לא אחת הובהר כי הרשות הרביעית במדינה היא העיתונות; אותם גורמים שמונעים לא אחת מאינטרסים מסחריים ועובדים שעות נוספות על מנת להציג עבור הציבור תמונה מעוותת של המתרחש בשירות בעלי ההון. אולם, כשם שהדמוקרטיה בנויה מאיזונים ובלמים, כך העיתונות, ובמיוחד העיתונות של בעלי ההון, היא חלק בלתי נפרד ממנה. אגב, הגעה של עיתונאים לבית המחוקקים (ולהפך) היא מהלך רצוי מאוד, והטענה כי אין להכניס לדיווח העיתונאי את העמדות הפוליטיות היא טענה שגויה, דווקא הדיווח הפוליטי מבטיח מאבק בין דעות שונות שיביא לכך שהאמת תחשף.
על כן, עצם הרמת היד של חייל צה"ל על צלמת עיתון הארץ טס שפלן הוא לא רק מעשה נתעב, אלא פגיעה בחופש העיתונות בישראל (והשוו את גרסתו). בפועל, מדינת ישראל עדיין מונעת את חופש העיתונות ומגבילה את הסיקור של הנעשה בשטחים ומונעת את חופש העיתונות, הן באמצעות "שטח צבאי סגור" או באמצעות אלימות של חייליה; ואין זה משנה בכלל מה הסיבה הרשמית, בישראל אין עיתונות חופשית.
כאשר הצבא (או מי מחייליו) מבין שזה לגיטימי לפעול נגד מי שמדווח על כשליו מתחילה הבעיה: שימוש באלימות מרתיע עיתונאים מלדווח, מה שפוגע בחופש העיתונות, מה שמאפשר לצבא לבצע זוועות.
על פניו, אם השלטון "תמיד היה בסדר" לא היה צריך את הרשות השופטת שתבקר אותו ותורה לו להפסיק מלבצע דברים שאינם חוקיים. השלטון, שהוא גם "תמיד בסדר", לא היה צריך את אותה רשות מחוקקת שתגביל אותו לא אחת, ולבסוף, הוא גם לא היה צריך את התקשורת העוינת שתשב מאחוריו ותפגע בו. במציאות, כח משחית.
אני לא אומר שלתקוף צלמת זו פעולה מוצדקת, אנא אל תתנו את הפירוש הזה לתגובה שלי. מצד שני, לאור היכולת המופלאה של התקשורת לסובב תמונות שכאלה ולפגוע בחיילים, אני יכול להבין מדוע חייל אינו מעוניין שתמונתו תתנוסס מעל דפי העיתון.
וזה לא משנה לצורך העניין אם מדובר באנרכיסטים שמאלניים שגוררים את התקשורת להתגרות בחייל ומציגים אותה כאילו "חייל הרים נשק על יהודי". או מתנחלים אחר כך מחפשים את החיילים שפינו להם את הבית בתמונות העיתון ומתנכלים להם ולרכושם.
כן, אני בהחלט יכול להבין למה חייל לא מעוניין שיצלמו אותו, אני לא מצליח להבין למה צריך להרביץ לצלמת, כל כך קשה לרסק מצלמה ;-)
אבל קת בפנים?
אפילו לא יד
1. לחייל אין את הזכות להגיב על האשמות נגדו בתקשורת. נראה לי מאוד הגיוני שלא לאפשר לפרסם את תמונתו. הכל נעשה דרך דובר צה"ל – הן ההאשמות והן התגובות.
2. חשוב לדייק, עד כמה שאני מבין, ישראל לא מגבילה כניסה של עיתונאים לעזה, אלא כניסה של אזרחים ישראלים לעזה. עיתונאים זרים מורשים להיכנס. ישראל מחוייבת לשמור על ביטחון אזרחיה, גם על פורעי החוק בינהם, גם על מתנחלי הימין, גם על סהרורי השמאל, וגם על עיתונאים שמסכנים את עצמם במודע. אם עיתונאי ישראלי יקלע לסיטואציה מסוכנת, המדינה תהיה מחוייבת לפעול למענו (כמו במקרה מנהרות הכותל).
אם עיתנאי זר נלקח בשבי – זו בעיה שלהם (כמו שבאמת קרה לא מזמן).
בהתאם, המדינה רשאית להגביל תנועתם של אזרחיה, בדיוק כמו איסור כניסה למדינת אויבת.
יש אולי מקום לדון היכן גבולות האחריות של המדינה ועד כמה רשאית להגביל תנועתו, אבל לא צריך להפוך את הדיון ל"הגבלת חופש העיתונות". זה לא המקרה.
עיתונאים רשאים להכנס לעזה – ישראלים לא. יש עוד מספיק עיתונאים בעולם.
3. מסכים איתך לחלוטין לגבי הדיווח הפוליטי. אני חושב שהצהרות גורמי תקשורת בארה"ב לגבי תמיכתם במועמד מסוים מהוות גילוי נאות הוגן בדיווחים הפוליטיים שלהם.
מה גם שאני לא חושב שיש מישהו בארץ שייפול מהכסא אם "הארץ" או "המודיע" יודיעו בפומבי כי יש להם נטייה פוליטית מסויימת.
4. לגבי הפסקה האחרונה – גם כן, מסכים לחלוטין, בתוספת קטנה: כוח משחית גם אנשים מוכשרים, נהדרים, אחראים וישרים. לכל אחד צריך להיות מישהו שמבקר את מעשיו. זו לדעתי מהות הדמוקרטיה.
עכשיו רק צריך לאפשר למישהו לבקר את הרשות השופטת.
ד'
הכל נכון (במיוחד הקטעים שאתה מסכים איתי) חוץ מהקטע שלעיתונאים זרים לא ממש מותר להכנס לרצועה, הם אפילו הגישו בג"צ נגד זה.