[בתקווה, עד שהפוסט הזה יפובלש אני כבר אוכל להיות הרבה יותר חכם. בתקווה, הפוסט הזה אף פעם לא יהיה רלוונטי.]

גיא התקשר אלי היום בערב בבהלה; גיא הוא אחד משני חבריי הטובים ביותר: אורן וגיא. את שניהם הכרתי בארגז החול ובעצם אני איתם מאז שאני זוכר את עצמי. אין לי זכרונות בלי גיא ואורן. את רוב חיי הבוגרים העברתי לצד השניים האלו והם עדיין מלווים אותי לא מעט.

– "אתה לא תאמין מי התקשר אליי היום", הוא אמר לי.

– "מי? לירן? לא שמענו ממנו באמת מאז הפעם האחרונה" אמרתי לו, תוך שאני מאמין שעוד מכר מהתיכון התקשר כדי לספר על ילד או משהו כזה.

– "לא, אבל אתה קרוב, אני אתן לך רמז", הוא אמר לי, "זה היה מאיזור חיוג 08 גם כן".

שתי המילים הבאות שאמרתי העבירו חלחלה דרך חוט השדרה שלי ולא האמנתי שאני אומר אותן: "איתי לייבוביץ'", אותו שם שאני משנן כל לילה לפני שאני הולך לישון, אותו אדם שאחראי לחלק ניכר מהפרעות השינה שלי.

-"הוא ביקש ממני לחתום ערבות עליו כשהוא יוצא לחופשה מהכלא", אמר לי גיא. היתר היה כבר ברור.

גיא הוא החצי הלוגי שלי, הוא אדם הרבה יותר שקול, הרבה יותר רגוע, מקבל החלטות על בסיס עלות-תועלת ורוצה למקסם רווח. היה ברור לי שגיא סרב לבקשה של איתי, אבל אני תוהה בדיוק מה היה קורה אחרת? בטוח יש לא מעט מחבריו הפאנקיסטים שיסכימו לחתום עבורו, להם אין מה לדאוג: הם בכל מקרה גרים באיזה סקוואט ולא חייבים לפחד מהמשטרה. איתי יצא מהכלא, ויקרה אחד משני דברים: או שהוא יברח לחו"ל במסווה, או שהוא יאנוס שוב (החלופה של "ישוב לכלא ללא בעיה" משום מה לא מצלצלת לי יפה באוזן).

אני לא יכול להתמודד עם זה, פשוט קשה לי להיות חלק מתהליך השיקום של איתי, קשה לי גם להסביר את זה. אני לא רוצה שאיתי ישתחרר מהכלא ויסתובב כאן, אני במיוחד לא רוצה אותו ליד איפה שאני אגדל את הילדים שלי; אני לא רוצה לענות על שאלות קשות כמו למה דוד איתי כל כך מוזר ואיפה הכרתי אותו. אני ממש לא רוצה להתעמת איתו אחרי כל השנים האלו.

אתם מבינים? זה לא כמו חבר שחזר אחרי חמש שנים מהודו או משהו ולא דיברתם, זה מישהו שהיה בכלא, הוא עדיין בכלא. מדי פעם אני מפחד לראות אותו  ברחוב ומדמיין אותו. אני קופץ לצד השני, בורח, לא יכול להתמודד עם זה : זה ממש לא אפשרי.