הקמת בסיס צבאי בשלהי שנות החמישים. בסוף שנות השמונים החליטה מדינת ישראל לפנות את בסיס הצבא ולהוציא את הקרקעות לממכר על ידי מנהל מקרקעי ישראל. כב' השופט (דאז) מישאל חשין הסביר:

במדינות המכירות בזכות הקניין כזכות יסוד, רשות שלטונית אינה בת-חורין להשתמש בנכס שהפקיעה אלא לאותה מטרה שלשמה הופקע, ואין לעשות שימוש בנכס למטרה אחרת, אף אם היא לטובת הציבור. … בישראל הפראקטיקה היא שונה. רשות שהפקיעה קרקע למטרה ציבורית מסוימת נוהגת לנצל אותה למטרה אחרת. פראקטיקה זו אינה יכולה לעמוד, שכן, פרשנות מרחיבה של הסמכות, המאפשרת לרשות להשתמש בקרקע למטרה שונה מן המטרה שלשמה הופקעה, נוגדת את הכלל שקבעה הפסיקה בדבר פירוש מצמצם של סמכות לפגוע בזכות יסוד של האדם. לא כל שכן שאין לקבל גישה פרשנית מרחיבה עם חקיקת חוק היסוד. מסקנתי היא איפוא כי שינוי המטרה הוא עילה לביטול ההפקעה.

וכמובן שכשהמדינה מפקיעה קרקעות מאזרחיה היא צריכה לנקוט בסטנדרטים חמורים פחות מאשר אלו שהיא מפעילה כלפי אזרחי שטח תפוס בתפיסה לוחמתית, שם צרכי בטחון בלבד רלוונטיים ולא צרכים כללים כמו במקרה של קרסיק.