המאבק שניטש בימים אלו בעקבות יציאת מכשיר Amazon Kindle לשוק הוא מעניין, אבל יכול להיות מעניין יותר. Kindle הוא בעצם ספר אלקטרוני, שמאפשר למחזיקים בו לרכוש עותקים אלקטרוניים של ספרים. ככזה, Kindle מסוגל גם להקריא את הספרים לרוכשיהם. על אפשרות זו מערערים ארגוני ההוצאה לאור בארצות הברית וזועמים על הפרת זכויות היוצרים הבוטה.

את דברי גילדת הסופרי, כי מגיע להם נתח הוגן מהערך שאודיו מוסיף לגרסאת הספרים של קינדל, מסכם יפה רוי בלנט. מנגד, קורי דוקטרו טוען כי זו בסך הכל טכנולוגיה שלא שונה מטכנולוגיות אחרות. אבל הטענות האלו הן מינוריות יחסית לסוגיה התיאורטית מאוד שאני רוצה לדון בה.

כזכור, חוק זכויות יוצרים קובע כי לבעלי זכות היוצרים הזכות הראשונה לשלוט בכל ביצוע פומבי של היצירה (סעיף 11(3)). ואכן, בתי עסק רבים שהשמיעו מוסיקה במתחמיהם נאלצו לשלם על כך תמלוגים לארגוני זכויות היוצרים (ראו, לדוגמא, תא (ב"ש) 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ נ' גן הפקאן א.ד אירועים ושירותי קייטרינג, תא (ת"א) 827/97 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אולמי חאן הדקל בע"מ, תא (עפ') 1370/03 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' נחום פורמן). אולם, עולה השאלה מתי יתאגדו ארגוני זכויות היוצרים ויבקשו לאסור על ערסים לפתוח את חלונות רכביהם ולהשמיע מוסיקה בקולי קולות בטענה שהם פוגעים בזכויות היוצרים (ואולי זה באמת חוק שאנחנו צריכים לקדם). אפשר, באותה המידה, לחוקק חוק שיאסור על אנשים למחוא כפיים לפי הקצב בעת שהם שומעים מוסיקה (כיוון שזו יצירה נגזרת, או ביצוע בפומבי) ובכלל, לאסור על אנשים שמזייפים לשיר (יצירה נגזרת, ביצוע בפומבי).

אכן, טיעון אירוני למדי הוא הטיעון שקובע שיש בכך ביצוע בפומבי, ויש צורך להתגבר על פסק הדין בעניין דן (תא (ת"א) 66737/03 הארגון היציג של המבצעים בישראל נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ). בו אמר בית המשפט בצורה אגבית כי "נהג מכונית פרטית הנוהג ברחוב כשחלונות מכוניתו פתוחים ומערכת הסטריאו מכוונת לדרגות שמע גבוהות המחרישות את אוזניהם של העוברים ושבים ברחוב – אף על פי כן תשאר ההשמעה בגדר השמעה פרטית" אבל עדיין; האם יש הבדל בין השמעה של מוסיקה בקולי קולות לבין הקראה בקול רם של ספר? המבחן שבית המשפט קבע בפסק הדין בעניין דן היה "באם בפנינו מערכת שמע שמפאת המבנה שלה (הרמקולים, מקום פיזורם, מספרם, החיווט, יכולת השמיעה, המרחק בינם לבין הרדיו וכו') סביר להניח שהיא מיועדת לציבור הרחב – תהא הנטייה להחשיב את השידור כשידור פומבי, שעה שאם המבנה שלה יצביע על כך שהיא מיועדת רק לאדם הבודד/המשמיע – תהא הנטייה להתבונן על ההשמעה כעל השמעה פרטית, אף אם בפועל תגיע ההשמעה גם לאוזניים נוספות".

בית המשפט, באותו מקרה, קבע כי במידה ונהג אוטובוס שומע מוסיקה להנאתו והנוסעים אינם מסוגלים לשמוע את המוסיקה, אין הפרת זכויות יוצרים אולם כשמדובר במכוניות שמשמיעות מוסיקה מחרישה, שעשויה לגרום לערך נוסף כשם שקינדל גורם לערך נוסף לספר, אולי יש מקום לשקול זאת מחדש. אכן, המכשול אינו קשה, כמה מאות אלפי שקלים של לובי, וגם החוק הזה יעבור; נסיים את זה בכך שלא ישמעו צלילים ממכוניות, בכל פעם שהשכן יערוך מסיבה עם מוסיקה חזקה מדי נקרא לארגוני זכויות היוצרים (הרי הם יותר יעילים מהמשטרה) וכשיבוא המחזר לנגן לך סרנדה מתחת לחלון ביתך, תגישי לו תביעה קטנה על הפרת זכויות יוצרים. ובכלל, לאפשר לדיני זכויות היוצרים לסיים מחלוקות נשמע פתרון יעיל יותר מהמשפט הפלילי.

כאשר אני רוכש ספר, אני רוכש את הזכות להקריא את אותו הספר לילדי או לקרוא אותו בקול רם, בדיוק כשם שכשאני רוכש שיר אני רוכש את הזכות לשמוע אותו בביתי, בכל עצמה שאחפוץ. אין "תקנות זכויות יוצרים (עוצמת שמע מינימאלית לביצוע פומבי) התסש"ט-2009" ולא יהיו כאלה לעולם. וכשם שארגוני זכויות היוצרים לא יבקשו מאיתנו לא להזמין חברים לצפות אצלנו בבית בסרט (כי זה יהפוך לביצוע פומבי) הם לא יכולים לאסור על מכשירים להקריא בקול רם סיפורים לפני השינה.