4.3 כאב ראש\קח כדור

המצב נהיה קשה וקשה עד שנראה שאני לוקח פרוזאקים כמו אקמולים, אחד כל שעה, המצב שלי עדיין לא נראה טוב, זה כאילו זה לא המציאות אלא סרט ישן שאתה משחק בו, הרבה מאוד דמיון, מעט הגיון, כל הדמויות האחרות מחוסרות באינטליגנציה, שבת רביעית אמנם אך רק עשרים ושלוש יום, מה שמותיר שבעה ימים לחסד, הכל בגלל הדרגה, אני לא יודע על מי לסמוך, הקירות, הם מתמוטטים עלי, כבר לא נסגרים יותר, אני רואה בראשי לבנה אחר לבנה מכה בי, פוחדת מלהתקרב, אנדריך וקתרין כבר נפרדו, לפני שנתיים בערך, והתמימות נאבדה לפני חודש, הרוב לא יודעים על כך, וטוב ככה, כי בגבול הדק בין מציאות לנקודת מבט שלי יושב לו שומר שלא ניתן לעבור, אומר לי שלוציפר קורא בשמי, לזמן אותו אליו, לקרוא לי מהאור אל החושך, אבל אני, ילד האור, בורח מהקריאה בשביל שקירותיו מתמוטטים ולבה זורמת הלאה, הכח והרצון לחיות מתפוגגים אט-אט לשדה של כותנה אורירית ולבנה, הם שומרים עליו מהמוות, מהחושך, אני כבר לא יודע כמה צריך שישמרו עליי, יכול להיות שאני צריך להיות שם לעזור, כי שם יש לי הרבה יותר כח, הרבה פחות מציאות להתמודד איתה, אבל ממש הרבה פחות, שם אין מציאות, רק כאב שזורם כמו נהר אל תוך הפחד מהקיום, מחוץ למוות, אחרי השער, מחכה יקום נוסף בשבילי, מחכה דרך חדשה למציאות, אבל השער לא יפתח בקרוב, אני צריך לפתוח אותו, אבל אני לא יודע אם יש לי את הכח, קשה מאוד להשיג את הכח של להפסיק לרצות, זה קל כי זו דרך המפלט היחידה, הקלה, שם אף אחד לא אחראי עלייך, ופה כן, פה קשה, וקשה להתמודד עם הקושי, פה הכאב שלי רוצה לומר לי ללכת, לא להשאר, להמשיך לשון בבוקר עד שהקירות יסגרו עלייך, כי זו הדרך היחידה לברוח, לעבור את השער, ואף אחד לא יודע מה עומד אחריו, זו תהום די עמוקה לקפוץ אליה, וזו תהום די רחוקה מהישג יד, בתהום הזה מפחד מהלא נודע בדיוק כמו שהיכולת שלי לברוח קוראת לי, היא אומרת ברח, בעוד שאני לא מבין למה אני נשאר, קשה להתמודד כשאתה לא רצוי, ועוד יותר קשה כשאתה כן, כי כשאתה רצוי אתה צריך להוכיח את עצמך, פה אתה לא, מספיק שתאמר "אין עוד דרך" והמציאות שלך תחזור לאן שבאה, אל גיל שבע-עשרה המיוחל, אל תקופה של אומללות עוד יותר גדולה וכשהמוות דורש לצאת, המוות הזה לא עומד בדרישות שלך, אתה צריך דרך אחרת לברוח, מקום אחר להעלם, אל אי בודד או חדר סגור עם הרבה תרופות והרבה סמים, הרבה דברים לא נחוצים והרבה אהבה [דבר שחסר במצאי, וקשה מאוד להשיג, הרי אהבה ומין זה דברים שונים, ולשניהם יש השלכות, אהבה תזרע סבל, והכאב ופצעיה יגלידו, ומין, מין רק יזרע זכרונות על העבר, מחשבות על תקופות יותר טובות, לא תמצא בן אדם שלא מתחרט על הפעם הראשונה שלו, אבל תמיד כולם יגידו שהן היו עדיפות על הקודמות, תמיד הבאה בתור תזרע מצב יותר טוב, כי השנייה היא הסמל לתקווה, אבל עכשיו אני מרגיש את החושך קורא בשמי, אומר לי " אלוהים בוא איתי", הכאב והסבל מחזיקים לי ידים בעוד התקווה שלי למציאות נמוגה, לא יכולתי לתאר את זה יותר טוב מאשר שתי מילים אלו "עבר שחור", למרות שפתאום זה לא מובן לי אני אף פעם לא הסתמכתי על ההגיון, תמיד המלה הבאה עברה לי בראש ("פשנצ"), כמאין קישור בין אלוהים לברייה, מחשבה אחת יותר מדי הגיונית ופוף, המציאות נעלמת, הכאב נשכח, רק הסבל שעבר נשאר בעוד אני פוחד מהמציאות אך פוחד מקריסתה, בורח אל המוות כי אין לי ברירה