Ghosts, הדיסק החדש של Nine Inch Nails לא היה יכול לבוא בזמן יותר מתאים ליציאה של דיסק. שום שחרור מהותי לא נערך בחודשים האחרונים וטרנט רזנור היה יכול להיות בטוח שהשחרור תחת רשיון CC גם יספק לו את הקרדיט הדרוש. כלומר, כל עוד לא תקחו את הדיסק של טרנט ותמכרו אותו, מותר לכם למקסס, לערוך, לשנות. הבעיה? אין יותר מדי מה לעשות עם זה. כאשר משתף קבצים כבד מחליט להוציא דיסק, הוא יכול להיות בטוח שתוך פחות מ24 שעות הקובץ ימצא את עצמו ברשתות שיתוף הקבצים; הוא גם יכול להבין שזה לא יגרום לו נזק.

Ghosts כתוב כיצירה לפסנתר, קולות רקע ורעשים. שלוש שעות של חוויה אקוסטית מצד אחד שנהדר להקשיב לה בבית לבד, אך לזכור "להיטים" מאותו הדיסק יהיה לכם קשה. מדובר במעמסה מוסיקלית שיש אחת משתי דרכים להתמודד איתה: או שתקשיבו לה כמוסיקת רקע בזמן שאתם קוראים, כותבים או לומדים, או שתקשיבו רק לה בזמן שאתם מענגים את בחירת לבכם במין אוראלי והגניחות שלה מתמזגות לתוך הסינתיסייזרים של טרנט. בכל מקרה, לאוטו אין טעם לצרוב את הדיסק הזה. ארבעת החלקים, נטולי השמות והממוספרים בצורה עדינה (שכמעט ולא תשמעו חתכים בהם) משתלבים לתוך יום העבודה שלי בצורה מושלמת.

אולי רק לי, אבל Ghosts מזכיר לא מעט את המוסיקה של Mogwai ואת העבודה של Clint Mansell בThe Fountain (שהיה אמנם סרט זוועה, אבל סיפק מוסיקה מרהיבה). את Ghosts אני ככל הנראה אשמע בסקס הבא שלי, אם הבחורה לא תכנס לפאניקה. ואולי, אם היא תכנס לפאניקה, אז היא לא הבחורה הנכונה.