0.
מהי צנזורה כבר למדנו:
צנזוס: מפקד אוכלוסין, סך כל האוכלוסיה, מלטינית: ספירה.
קונצנסוס: הסכמה מוחלטת על נושא מסוים, ללא עוררין.
צנזורה: בחינה של תוכן והסרת כל מה שנתון במחלוקת מתוכו.הצנזורה היא מניעת כל מה שאינו בקונצנזוס לצנזוס עצמו. כלומר, הזכות של חברה לשמר את עצמה. על ידי צנזורה מונעים מדעות חתרניות ושאינן מקובלות על כלל האוכלוסיה את הפגיעה בשלמותן. לא מדובר בהסרה של תוכן פוגע, אלא בהסרה של כל תוכן שאינו מקובל.
1.
אם היינו צריכים דוגמא לכיצד ייושם חוק חסימת אתרי אינטרנט למבוגרים, היינו יכולים לצלם תמונת מראה של פליקר ולהשתמש בה. בימים האחרונים משתמשים רבים בפליקר דיווחו על כך שעקב תרגום פליקר לשפות שונות, אתר שיתוף התמונות מבית יאהו! חוסם את הגישה לחלק מהתמונות שמוגדרות "למבוגרים". החסימה בפליקר היא אמנם מוחלטת (בניגוד לחסימה המוצעת על ידי אמנון כהן) אולם היא מעמידה את הגולשים בפני דילמה מוסרית לא קטנה.
2.
הצנזורה עצמה נדרשה כיוון שבתהליך תרגום פליקר לשפות מסוימות, נגרם מצב בו משתמשי פליקר מאותה המדינה חשופים לחוקי המדינה ממנה הם באים ועקב כך, להגבלות על השימוש באינטרנט הנכפות על ידי אותן מדינות. יאהו! לא היתה מעוניינת לשוב למקרה בו הואשמה בכך שהפרה את חוקי צרפת לאחר שהציגה מזכרות נאציות למכירה באתרה. לכן, המדיניות החדשה בפליקר היא כזו שבה כל תמונה שמסומנת כ"לא בטוחה לילדים" תסונן החוצה מבחירתם של אזרחי אותן מדינות. לפי המדווח, לא מדובר על חסימה לפי IP מדינתי, אלא לפי ההצהרה בהרשמה לשירות יאהו!.
cc-by-sa-nc planeta_roig
|
3. החוק המוצע בישראל דומה לחוק הקיים בגרמניה. גם שם לספק שירות ישנה אחריות פלילית על הצגת פורנוגרפיה לקטינים, כשיש לוודא כי האדם הגולש אינו קטין בצורה קונקלוסיבית. אולם, בגרמניה ישנה דרישה לידיעה כי האתר הכיל חומר פורנוגרפי, דרישה שלא קיימת בחוק הישראלי שמנוסח בצורה רעה. כלומר, הצעת החוק הישראלית מנוסחת בצורה רעה יותר מהחוק הגרמני כיוון שהיא מטילה אחריות ללא ידיעה. לעומת זאת, בשירותים כמו פליקר, ניתן תמיד לפנות לאדם שהעלה את התוכן ולמצות את הדין עמו. כמובן, שבמקרה כזה, לדון אדם מרוסיה על הפרת החוק במלזיה מבלי שזה ידע, צריך היה לדעת או ראוי שידע את החוק במלזיה, היא דבר פסול אך אפשרי. |
4.
חלק מהתמונות שנחסמו הן תמונות שנועדו להפגין סאטירה פוליטית; חלק אחר של התמונות פשוט מכילות עירום מרומז. בל נשכח שתנאי השימוש של יאהו! (ופליקר כחלק מהם) בכל מקרה אוסרים בסעיף 6a על העלאה של כל תוכן שהוא (בין היתר) בלתי-חוקי, מזיק, מאיים, מטריד, משמיץ, וולגרי, מתועב או "otherwise objectionable". פליקר לאורך הזמן הגיעו להסכמה שבאתר אין "פורנוגרפיה". עירום קיים, מדי פעם בפליקר, אבל כדי למצוא פטמה מציצה לא צריך להגיע לאתר הזה.
5.
