אחת הבעיות הקשורות בכל העניין של 'מנהיגות יהודית' והשאיפות הגזעניות שלה היא שמנהיגות יהודית אינה תנועה גזענית [במובן המילולי של המילה], היא תנועה מפלה על בסיס דת. בעוד שמשה פייגלין טוען שלא הישראלים ולא הפלשתינים הם עם, הוא מאבד נקודה חשובה כשהוא שוכח דבר אחד: הכניסה לדת היהודית היא עניין וולונטרי. לכן, ישנם לא מעט מקרי קצה מסוכנים בהם הגדרת היהדות כלאום תגרום הרבה יותר נזק מאשר קבלת העובדה ש'לאום' היא הגדרה מיושנת, ומתן אזרחות על בסיס 'דת' או על בסיס מוצא לאומי היא שגיאה יסודית.

מקרה אוסוולד רופאיזן משנות הששים (ע"א 72/62 – אוסוולד רופאיזן נ' שר-הפנים) מסביר לא מעט. באותו המקרה, יהודי שהתנצר בתקופת השואה ביקש לעלות ארצה מתוקף חוק השבות. רופאיזן, "בשנים האפלות של השואה באירופה, חרף את נפשו למוות פעמים אין ספור למען אחיו היהודים, בבצעו את מעשי-ההצלה הנועזים מתוך גוב האריות ממש של הבסטיה הנאצו-גרמנית". בית המשפט קבע, באותה עת, כי לצורך חוק השבות "דת ישראל, כמו כל דת אחרת, היא לפי עצם מהותה טוטלית, כל-כוללת, ואינה יכולה לראות עצמה כ"שותף" עם מישהו אחר. הדיברה השניה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", מבטאת במלוא החריפות את האכסקלוסיביות הזאת; והדברים עתיקים". בית המשפט פסק כי רופאיזן אינו יהודי לצורך חוק השבות, כיוון שהמיר את דתו ויצא מגדר הלאום [והדת] היהודי.

אולם, מה היה קורה לו היה מתרחש רופאיזן הפוך?

כלומר, מה היה קורה לו פלשתינאי אחד היה מתגייר? האם ניתן היה להכיר בו כיהודי מכח חוק השבות ולחייב את מדינת ישראל לתת לו מחסה. לטענת משה פייגלין, כיוון שפלשיתנאיות אינה לאום, כמו גם ישראליות, מרגע שאותו [ערבי | פלשתינאי] נכנס תחת כנפי הדת היהודית, אין מקום לדון בשאלה זו כלל, הוא בן העם היהודי והוא שווה זכויות.

ולכן, המקרה הבא אינו כל כך מצחיק: תושב חברון ערבי החל בתהליך חזרה בתשובה וגיור לאחר שהיה כפוף לאיומים מצד החמאס. הגיור, לכאורה, הופכת אותו לבן הלאום היהודי. אותו תהליך הלאמה, בחסותת חוק השבות, הופך אותו לשווה זכויות ואזרח ישראלי לכל דבר. במקרה כזה (וראו בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, שם אמר כב' הנשיא אהרן ברק "לכאורה יש להשאיר את התשובה לשאלה אם אדם הצטרף אל היהדות להכרעתו הסובייקטיבית של המתגייר. זו היתה עמדתו של השופט ח' כהן בפרשת רופאייזן. עניין הוא בין אדם לבין אלוהיו. המדינה אינה צריכה לנקוט בעניין זה כל עמדה. אמרתי "לכאורה", שכן אין כל אפשרות לנקוט עמדה זו לעניין הגיור שבחוק השבות."). הזהות בזכויות ובחובות נובעת מכך שמרגע שאדם עבר תחת מטריית חוק השבות, הוא לא שונה מכל אזרח אחר.

ולכן, השאלה התיאורטית המתבקשת: כיצד היה מגיב פייגלין לו היה נדרש לטפל בהתגיירות כהלכה של ערביי ישראל. גיור המוני ומלא של עיר, נניח עזה, על מנת להפוך אותם לחלק מהלאום היהודי. האם משה פייגלין וחבריו במנהיגות יהודית היו יכולים לבלוע את הצפרדע ולהתחיל בשיתוף פעולה והכרה מלאה בזכויותיהם של אותם מיליונים של פלשתינאים שהתגיירו? האם באמת אותה אמונה עיוורת לפיה גיור מכניס אדם בצורה מלאכותית ל'עם הנבחר' יותר מאשר אם הוא בוחר באידאולוגיה הומנית? [כלומר, האם הפילוסופיה היא הדת החדשה?]

וקשה שלא להשוות את הנעשה למה שהתרחש בימי מרד החשמונאים (או האינקוויזיציה בספרד). אכן, באותה תקופה מי שלא המיר את דתו להלינזים (או נצרות) הפך להיות קרבן של התעללות ממסדית. כל זאת, כמובן, נעשה כאשר אין הפרדה בין [דת | לאום] למדינה. מדינה היא דיסוננס מלכתחילה. מדינה היא גרם שנועד להסדיר יחסים בין בני אדם בטריטוריה ספציפית; האם יש למדינה כלל סמכות להחליט על מי הם חבריה ומי הם האנשים שראויים להשתתף בתהליך ההסדרה? ככל שהמדינה תהיה יותר פלורליסטית יהיה יותר קל לומר שלא; המניעה של השתתפות פרטים בתהליך ההסדרה המדובר היא אקט אנטי דמוקרטי, ללא קשר אם מדובר בהפליה על בסיס דת, מוצא לאומי או מין.