הידיעה על חסימת ויקיפדיה הגרמנית (ולא ויקיפדיה בגרמניה, כפי שמסביר בצדק טקקראנצ') הוא החלטה אירונית של בית משפט בגרמניה למנוע את ההפניה של אתר לאתר אחר, כפי שאסביר בהמשך.
תקציר המקרה: לוץ היילמן הוא חבר פרלמנט מהמפלגת השמאל Die Linke (לוץ היילמן בויקיפדיה). הערך הגרמני עליו נערך על ידי מספר אנשים והבהיר מספר פרטים (שחלק הוכחשו וחלק לא) בנוגע לעברו בשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה ובנוגע למעורבות שלו במספר אתרי פורנוגרפיה. לוץ הגיש בקשה לבית המשפט הגרמני לחסום את הגישה לאתר wikipedia.de שמפנה לויקיפדיה הגרמנית. בית המשפט אישר את בקשתו ודרש להסיר את הפרטים הפוגעניים מויקיפדיה על מנת להשיב את הגישה.
[חשוב להבהיר את ההבדל בין חסימת האתר הגרמני לחסימת האתר בגרמנית. האתר בגרמנית מתארח בארצות הברית וכפוף למשפט האמריקאי, ולכן צו שיפוטי שיורה להסיר את התוכן לא יהיה בתוקף כיוון שהביטוי חוסה תחת ההגנה של החוקה האמריקאית ולכן היה צורך ליתן צו שיורה לספקיות האינטרנט לחסום את הגישה. לעומת זאת, צו נגד האתר הגרמני שמאוחסן בגרמניה אינו כזה]
היילמן כבר התחרט על דבריו אך למהלך שביצע ישנן כבר השלכות. אמנם לא ניתן כאן צו במדינה דמוקרטית להסיר את התוכן אלא רק צו שמורה על האתר הגרמני לבצע את השינויים, אולם יש בכך כבר התערבות פסולה בתכנים בויקיפדיה, כפי שהתראתי כבר לפני שנה כאשר הרב אמנון יצחק איים על ויקיפדיה בתביעת לשון הרע. מכאן, ועד לכך שבמקרים כמו העלאת סרטים שנויים במחלוקת לאינטרנט ינקטו צעדים להסרת האתר, המרחק קצר מאוד.
חשוב להזכיר שלא מדובר רק בחסימה של הדף הספציפי על היילמן, את זה גם בית המשפט היה יכול להורות במסגרת היכולת השיפוטית שלו (וגם זאת ניתן היה לעשות מבחינה טכנולוגית), אך בית המשפט בחר שלא לעשות כן אלא לנקוט באמצעי דורסני כלפי חופש הביטוי ולהורות על מניעת הגישה [בתיאוריה] לאתר ספציפי. הפגיעה כאן היא היקפית ורחבה מדי, וספק אם היתה עוברת במסננת המידתית של ערכאת ערעור.
אל תגידו שזה לא קרה כבר, השנה, בית משפט ישראלי הורה לחסום אתר אחרי שהועלה חשד שהאתר מפר זכויות יוצרים. כמו כן, לא היינו רחוקים מצו לחסימת הניו-יורק פוסט. באוסטלריה, המודל הרלוונטי ביותר של חופש הביטוי שלנו, חוסמים אתרים בלי היכר ואנו לא רחוקים מהמדרון החלקלק ביותר שבו ניתן יהיה לקבל צווים.
בישראל, מדינה שבה תביעות לשון הרע הן חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי (תא (ת"א) 13390/03 ענבל גבריאלי נ' יוסף פריצקי, תא (מרכז) 6053-08-07 עופר בן-נתן נ' מוחמד בכרי, עא 323/98 עוזי בנזימן נ' אריאל שרון) לא מן הנמנע שאותו כלי אזרחי, של שמירה על שם טוב, יאפשר חסימה גורפת של אתרים ללא צדק.
אז מה אתם חושבים?
בתור מקרה יחיד זאת טעות נוראית, כמו שניסיונות לחסום את מפרץ הפיראטים במדינות מסויימות הוכיחו, לא רק שזה לא עובד זה מגביר את החשיפה של הדף.
