כמה הייתם מוכנים לשלם עבור הזכות לגלוש באתר הזה? לשאלה הזו יש כמה משמעויות שצריכות התייחסות מכמה כיוונים שונים; ובעצם, היא משקפת מדוע האינטרנט נראה כפי שהוא נראה בימינו. השאלה הראשונה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לבעל האתר עבור הזכות לקרוא את האתר הזה, והשאלה השניה היא כמה הייתם מוכנים לשלם לספקית האינטרנט עבור הזכות לקרוא את האתר הזה.

השאלה אינה טריוויאלית בכלל; שני המאבקים האלו, לשמור על הכנסות מתוכן ונייטרליות הרשת הם מאבקים דומים מאוד. המאבק הראשון לא רק מנוהל על ידי רופרט מרדוק ואילי עיתונות, אלא גם על ידי יוצרים עצמאיים שמנסים לייצר תוכן איכותי. מגזין אחר של רון מיברג מנסה תמורת שקל ביום להציע תוכן איכותי מאוד, עם רפרטואר כותבים שלא מבייש אף מגזין. אבל מיברג לא לבד; בחיתולי האינטרנט ניסה אתר Ynet לגבות תשלום ממשתמשים שאינם נמצאים בישראל; עד שביטלו את המודל האווילי שלוש שנים לאחר מכן. הסברו של יון פדר היה מיותר לא פחות: "עם השקת המהדורה האנגלית נוצר מצב לא תקין ובלתי סביר בעיני: היהודי-האמריקני יגלוש ב-ynet (באנגלית) ללא תשלום, ואילו שכנו לבניין, הישראלי-האמריקני, ייאלץ לשלם תמורת הגלישה ב-ynet (בעברית). העובדה שהאתר האנגלי פתוח לגלישה חופשית מכל העולם חייבה אותנו, איפוא, לשנות גם את המודל שבו מופץ ynet הוותיק לקוראי העברית בעולם".

אבל Ynet אינו לבד; גם Hulu, אתר וידאו שמציע תכנים איכותיים סגור לגולשים מחוץ לארצות הברית עקב מגבלות רישוי וקניין רוחני (למרות שהמעקף אינו קשה) וכך גם אתרים רבים אחרים. כלומר, הקשר בין גיאוגרפיה לאינטרנט התהדק עד כדי כך שאתרים מפלים בין גולשים ממדינות שונות. הרעיון של אפליה בין משתמשים על סמך חיתוך גיאוגרפי, כמו גביית תשלום בכלל על תוכן, הוכיח כמרתיע גולשים מלהגיע לאתר. המודל השני, של Fרימיום, דווקא עבד לא רע. גיא בכור, לדוגמא, מציע חלק מהתכנים בחינם, כדי שתוכלו לדעת מה הסחורה שאתם מקבלים.

אבל אלה כמובן בעיות של יצרני התוכן; הם רוצים כסף עבור עבודתם. מנגד, ספקיות האינטרנט גם רוצות כסף על עבודתן, והן מקבלות אותו בדרך כלל בצורת התשלום החודשי. אלא מאי? רוחב הפס המוגבל שיש לספקיות אינטרנט לחו"ל ובמסגרת דיון שנערך בכנסת בחודש שעבר על מחירי האינטרנט הסבירו נציגי ספקיות האינטרנט כי הבעיה היא עלויות הגלישה לחו"ל והתשלום שהן צריכות להעביר לספקיות התשתית (בזק \ הוט). עקב אותו מחיר, לספקית אינטרנט יש העדפה מובנית לכך שהגלישה של כל אחד מהגולשים תבוצע לאתרים ישראלים. לכן, Akamai ודומותיה, שמאיצות אתרי אינטרנט ושומרות עותקים שלהם אצל ספקיות האינטרנט (או כמה שיותר קרוב) חוסכות לספקיות כסף רב; מנגד, שירותים כמו שיתוף קבצים אינם בדיוק ניתן להאצה בצורה הזו, ולכן נחסמים על ידי ספקיות לעיתים. בעצם, ככל שהספקית צריכה להוציא יותר כף על הבאת האתר אל הלקוח, כך היא מרוויחה פחות.

לכן, לספקית אינטרנט יש רצון אינהרנטי לקדם תכניות כמו גן נעול, בו ללקוח תהיה גישה רק לאתרים המובילים בסקר TIM, שבהם ככל הנראה הוא מבלה 90% מזמנו, ולקרוא לכך חבילת הבסיס. על כל אתר נוסף שירצה הגולש להגיע אליו, ידרש לשלם סכום נוסף. כך, לדוגמא, אם יחפש מידע על מוצר בגוגל, ויגיע אל אתר שמוכר את המוצר, תוכל להבטיח הספקית שהיא תגבה גם מבעל האתר: הרי הוא יהיה מוכן לשלם כדי שהוא יהיה פתוח ללקוחות ומתחריו סגורים. המדיניות הזו, של גן נעול מנוגדת לתפיסת החופש, אבל למי שלא בא מתחום האינטרנט היא נראית הגיונית מאוד. לכן, גם הקונספירציה שמוצגת על ידי גל מור אמורה ללכת בכיוון ההפוך: אתרי האינטרנט הישראלים אמורים לשלם לספקיות כדי לפגוע ביכולת לגלוש לחו"ל.

אחת הטענות של אריאל אטיאס בהיותו שר תקשורת היתה שיש לצנזר את האינטרנט כי גם על הכבלים יש צנזורה וזה הוכשר על ידי בג"צ (דיון ארוך בנושא כאן); אולם, אותו כשל לוגי קיים גם כאן: ספקיות הכבלים והלווין משלמות על ערוצים סכומים טובים, הן אחראיות לערוצים והן בוחנות אותם אחד אחד; לא כך נעשה באינטרנט, בו כל אחד יכול לפתוח אתר (וראו נייר עמדה למועצת הכבלים והלווין). הרי בעוד שאם ערוץ מסוים מקולקל, לא קולט או הפסיק לשדר אני אמור להתלונן לחברת הכבלים, האם אני אתלונן לספקית האינטרנט כשלא יגיע המוצר שאני אזמין בeBay?

וזהו בדיוק הקונפליקט של ספקיות האינטרנט: האם הן ספקיות תוכן או ספקיות שירות? היו ספקיות, כמו AOL בארצות הברית, שהחליטו שהן קודם כל ספקיות תוכן וסיפקו ללקוחות חבילה של שירותים שלהם, כשה"אינטרנט" הוגדר כאחד מהם. כך גם עם מה שנקרא גן נעול בסלולרי: לקוחות שילמו על חבילת דור שלישי בסלולר עשרות שקלים בחודש, עבור הזכות לגשת לגן הנעול של הספקית בלבד; על מנת לצאת מהגן הנעול היה צריך לשלם על חבילת דאטה. החסמים והצורך לפתוח את הגן הנעול בשוק הסלולר פוגשים כוחות מנוגדים בתחום האינטרנט, שרוצים לנעול את האינטרנט כמו הסלולר. הבעיה היא שמרוב הרצון של כולם לעשות כסף, אנשים שוכחים מה התפקיד שלהם.

לרון מיברג מגיע כסף רב על עבודתו; מי שירצה לקרוא את התוכן ישלם את הכסף הזה. אבל האם לספקית מגיע כסף רק כיוון שהיא מאפשרת זאת? אם נלמד מתחום הסלולר, אז מגיע לה 50%, אם נסתכל על זה בצורה אחרת: אולי כדאי שהוא יציג פרסומות מפולחות.