המטרה של חסימת עירום בפני קטינים היא מטרה ראויה, אך לא האמצעי בה השתמשו כעת. התמונות המוגדרות בפליקר "למבוגרים בלבד" בכל מקרה דורשות כניסה באמצעות שם-משתמש וססמא לאתר; אותה כניסה מהווה בדרך כלל אותנטיקציה כלשהיא על גיל המשתמש. פליקר החליטו, אולם, כי האותנטיקציה עצמה לוקה בחסר ועקב כך יש לחסום כליל את העירום בגרמניה, כיוון שאין להם יכולת לזהות את גיל המשתמשים. כמובן שבמקרה הזה טכנולוגיה ביומטרית היתה מסייעת לפליקר, אך אני בספק אם מי מהמשתמשים היה נאות לספק להם את טביעת האצבע שלו עבור צפיה בעירום (להבדיל מפורנוגרפיה)
6.
הלמו מדבר על חוקי צנזורה וטוען ש"החקיקה מגבילה את הטכנולוגיה באופן חקיקתי באמצעות מילים בלבד.אותם מילים ומשפטים שמתווספים לספר החוקים הישראלי, נועדו לשים מגבלות על שימושים שהיו פעם לגיטימיים.". להערכתי, הלמו חוטא במקצת לאמת כשהוא מנתח את דבריו הקצרים (והחסרים) של שר התקשורת אריאל אטיאס. החוק לא נועד לשים רק חסם מילולי על הביטוי באינטרנט ולהפוך את המתבטאים (ואת קוראי הביטויים) לנרדפים על ידי "כנופיית שלטון החוק", אלא החוק נועד להצהיר כי המדיניות של ישראל כלפי תקשורת בינאישית בכלל צריכה להיות כזו של פטרנליזם, פיקוח והשגחה.
7.
הצנזוס שונה מהמצב שאטיאס מתאר. אם אטיאס אומר שרוב הציבור מעוניין בסינון, בג"צ דיווח אחרת כשאמר (כב' השופטת דליה דורנר): "שידור ערוצי המבוגרים בכלל וערוץ פלייבוי בפרט נחל הצלחה מסחרית רבה. לפי דיווחי החברות, למעלה מ-50% ממנויי הלוויין וכ-65% ממנויי הכבלים רכשו את שידורי ערוץ פלייבוי." (בג"צ 5432/03 ש.י.ן נ' המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין). בפועל שידורי ערוצי פלייבוי הוכשרו על ידי בג"צ, ולא נפסלו – כלומר, אין כל מניעה חוקית לשידור של פורנוגרפיה. ההגבלות של המועצה לשידורי כבלים ולווין נקבעו כסבירות, אולם אין כל מניעה כי הגבלות אחרות יקבעו גם כן כסבירות.
8.
הקביעה (השרירותית) של השעה 22:00 כשעת תחילת שידורי ערוצי העירום לא היתה שונה מקביעה שרירותית של 21:00 או 20:00, או אפילו 24:00. ההגבלה של שעות נועדה למנוע גישה זמינה של קטינים בכל שעות היום, לכן גם נדרש הקידוד – עקב האופי האקטיבי של ערוצי הכבלים והלווין. בכל צורה יש להבדיל בין האפשרות "לזפזפ" בין הערוצים, דבר שעשוי להוביל קטין גם בלחיצת כפתור שגוי לערוץ המכיל עירום לבין האקטיביות בחיפוש אחר עירום באינטרנט. באינטרנט, למעט אם מדובר במחשב נגוע בוירוסים, לא ניתן להגיע לתועבה בלי לחפש אותה ספציפית. וכל תועבה שתוצג באופן מסווה לקטינים היא אכן עבירה פלילית.
9.
ההבדל הקטן כאן הוא זה שגורם לחוסר ההבנה של אטיאס. בתור מי שמעולם לא חווה את האינטרנט, הוא לא מבין את מהות הרשת. הוא לא יכול להבין.
10.
"החלופות האחרות בסעיף דורשות הצגה מפורשת של יחסי מין קשים או פדופיליה. פירוש מרחיב של החלופה של "הצגת אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני", ככולל כל הצגה של יחסי-מין או של תכנים המיועדים לגירוי מיני, אינו עולה בקנה אחד עם התכנים הקשים שבחלופות האחרות, שעל שידורם נקבעה סנקציה דומה, ואף מייתרן למעשה" (שם, שם) האיסורים על הצגת פורנוגרפיה בישראל מדברות על תכנים לא חוקיים בלבד, ולא על תכנים שהם חוקיים אך לא בצנזוס. כלומר, אם אכן התכנים אסורים על פי חוק בישראל, מדוע יש לאסור אותם פעמיים? "התוצאה האמורה, שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות-היסוד החוקתיים, שלאורם יש לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות לגדר שתי זכויות-יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק." (שם, שם)
11.
