אני רוצה לקום בבוקר,
ולא להאמין יותר. לראות רק שחור, להבין שזה בעצם המצב.
לא לצאת מהשמיכה, לא לנקות את עצמי. להשאר עם הזיעה של הלילה.
אני רוצה שיהיה שלום, כדי שאני לא אשלם מס הכנסה. אני רוצה להיות עם מישהי ולא לחשוב מתי ואם היא תמות בפיגוע; אני רוצה להיות שלם עם העובדה שיש אנשים בעולם שאוכלים בעלי חיים; אני רוצה להיות שם כשאח שלי יתגייס לצה"ל, אבל אני לא רוצה שהוא יתגייס. אני רוצה שיהיה מי שידאג לי כשאני זקן, ויקראו לו ראש הממשלה, או שר הרווחה, ולא אמא, אבא או ילד.
אני רוצה שלא יהיו קבצנים ברחוב כי המדינה תדאג לכולם.
אני לא רוצה לראות יותר בתים הרוסים, נשים מכוות, ילדים שנפלו לסמים הלא נכונים, רק כי לא היה מי שידבר איתם כשהם היו צריכים מישהו.
אני רוצה שהמדינה תתערב, תגיד – "זה לא"

אורן בריו, גיא צבר, ואני – 25 שנים אחרי שנפגשנו, 3.2.2005

אני רוצה את כל זה,
אבל כולם מוכנים לתת כל כך מעט.

אני רוצה שאנשים לא ימותו מסרטן, אבל גם לא מזִקֱנָּה, אני רוצה שגוש קטיף לא יהיה שם כשאני קם בבוקר, אבל לא כי אני לא אוהב את האנשים, אלא כי אני לא רוצה שהם ימותו. ואני גם לא רוצה שאף אחד ימות בשביל רגבים.
אני רוצה לא להחזיק רובה אף פעם, לא לחתום אבטלה, לא לחזור בתשובה.

אז כנראה שהדרך לגוש קטיף היא אכן 242. (לא נגעתי)