לראשונה חשבתי על המונח היום כשירדתי מהרכבת; בדיוק עלתה במֹחי סצנה שהתרחשה לפני מספר חדשים, עת שבאתי לנאום בפני ועידת המפלגה. עמד שם בחור מעונב והלהיב את חברי נשאיות הועידה בעניבתו החדשה, ולא בגלל יפיה או תכונותיה–אלא בגלל יצרנה. לכן, חשבתי לדבר היום על הפוסט-אסתטיקה כתוצר לוואי של החברה המודרנית.

הפוסטאסתטיקה היא מִמְתּוּג של האסתטיקה עד כדי אָבְנָיָתַּה (Deconstruction–דקונסטרוקציה) לאפס. מרגע שנקבעו סוכני אסתטיקה בסיסיים שקובעים מהו אסתטי, חוש האתסטיקה של הפרט נִתַק ממנו ומועבר לסוכן החברות. מאין ליבידו אסתטי. אנו רואים את ההתפתחות הזו בשפה עצמה, על ידי קיומם של מקצועות כגון “מעצב אֹפְנַה” או “מעצב שיער”, והכינויים המוקנים למקצועות אלו. סוכן הליבידו הפוסטאסתטי בוחר להציג לנו את המציאות כפי שהיא צריכה להיות ולא את המציאות כשם שהיא.

הפוסטאסתטיקה היא תוצר של שנות ה2000; של תרבות הטלויזיה הדוחפת לצופה (והצופה אינו צופה אלא נזון) את אשר יש עליו לראות, על ידי קביעת החדשות לפי קריטריונים שאינם בהכרח נכונים, על ידי הקמת מדורי רכילות שמייצרים חדשות לעצמם וגורמים לדעיכת ערכן של הידיעות. הפוסטאסתטיקה היא שיטה לדיכוי חברתי, עוד חירות קטנה שנגזלה מהאזרח.

בניגוד לטענותי עד היום, כאילו הפוסטמודרניזם הרג את האסתטיקה–יש להבין כי אף המודרניזם שואף להרוג את האסתטיקה (במובן הרחב) ולהחיות את האסתטיקה (במובן הצר). יש לשאול האם אסתטיקה היא מטרה או צורה?

לדוגמא, האסתטיזציה שמנסים המתנחלים להקנות להתנכלויות בשטחים הכבושים באמצעות ביטויים כגון “יהודי לא מגרש יהודי” ו“לבנות ולא לעקור” מראה מה ניטש מהאסתטיזציה שלהם. שמיטת 3,000,000 התושבים המוחזקים בתפיסה לוחמתית בעבור 150,000 מתנכלים משנה את השיח לסבלם. כבוד נשיא המדינה נשא אתמול נאום חוצב לבבות (אם מפטרים את כותב הנאומים שלו אז אני פנוי) וביקש מהעם לשמור על אחדות.

המתנכלים בשיחם הפוסטאסתטי הצליחו להקנות דימוי של קלגס רע לחייל צה“ל. הם הצליחו היכן שאנו שנים נכשלים. ולמה? האם חייל צה”ל אינו קלגס כאשר יורה כדורים במפגינים חפים מפשע? כנראה שצבע עורם, דתם ו(אי) אזרחותם משפיעה על האסתטיקה של הקלגסות. האם אותו “יהודי” שלא “מגרש יהודי” מודע לכך שבאי הגירוש הוא מייצר עוולות רבות יותר למספר ערבים? והאם אין לראות את סבלו של אדם כאדם–ולא כבן-דת מסוימת?

השיח הפוסטאסתטי צריך לצאת מתוך אבניה של המותגים, מתוך ביטול סוכני החברות המשפיעים על השיח–ולקבוע כי אכן היופי הוא בעיני המתבונן. אולם, יש להבדיל בין פוסטאסתטיקה לפוסטמודרניזם. בעוד שבפוסטמודרנה ישנה חשיבות מוחלטת לדעת הפרט תוך שלילת דעת כל מי שאינו הפרט, בשיח הפוסטאסתטי יש חשיבות לדעת הפרט–באותה מידה שיש חשיבות לדעת כל פרט אחר. שיח פוסטאסתטי הוא שיח דמוקרטי שמאפשר דיון ללא עכבות על נושאים מופשטים.

לאחר הדיון המופשט ניתן להציג את המסגרת האסתטית שתוחמת את המקרה–לדוגמא, עניבה תבחן קודם כל על פי תכונותיה ורק לאחר מכן על פי יצרנה. בשיח הפוסטאסתטי לא יהיה מקום להצגת סמל המותג בגדול על תיקים או הטבעתו בכדי להעלות מחיר (ואף לזייף כזה בכדי לצור תחושה של יֻקְרַה). שם המותג: נייק, לואי ויטון, יהודי, מוסלמי, ישראלי, דתי, חילוני, רולקס, גבר, אישה, הומו, סטרייט, קטין או בגיר יבחן רק לאחר הצגת התפיסה האסתטית.

במידה מסוימת, חרף אי הסכמתי עם המדע העליז של ניטשה, יש ליישמו לעניין זה בצורה חלקית; כך גם עם תפיסת השיח הפוקויאני, שמדברת על הנתקת המשפיעים על השיח עצמו.

מתוך הפגנת הפסיפלורה, באדיבות פוטושופ, הרבה עבודה בשביל להראות מה אני חושב.

אפוסטפריורי.
אולי בעידן הפוסטאסתטי מה שאנחנו כפעילים פוליטיים יכולים לעשות הוא לצלם את עצמנו פעם אחת בהפגנה עם שלטים ריקיים ואז אחרי זה להוסיף כל פעם ולהוציא הודעות לעיתונות כאילו היינו והפגנו. יכול להיות שזה עוד יעבוד אם יהיו לנו מספיק תמונות. הרי לעיתון לא איכפת.