אם נשוב לדורנר, נוכל לראות שקביעתה כוללת גם פסקה שאומרת:בענייננו אני מוכנה להניח כי עצם שידורי ערוץ פלייבוי גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת, ככלל, אין הנחשפים לתכני הערוץ "קהל שבוי". אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה, פוחתת רמת ההגנה מפני הפגיעה."
12.
האינטרנט, מטבעו, משדר 24 שעות ביממה. האינטרנט, מטבעו, הוא מקום בו הביטוי מוגבר, וכל תוכן – פורנוגרפי או לא, זמין לפי בקשה. אי אפשר לעצור את המידע מלזרום באינטרנט, אלא רק להפוך אותו ל"לא חוקי". החלטה להפוך מידע ללא-חוקי דורשת תיקון של חוק העונשין ולא של חוק התקשורת.
13.
החוק בישראל, כפי שכבר אמר הלמו, מחמיר מאוד בנושא הפורנוגרפיה וכבר בפועל אסורה התבטאות תועבתית. אלא שאותה התבטאות, לדידי לפחות, היא התבטאות פדופילית והתבטאות הכוללת יחסי מין קשים.
14.
אריאל אטיאס טועה, בג"צ לא אסר על שידורים פורנוגרפים וגם לא הכשיר הגבלה עליהם, הוא קבע שבעת גישה לשידורי טלויזיה שמכילים עירום יש צורך בהגבלת הגישה. אם היה מותר, על פי חוק, לחייב את ספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרים המכילים פורנוגרפיה אז היה גם ראוי לחייב את מע"צ לאסור על נהגים לסוע במהירות הגבוהה מהמותרת בחוק (וגם לאסור על נהגים לסוע לבתי בושת), היה ראוי לחייב את רשות הדואר לאסור על משלוח מכתבים שמכילים לשון הרע, היה ראוי לאסור על יצרני הנשק לייצר כדורים שעשויים לפגוע בחפים מפשע והיה ראוי לסגור את המדינה.
יש דבר מה שאני חייב לשאול לגבי מניעת זכויות אלו ואחרות מקטינים. אם אינני טועה (ואשמח לתיקונים בנושא) על קטין אסור לפי חוק לקנות אלכוהול, סגריות וחומר פורנוגרפי. סליחה, אני אתקן את עצמי, החוק עד כמה שזכור לי לא אוסר על קטין לקנות אלא אוסר על המוכר למכור. באותו האופן נער שלא מלאו לו 17 שנים אינו מורשה ע"י בית קולנוע לצפות בסרט המיועד לגילאים 17 ומעלה ללא ליווי מבוגר. תרבות מניעת הזכויות מקטינים לא חדשה בארץ ומעולם לא עוררה התנגדות גדולה. כעת מציעים חוק נוסף המרחיב את מניעת הזכויות: לספק אינטרנט אסור יהיה לספק תוכן לא ראוי לקטין. כאיש מחשבים אני יודע היטב שהדבר אינו ישים, אך אם לרגע אניח לסוגיה זו ואבחן את הרעיון עצמו העומד מאחורי הצעת החוק (ובכל פעם שאתה כותב שהחוק מנוסח ברשלנות אתה עושה עוול כי החוק מעולם לא נוסח, רק הצעתו נוסחה וכמו כל הצעת חוק אחרת גם היא רשלנית) אני עדיין לא מוצא שוני מהותי ברעיון לעומת ההגבלות הקיימות כבר היום על קטינים.
נאמר על החוק המוצע שהוא פוגע בזכות הביטוי, בדמוקרטיה וביציבותה של ישראל. להבנתי גם אם החוק יעבור בצורתו המחמירה ביותר אני, בן 25, אוכל לצרוך ולפרסם כמה פורנוגרפיה שרק ארצה. אם החוק המוצע יחול רק על קטינים והם עדיין לא הרוב בארצנו, כיצד אומרים עליו את כל הדברים הללו?
ודבר אחרון, לגבי נקודה 8 שלך, אנא פנה למנוע החיפוש הפופולרי ביותר ונסה למצוא מיהו "ישראלי". מאבקה של ויקיפדיה למען הערך ראוי לשבח אמנם היא הגיע למקום השני בלבד, אתה יכול לנחש מי במקום הראשון?
