אירוניה – כשהחיים רואים שרע לך, אז נותנים לך קצת מים, ואז מסתבר לך שבעצם הם ירקו לך בפנים.

היא אף פעם לא היתה מאושרת. תמיד החיים חסמו לה משהו, תמיד היה איזהשהוא מבדל בינה לבין העולם. שנים היא רצתה אותו, שנים היא בכתה כל לילה על האבדן של האהבה המיוחלת. ולכשהוא נסע, לא היתה עצובה ממנה, לא היתה לה דרך לגלות, היא לא ידעה איך לומר לו את זה. אז היא נותרה לבד, בלי אפשרות לספר לו, בלי מספר הטלפון שלו, כתובת דואר, או דואר אלקטרוני. לבד. . .

ה-אחר תמיד חיכה לרגע הזה, לרגע בו היקום, יוכל לבלוע אותה לתוכו, להעלים אותה כדי שתהיה אחת מהזומביות. ה-אחר לא ציפה שהמציאות תצחק לו בפנים. קם בוקר אחד והחליט, שאחרי כל מה שעשו לו, אחרי שרמסו אותו ועיוותו אותו עד כדי אבדן כל צלם אנוש, יש להתנקם ולהראות. הוא שם את ארשת פניו הטובה ביותר ובא לכשף כשפים אצלי בבית.

הזר, ולא ה-אחר, בא גם הוא לביתי, על מנת למצוא לו עלמת חמודות, על מנת להעביר את הלילה. ללא כל ידיעה כי כך יסתיים הדבר, פילל הוא ל-אחר שישכן את מחשבותיו במקום אחר, שימצא לו מנוחה ללילה מחבלי הלידה של המציאות.

מבטיהם נפגשו,
שלה ושל הזר,
וזה היה מוזר,
הגורל היה כה אכזר,
שלא גולל את שֵיִשְזַר,
שלא נתן להם מנזר,
שישים להם אביזר,
שימנע מתשוקותיהם להפגש.

היא לא ידע את שפילל הזר, ובסתר היא פללה לשכחה, שתעלים את מחשבות ה-הוא, ומחשבות ה-אחר. היא לא ידעה כי משאלתו של הזר הוא קיצה של אשליה.

ובחצות הכל נגמר,
איך שהגורל היה כה מר,
כשהכל כבר נאמר,
כשהגורל יהיה אכזר,
לה ואל הזר.

כי כעבור כמה ימים, נאבדו כמה דברים, אשר היו לה את בסיס חייה. היה זה מעשו של ה-אחר, שעליו איוב כה מספר, כשהוא שוטח את כל מה שהוא יודע.

הזר, כה מסתבר,
מכיר את ה-הוא ואת ה-אחר,
וה-הוא הינו כל משאלותיה.

והאירוניה מתוקה,
שמה מילים במקום שתיקה,
ואיך תאמר לו כי -הוא כל משאלותיה?

והתחליף בשם הזר,
כה חמוד אך מנוכר,
לא ידע לעולם את מחשבותיה.

ול-הוא, מי יספר?
מי יאמר לו שיש -אחר?
מי ידרוש בשלום ה-הוא, אני לא יודע.