אני אקח את המורה לבג"צ | כמה הרהורים בעקבות פרשת קונפידן

כאשר בני אדם אינם מסוגלים להסתדר אחד עם השני, נכנס המשפט ומציג כמה סכסוכים אמורים להיות חלק אינהרנטי מהחיים, ופתירתם לא תעשה דבר למעט הצגת הפארסה מאחורי גלגלי הצדק.

מעשה בעתמ (ת'א) 2426/09 קונפידן נ' ח. א (קטין). הורים של שבע-עשר ילדי כיתה ד' בבית הספר הממלכתי יגאל אלון בקדימה מאסו בהתנהגותו של אחד הילדים; הילד התנהג, ככל הנראה, בצורה אלימה, ואף ככל הנראה היווה סכנה לילדים אחרים. בית הספר מעניש, בכל פעם, את הילד באמצעים המותרים בבית הספר. אולם, כיוון שהילד מתחת לגיל האחריות הפלילית, לא ניתן לעשות כמעט דבר במישור הפלילי.

הורי הילדים עתרו לבית המשפט, אולם, לבית המשפט לא היה ברור מה רצונם. כדברי כב' השופט עודד מודריק: "הסעד המבוקש בעתירה מנוסח בשפה מעורפלת. במהלך הדיון המקדמי היו מן הדוברים שהשמיעו גישה קיצונית המגולמת בדרישה להעברת התלמיד מבית הספר והיו דוברים (כמדומה לי מרבית הדוברים) שהשמיעו גישה מתונה יותר. הם הבינו שהעברת התלמיד לבית ספר אחר איננה אלא העברת הקושי מן החצר שלהם לחצרם של אחרים. העברת הילד למסגרת של חינוך מיוחד הוא מהלך קיצוני המהווה פגיעה גדולה בתלמיד וצעד כזה יכול להינקט רק כאשר לא ניתן לנקוט באמצעים סבירים, שאין עמם פגיעה בתלמיד, כדי ליצור בבית הספר סביבה מוגנת לכל התלמידים".

במהלך משא ומתן בין הורי התלמיד להורים העותרים, הוסכם על ידם כי "בית הספר יעסיק, במימון משרד החינוך והמועצה המקומית, סייע "זריז, חזק מספיק כדי לעמוד באתגרים (גם פיזיים) במידה ויידרש להשתלט על [התלמיד] בעת התפרצות". הסייע יועסק בכל שעות השהייה של התלמיד בבית הספר והוא יקיים עליו השגחה פרטנית בהפסקות ובפעילות בית ספרית המתקיימת מחוץ לבית הספר".

בית הספר, כמובן, התנגד להצעה. העלויות והפגיעה ביכולת בית הספר להחליט ולנהל את עצמו לא עומדים במבחן בית המשפט; הרי, האיזון כאן הוא בין שתי זכויות זהות: זכותו של התלמיד לחינוך וזכותם של התלמידים לחינוך. כאשר, איזון בין זכות המתגשת עם זכות זהה לה, חייב שיעשה בצורה שתגשים את מטרת הזכויות (בג"צ 2481/93 יוסף דיין נ' יהודה וילק). כך פסק כב' המשנה לנשיא, כתוארו דאז, אהרן ברק: "נדרש אפוא תהליך חוקתי של צמצום ההגנה הניתנת לזכויות החוקיות, באופן שרק חלק מהיקפן יזכה להגנה" … " מלוא ההגנה על זכויות האדם עצמן הוא דבר הסתור מתוכו הוא, שכן זכויות האדם אינן מכוונות רק כנגד השלטון, אלא מכוונות גם זו כלפי זו".