מה?! חשבתי שאני חשבתי על זה לבד כשעשיתי לפני חודש…
http://effifuks.blogli.co.il/archives/310
פףףף…
בור,
לא בקולנוע בו צופים בסרטים פורנוגרפיים ולא בקיוסק בו מוכרים אלכוהול וסיגריות ואף לא בבר השכונתי בו נמזגים משקאות לא מנהלים "רשימת צרכנים" ולא מנוהל מאגר מידע ביומטרי של אותם האנשים.
הבעיה שלי היא לא עם הגבלת הגישה למידע, אלא הדרך שבה הדבר יעשה.
אם אתה מעוניין, אני אשמח לפתוח בדיוק מעמיק בנושא, ברשותך אתחיל מהסוף:
אם מפריע לך הדרך בה הוצע לבצע את הגבלת הגישה אל תלחם בחוק בטוענה שהוא פוגע בחופש המידע והביטוי אלא עשה שימוש בנימוקים נגד החזקת בסיס נתונים על הציבור ואופן השימוש בו. יתרה מכך, אם הדבר באמת קרוב לליבך במקום להלחם בחוק שתף עימו פעולה, בוא ועזור למצוא דרכים לבצע את ההגבלה בדרך נכונה.
בחזרה לקטינים, אני בטוח שמאדם בגילך לא מבקשים תעודה מזהה בכניסה לפאב השכונתי. מאחותי בת ה-18 לעומת זאת כן מבקשים ויבקשו ממנה להזדהות גם אם תרצה לקנות סיגריות או לקחת את "נערות שובבות 3" מחנות הדיוידי. הסיבה היא שהמראה שלך בלבד מספק אישור לגיטימי לגילך המופלג, אך אנשים בוגרים בעלי מראה צעיר צריכים להזדהות. השוני הוא כמובן שהפאב, הקיוסק ובית הקולנוע אינו מחזיק רשימת לקוחות למרות שהוא יכול אם היה רוצה.
בעזרת דנדרוכרונולוגיה ניתן לקבוע גילו של עץ עד דיוק מסוים, אולי כוונתו של אמנון כהן היתה למצוא דרך לקבוע את גילו של הגולש באופן דומה? (חיפוש מהיר בנושא הראה שאין דרכים כאלו, אך אולי חיפוש מעמיק יותר יראה דבר שונה). אני מסכים שיש מקום להחליף בהצעת החוק את הביטוי "זהות המשתמש" ב-"גיל המשתמש". בגדול אני מאמין שאם תמצא שיטה לקבוע את גיל המשתמש, ללא צורך בזיהויו המלא ושמירת נתוניו הדבר לא יהיה נורא כ"כ. החשש שמידע זה יוקלט בכל זאת הוא הגיוני ביותר, אך חשוב לזכור שכבר כיום גלישתך באינטרנט מתבצעת דרך משתמש רשום.
תהיתי לגבי פתרון פשוט הרבה יותר: כיום לצורך חיבור לאינטרנט עליך להשתמש בשם וסיסמה. ניתן להעניק לכל משתמש סיסמה נוספת המאפשרת צפיה בתכנים למבוגרים בלבד. ברירת המחדל תהיה כמובן שעם כל גישה לאתר למבוגרים יהיה עליך להקליד את הסיסמה. משתמש יוכל כמובן לאפשר הכנסה אוטומטית של הסיסמה אם ירצה. זה כאמור הפתרון הראשון שעלה בראשי, ללא ספק יש בו הרבה הרבה בעיות וקיימים פתרונות טובים הרבה יותר. אך להתנגד לחוק במקום להציע אותם נראה לי הדבר השגוי לעשות.
בור,
לגבי אותנטיקציה של גיל ללא שמירה של נתונים, תהיה לי פחות התנגדות; אולם, כל פעילות שאנחנו נעשה "לרכך" את הצעת החוק ולא לפעול נגדה לדעתי אינה עוזרת אלא דווקא עוזרת להחליש את היכולת להתמודד עם החוק בבג"צ.
ולשם העניין, כן – אני מאמין שההורים צריכים להיות אחראים לכך שילדיהם לא ישתו ויעשנו ולא שהמדינה תטיל את האחריות על ספקי שירותים. תחשוב רק על השירותים שהיו יכולים להנתן אלמלא אותה דרישה לאותנטיקציה (מכונות ממכר אוטומאטיות שהיו מוזילות את המחיר, היא רק דוגמא אחת).
נראה כי לא נסכים אחד עם השני. בעוד אתה מעדיף חוק נוקשה ככל האפשר שלא יעמוד במבחן בג"צ ולכן יבוטל (או במילים אחרות אתה מעדיף שלא יהיה החוק), אני מעדיף קיומו של חוק אם הוא נכון.
