[זהירות: פלצנות ספרותית] הפרק Fishsticks של סאות'פארק ששודר בשבוע שעבר סיפק לנו הצצה כמוסה לחיי היצירתיות; הת'מה המרכזית של הפרק היתה נושא היצירתיות, ומי שולט בה: הפרק (לצפיה בפרק המלא) החל כשאריק קרטמן הגיע לביתו של ג'ימי, הקומיקאי הנכה, וישב לידו בזמן שזה יוצר בדיחות. לאחר שאריק פסל לא מעט בדיחות של ג'ימי, אמו של ג'ימי הגיעה והציעה להם לאכול פירות (כיוון שזה בריא יותר מהזבל שקרטמן אכל); קרטמן, כמובן, סירב וביקש חטיפים שיעזרו לו להיות יצירתי יותר. ג'ימי אמר לו שאולי יש מקלוני דגים במקרר (Fish sticks) כשבפועל הוא אמר Fish dicks, ושאל את אריק אם הוא אוהב מקלוני דגים; כשאריק הגיב בחיוב הוא שאל אותו האם הוא דג הומו. הבדיחה הלא מצחיקה במיוחד נקלטה בקרב מיטב הקומיקאים בארצות הברית והתפשטה כממ אינטרנטי. צפו איך התגבש הרעיון לבדיחה המקורית.

אולם, כאן החל הפרק בצורה מעניינת יותר: סוגיית הקרדיט על הבדיחה (לדוגמא, וכן Jacob Loshin, Secrets Revealed: How Magicians Protect Intellectual Property without Law, Dotan Oliar & Christopher Jon Sprigman,  There's No Free Laugh (Anymore): The Emergence of Intellectual Property Norms and the Transformation of Stand-Up Comedy) והחלוקה בין ג'ימי לאריק הפכה להיות משמעותית במיוחד כאשר מוחו הקודח של אריק אכן האמין שהוא זה שיצר את הבדיחה, ולא רק דרש את הקרדיט לעצמו, אלא עשה כמיטב יכולתו להסביר לג'ימי שבעצם הוא עושה לו טובה שהוא משתף אותו בקרדיט. שימו לב לוידאו הבא שמתאר את אותה התרחשות, עם הנראטיב של אריק קרטמן:

ההשוואה המתבקשת לחברות התקליטים בארצות הברית, שלוקחות מיוצרים חלק ניכר מזכויותיהם (כאן וכאן ואפילו כאן) ומשוכנעות שהן בסיס היצירתיות מתגברת כאשר סיפור המשנה בפרק מתחיל: הראפר קניה ווסט, מוסיקאי מוכשר, הוא היחיד שלא מבין את הבדיחה וחושב שצוחקים עליו.

ווסט מייצג את האמן שכלוא באשליה של חברות התקליטים, בסימולציה לפיה היוצר הוא שותף של חברת התקליטים ולא משועבד לה ומייצר עבורה הכנסות ללא כל תמורה אמיתית אליו למעט התהילה, וממשיך לשחק במשחק הקטן שלהם, בעוד שג'ימי מייצג את האמן שמנסה להתמרד. אותו מרד התרחש אצל טרנט רזנור מNine Inch Nails לפני כשנה וחצי, כשהתנתק מחברת התקליטים שלו לאחר שהבין שזו כלל אינה מקדמת את היצירתיות שלו ומנסה לקחת ממנו את כל זכויותיו (ועבר למודל העסקי שאני מעדיף). מנגד, התהליך אותו עובר קניה ווסט: ניצול מתמשך, ממשיך להתקיים כל רגע ורגע.

לבסוף, הפרק מסתיים כאשר הקתרזיס של ווסט מגיע. בסופו של דבר, לאחר שכולם אומרים לווסט שהוא דג הומו, הוא מחליט להשלים ונכנס לים כדי לשחות עם הדגים ולקיים עמם יחסי מין. ההשוואה לשירם של Rage Against The Macine: "Bullet in the head"" מתבקשת לא מעט. ווסט, בתור מוסיקאי מוכשר הוא לא סתם תינוק שנשבה אלא יותר מכך: ווסט מייצג את הנארטי של השינוי החברתי באמצעות מוסיקה שעברו לא מעט מוסיקאים שחורים, החל מרוברט ג'ונסון האגדי (שמכר את שמתו לשטן), דרך ג'ון לי הוקר וביבי קינג ועד לפאף דאדי. הדרך מלאת הכאבים, שעוברים גם אמנים לבנים, היא של עבדות במסווה: זכויות הקניין לא נותרות כמעט אצל האמן, וזה משתעבד לעבודה עבור אחרים.

הפרק של סאות'פארק, למרות שאינו המצחיק ביותר העונה (זה כנראה  יהיה שמור לMargaritavlle) בהחלט מלמד תורה משניים מהיוצרים המוכשרים ביותר בגלובוס שמוכנים לומר לא מעט על נושאים שנויים במחלוקת, תוך שהם משאירים את הפרשנות לפלצנים פילוסופיים כמוני.