ההתנגשות בין זכויות הרוב לחינוך לזכות התלמיד הפרטי לחינוך הן אינהרנטיות ומתרחשות כל יום: תלמידים מפריעים בכיתה, תלמידים פוגעים ביכולת של תלמידים אחרים להכין שיעורי בית, ותלמידים מוכשרים מפריעים לתלמידים שאינם מוכשרים. השוויון לא יכול להתקיים, בפועל, בכתלי בית הספר. אולם, בדרך כלל נמצא האיזון המתאים על ידי בית הספר וההורים. העובדה שלראשונה, ככל הנראה, נדרשו הורים לפנות לבית המשפט על מנת להכריע בסכסוך תלמידים היא פתח לבעיות לא קטנות, בו מורים יאלצו למצוא עצמם כפופים לאותה ביקורת שיפוטית שכפופים אליה מפקדי שטח כבוש (לדוגמא, בבג"צ 2150/07 עלי חסיין מחמוד אבו צפיה נ' שר הבטחון) או הכנסת (בג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים).

לצורך הבנת הבעיה; אציג טענה משפטית שאינה מדויקת אך מפשטת בעיה: מורה הנו כלי אשר מסייע להגשים את הזכות לחינוך. הזכות לחינוך הינה חלק מחוק זכויות התלמיד. אולם, חוק זכויות התלמיד קובע (סעיף 3) כי "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין". הוראות חוק זה גוברות על חוקים אחרים, בינהם חוק לימוד חובה וחוק חינוך ממלכתי. אולם, במקרה תיאורטי מאוד, יכול שיהיה שתלמיד לא יהיה זכאי לחינוך על פי חוקים אלה; במצב כזה, על המדינה עדיין להבטיח את זכותו. ובכל מקרה, המורה מהווה את ידה הארוכה של המדינה בנושא החינוך, וחייב לנקוט אותם שיקולים שהמדינה נוקטת. כך, בצורה תיאורטית, ניתן יהיה לעתור לבית המשפט כנגד החלטה שמורה קיבל (נניח, אם המבחן קשה מדי) או אם המורה הפלה (לאו דווקא בית הספר הפלה, שם זה בטוח אסור: בג"צ 1067/08 נוער כהלכה נ' בית יעקב, בג"צ 8133/05 ביתר עילית נ' שרת החינוך והתרבות, בג"צ 5273/97 דליה מוננזון נ' עיריית אשדוד, בג"צ 2599/00 יתד נ' משרד החינוך). אם נניח, שהמורה הוא חלק מאותה רשות, הרי אפליה בין תלמידים על סמך היכרות, פגיעה בציונים על סמך שיקולים אחרים ובחינה של קריטריונים זרים (לדוגמא, נוכחות לצורך ציון סופי במקצוע מסוים) עשויה להוליד עתירה לבית המשפט.

לא אחת מוצאים עצמם הורים בפני בעיה עם חינוך ילדיהם, הם אינם מרוצים מהציון שילדיהם קיבלו, או מאמינים שהציון ניתן שלא בצדק, מאמינים שמורה מסוים מתנכל להם. ואכן, הכל שפיט וראוי שבתי משפט יפעילו ביקורת שיפוטית גם על החלטות של בתי ספר.

אולם, עלינו לשאול את עצמנו אם זו החלופה היחידה. בניכר, בו החינוך אינו ממלכתי אלא פרטי, לא היה עולה על הדעת שגוף פרטי לא יאכוף זאת: צרכנים חייבים להיות מרוצים, שכן אם לא יהיו כאלה, הם יפסיקו לשלם לבתי הספר. כך גם יהיה במקרה בו הסנקציה נגד תלמיד תהיה חריפה מדי וכך גם כאשר בית הספר כלל לא ינקוט בסנקציה. גם זו גישה, וגם לה יש את חסרונותיה.

בכל מקרה, לא משנה באיזה נתיב נבחר, עדיין נצטרך לבחור בין 34 הורים שאינם מרוצים לשני הורים שאינם מרוצים ופגיעה אנושה בשיטת המשפט שלנו.

8 תגובות ל-“אני אקח את המורה לבג"צ | כמה הרהורים בעקבות פרשת קונפידן

  1. מוקד החיכוך הזה מקורו בחוסר היכולת של ההורים לבחור לאיזה בית ספר יבחרו לשלוח את ילדיהם,
    וחוסר היכולת של בית הספר להחליט איזה ילדים הוא מוכן לקבל ואיזה לא.

    אין ספק שילדינו לומדים דברים חשובים בבתי הספר הממלכתיים – כמו איך מדינת ישראל חסרת אונים בלהגן עליהם מאלימות.