להזכירך כבר היום הורים אחראים על חינוך ילדיהם. אני לא מעשן סיגריות לא בגלל שבעל קיוסק סירב למכור לי אלא בגלל שחונכתי בבית נגד זה. לא שתיתי לפני גיל 18 כי אין תרבות שתיה בביתי והורי הקפידו לבדוק היכן אני מבלה בזמני הפנוי. אך לא כל ההורים מצליחים לחנך כך וכאן נכנסת המדינה, כמו עם דמי אבטלה ולשכת התעסוקה, המדינה מנסה לעזור לאלו שלא מצליחים לבדם. לכן המדינה מחפשת דרך לעזור להורים למנוע מילדיהם חשיפה לחומר לא ראוי. ספציפית בתחום האינטרנט הדבר קשה יותר, כי הדור הצעיר מתקדם בהרבה מהוריו ואני לא מצליח לחשוב על הרבה הורים בני 40 (שאינם אנשי מחשבים) המסוגלים לעצור את ילדיהם בני ה-15 (שאינם ילדי מחשבים) ממציאת חומר שאינו הולם באינטרנט. אל תשכח שכל ספק שירות גדול (דוגמת גוגל) בחר כברירת מחדל לא להציג חומר פורנוגרפי, ואם בכל זאת לקוח מעוניין בו עליו לבקש זאת במפורש. החוק המוצע רק מנסה להכריח את ספקי האינטרנט לקחת את אותה האחריות על עצמם.
הדבר שאותי מטריד בהצעת החוק הנ"ל הוא חוסר יכולת היישום שלו. אני כבר רואה מאות מליוני שקלים מבוזבזים על כלים שיעקפו אותם בקלות רבה מידי, ואני רואה את כיצד האנשים שיחליטו מה תכלול רשימת האתרים "מסוכנים" צוברים כוח רב ושחיתות רבה עוד יותר.
בור,
החוק לא נכון, לא משנה איך תסתכל עליו. אם המדינה מחפשת "לעזור להורים" אתה מתחיל עם הנחה נורמטיבית שסיגריות, אלכוהול וסמים הם דברים רעים. ההנחה הנורמטיבית הזו לדעתי שגויה. אם הורה מסוים יבחר כי ילדיו צריכים להחשף לתרבות הזו, ראוי שהמדינה לא תמנע ממנו.
החוק לא מציע לקחת את הסמכות לפקח על הילדים, אלא הוא מציע הרבה יותר מזה, הוא אומר להורים במפורש שילדים אסור שיחשפו לתוכן, בעוד שכיום ילדים יכולים להחשף לתוכן ברשות הוריהם.
לגבי סמים הדיון יותר מורכב מעצב סיווגם השונה (קשים\קלים\לא מוכרים בחוק) אז אשאיר אותו בצד. ההנחה הנורמטיבית היא שאלכוהול וסיגריות הם דברים רעים *לקטינים*, לכן המדינה מונעת מקטינים גישה למוצרים אלו. המדינה גם יודע כי לך כאזרח בוגר מותר לא להסכים עם קביעה נורמטיבית זו ולכן מותר לך לחשוף קטינים (שבאחריותך בלבד) לאלכוהול וסיגריות (עד כמה שידוע לי חוקי לחלוטין לקנות סיגריות ואלכוהול ולתת לילדי לשתות – אני טועה כאן?).
אני פירשתי את החוק באופן שונה בתחליט. אני הבנתי מהחוק שילדים אסור שיחשפו לתוכן ללא אישור מבוגר, בעוד שכיום ילדים יכולים להחשף לתוכן ברשת מבלי שהוריהם יודעים על קיומו.
"הצעת החוק באה לצמצם מצבים אלו, על ידי יצירת מצב בו אתרים אלו חסומים מלכתחילה, ופתיחתם תתאפשר רק על ידי מפתח פיזי שיזהה את המשתמש. כך תצומצם הגישה לאתרים אלו לקטינים." – ברור לל שבאישור מבוגר יוכל קטין לצפות בכל תוכן שכן המבוגר יוכל להזין את זיהוי המשתמש שלו.
בור,
אתה מניח שאלכוהול וסיגריות הם דברים רעים, אני מניח שאלכוהול וסיגריות, כמו (נניח) נהיגה, הן התנהגויות שעשויות להיות מיוחסות למבוגרים.