בתור חלק מתמונה גדולה יותר זה מטריד ויש רק לקוות שהבורות הטכנולוגית-חברתית שמוצגת שוב ושוב תוכיח את עצמה גם בניסיונות לחסום אתרים ושהחסימות יעשו בצורה כושלת כי לא נראה שזה הולך להפסק, הדינוזאורים כבר הוכיחו שהם לא יודעים מזה אינטרנט.
http://torrentfreak.com/record-labels-to-sue-vuze-limewire-and-sourceforge-081114/
זה לא מקרה יחיד, זו מגמה. זו הבעיה.
(התראתי=התרעתי/התריתי. באוסטלריה=באוסרליה.)
לי דווקא נראה עדיף שתוטל סנקציה נגד האתר מאשר הוראה לספקי האינטרנט לחסום אתרים (הכנס כאן קישור לשניים-שלושה פוסטים שלך).
לעניין גופו, כנראה ההתנהלות של היילמן מוכיחה את הטענות על עברו בשטאזי.
(כמה אירונית שגיאת הקלדה בתיקון שגיאות אחרים. אוסטרליה, וזה סופי.)
ואיך לדעתכם ניתן לתקן את העוולות השקרים הרכילות ולשון הרע שמפיצים בצורה פוגענית?
ההלכה היהודית מכוונת את האדם לא לדבר לשון הרע גם בשל הנזק לאחר אך (לדעתי) do בגלל הנזק למדבר- המציאות שהוא יוצר סביבו מובילה למקום לא טוב.
הנקודה המשמעותית לטעמי היא שחסר האיזון בין הנזק המיידי והמהיר,
הנגרם לאדם כשהורסים את שמו הטוב, לעומת תיקון העוול שנעשה לו.
מי לוקח אחריות על דברי הבלע והשקר המופצים ב'רשות הרבים'?
דני,
על לשון הרע יש פיצוי כספי. אם הדברים הם אכן לשון הרע, יוכל הניזוק לתבוע את הנזק ממי שאכן כתב את הדברים. אין צורך לבלום את הביטוי עצמו בשביל לכפר על הנזק, במיוחד שמרגע שהביטוי פורסם, הוא נמצא שם ולא יעלם לא משנה מה.
"שמרגע שהביטוי פורסם, הוא נמצא שם ולא יעלם לא משנה מה". זה לא נכון – יש משמעות לתפוצה של ביטוי מסוים ולשאלה אם הוא נשאר ואפשר להגיע אליו בכל רגע נתון, בקלות ואולי גם בלי כוונה מיוחדת, לבין מצב שבו צריך להתאמץ כדי להחשף אליו.
אתה שוכח שלא תמיד ביטויים של לשון הרע או פגיעה בפרטיות הם ביטויים שחושפים איזו אמת שתצוף בכל מחיר, או ביטויים בעלי עניין לציבור. לפעמים הם סתם תוצאה של סכסוך בין שני פרטים שיצא מפרופורציה. אז לא שאני חושבת שצריך לחסום אתרים או את הגישה אליהם, אבל לומר שמרגע שביטוי פורסם אי אפשר עוד להעלים אותו – זו קצת הגזמה. אתה אמנם לא יכול להחזיר לאחור מילים שכבר נאמרו, אבל אתה יכול לצמצם את ההשפעה שלהן ואת הפגיעה והנזק שהן גורמות.
עפרונית,
אני לא בדיוק מסכים איתך. אי אפשר להעלים ביטוי וכן אפשר לעשות בקרת נזקים, אבל לא ראוי לסנן תכנים [לפני פרסומם או ישר אחרי] בלי דיון משפטי מעמיק.
לדוגמא, היום להעלים תוצאה מתוצאות החיפוש של גוגל גורמת לכך שהיא בפועל לא תהיה כמעט קיימת, וזה לא מעט עבור חיפוש.
אגב, רוב הבעיות מתחילות מסכסוכים בין שני פרטים שיוצאים מפרופורציה, תראי את מלחמת העולם הראשונה ואת הקמתה של מפלגת קדימה.
לא התייחסתי לדרך שבה ראוי להתמודד עם ביטוי מרגע שפורסם, רק לנחרצות שבה קבעת "מרגע שהביטוי פורסם, הוא נמצא שם ולא יעלם לא משנה מה" – זה רחוק מלהיות מדויק.
יש תמיד:
א. ארכיון של הדף בגוגל;
ב. אינדוקס שלו בארכיון האינטרנט;
ג. אנשים שקיבלו אותו בעדכון RSS;
ד. עריכות עבר בויקיפדיה [רלוונטי כאן];
ה. אנשים שראו ושמרו צילום מסך.
מנסיון, אפשר לעשות רק בקרת נזקים.
– לא כל ביטוי הוא ביטוי מקוון. אני יודעת שזה מפתיע ובלתי נתפס, אבל חלקנו עדיין מתבטאים בעולם החוץ-וירטואלי.
– לא כל פרסום באינטרנט מתאנדקס בגוגל
– רוב האנשים בעולם עדיין לא משתמשים ברסס ובטח לא עושים צילומי מסך של כל דבר שהם ראו אי פעם.
שוב, אתה מתייחס לביטויים מסוג מסוים ולמשתמשים "מתוחכמים". זה נוגע לחלק מהמקרים, אבל בטח לא לכולם ולכן הנחרצות של "ביטוי לא יעלם ולא משנה מה" היא דרמטית במקרה הטוב ומעוותת את המציאות במקרה הרע.
עפרונית,
ביטויים שהם לא אינטרנטיים לא ממש ניתנים ל"חסימה". אם מישהו אמר לאדם אחר משהו מרושע, אנחנו עדיין מנועים מלחסום ביטוי בעל פה של בני אדם (כלומר, אפשר, על ידי התקנת שבבים בראש שלהם).
רוב הפרסומים מתאנדקסים או מאורכבים, וצילומי מסך של דברים שערורייתיים נעשים מחשש שהם יוסרו.
תראי את הספר "ברוך הגבר", שהוא בבירור הסתה ותמיכה בארגון טרור. האם את באמת יכולה להפסיק את הפרסום שלו ואת הדיון עליו?
בלי להיכנס יותר מדי למשפט הגרמני – שאותו אני לא מכיר – הרי שהם הגזימו ביותר בכך שחסמו אתר שלם בגלל עמוד אחד שאולי מהווההוצאת דיבה על מישהו. זה בערך כמו להרוס רחוב שלם בגלל שמישהו ירה מאחד הבתים – במלים אחרות, מתאים אולי לישראל אבל לא למדינה באיחוד האירופי.
אציין שיש מדינות במערב שבהן כלל לא ניתן לקבל צו מניעה כנגד ביטוי בכלי תקשורת, והדרך היחידה שניתן לפעול כנגדו היא באמצעות תביעת דיבה.
אררררררררררררררג. נמחקה לי התגובה.
בקצרה – נכון שאי אפשר לחסום אדם מלדבר (אני מתעלמת כרגע מהשבב הדמגוגי, ברשותך) אבל אי אפשר להשוות את התפוצה האפשרית של ביטוי שנאמר בעל פה וללא קיבוע, לביטוי שהודפס, לביטוי שפורסם בבלוג בישרא שגוגל לא מאנדקסת, לביטוי שפורסם בווינט.
למשפטנים קשה לפעמים לזכור שהרבה אנשים לא חושבים במונחים של "הוכחות" ו"תיעוד". אם מישהו יגיד עלי משהו מביך, מעליב או שפוגע בפרטיות שלי, סביר להניח שאני ארצה שהביטוי הזה ימחק ויעלם כדי שאני אוכל לשכוח אותו ולהמשיך בחיי, ולא אטרח לשמור או לצלם אותו. לא כל ביטוי מעליב ופוגע הוא בהכרח "שערורייתי" ולא כל מי שמפרסם או אומר ביטויים כאלה בהכרח חושב על הדברים עד הסוף. לפעמים, אגב, אנשים מפרסמים דברים ואחר כך מתחרטים על כך.
עד היום לא ראיתי את "ברוך הגבר", ונראה שאיכות החיים שלי לא נפגעה כהוא זה (:
הנה עותק של הספר בגיאוסיטטיז, כך שלמרות שמיכאל בן חורין הורשע על כתיבת הספר והפצתו, הוא עדיין באינטרנט הזה.
אבל מה הקשר?