    כבני אדם בוגרים, יש לנו את היכולת לבחור שלא לבוא באינטראקציה עם אנשים מסוימים.
    הודות לחינוך הממלכתי, לילדינו אין את הזכות הזו, ואין לנו אפילו את הזכות להרחיק את הילדים שלנו מגורמים שאנחנו מאמינים שפוגעים בחינוך שלהם ובשלומם.

  2. מעניין ומחכים. רק רציתי להעיר שקצת מצחיק אותי שאתה אומר "ניכר" אבל מדבר רק על ארה"ב. יש חינוך ציבורי בעוד כמה מקומות בעולם חוץ מישראל, אתה יודע…

  3. גם בארה"ב יש חינוך ציבורי. גם בישראל יש חינוך פרטי.

    האם הבעיה היא בעצם התביעה, או בעובדה שהתביעה לא הייתה נחרצת וברורה. לו היו ההורים באים בתביעה "יוצא התלמיד מהכיתה" האם לא היה הדיון מתקדם בצורה שונה?
    מה הייתה שונה תביעה ממין זה לעומת תביעה לסלק מפגע אחר?

    הפיסקה האחרונה בתגובה של דניאל היא אותה תחושה שאני, כהורה, מרגיש ושומע מהורים אחרים.

  4. אני חושב שיש לך כאן טעות עקרונית. הזכויות שמתנגשות כאן הן לא זכות הילד האלים לחינוך אל מול זכות שאר הילדים לחינוך, אלא זכותו לחינוך אל מול זכותם של השאר להגנה על בטחונם.
    אני חושב שבמיוחד לאור העובדה שאותם ילדים נשלחים לביה"ס על פי חוק, שאוסר על הוריהם להמנע משליחתם – זכותם לבטחון גוברת כמעט על כל זכות אחרת שאני יכול לחשוב עליה. ועם כל הכבוד לאוטונומיה הניהולית של הנהלת בית הספר, אני חושב שהיא נגמרת ברגע שהתלמידים שם הופכים קורבנות לאלימות.

    וכל זה כמובן לא אומר שהמערכת צריכה להתנער מהתלמיד האלים.

  5. טלד,
    אז לשיטתך, במצב הזה, הזכות של הילדים שלי לבטחון מאפשר לי להוציא אותם בכוח מבית הספר, להפסיק לשלם את החלק היחסי של תקציב החינוך למס הכנסה, ולהשתמש בכסף הזה כדי להכניס אותם לבית ספר פרטי ?

    ומה קורה אם לא מדובר בילד אלים, אלא ילד שבהפסקות מנסה לשכנע את הילדים שלי לעשן, ולא להכין שיעורי בית?

  6. דניאל, לא אמרתי את זה ולא ברור לי איך הצלחת להבין שזה מה שאני טוען.

    רק אמרתי שהזכות של הילדים שנפגעת היא הזכות לבטחון ולא הזכות לחינוך. זה הכל – כל השאר מילים שלך.

  7. במידה ומדינת ישראל בוחרת, בכוח, לפגוע בזכות של הילדים שלי לשלמות פיזית, על ידי כך שהיא מכריחה אותם להכנס לכיתה עם ילד אלים,
    האם לדעתך, מהלך של אי שליחתם לבית ספר יהיה לא חוקי או לא מוסרי?
    או שהבטחון האישי שלנו ושל ילדינו, משניים לחוקי מדינת ישראל.

  8. שלום חברים
    אתייחס לכל מה שנאמר על ידי החברים
    ברשותכם, אציג את עצמי.
    הנני גימלאי. שלושים שנה לימדתי בבתי ספר תיכוניים בדרום.
    התופעה שצויינה קיימת מאז ומתמיד אלא שבשנים האחרונות היא החריפה.
    כיום אני מתנדב בבית ספר יסודי באשדוד.
    יש לי נכדים בשנתון בית הספר ובחטיבה.
    נסכים, שדובר רבות על תפקידו של בית הספר לגבי תלמידיו.
    השפעתו של בית הספר על תלמידיו היא רק כעשרים אחוז.
    פרופסור רולידר העלה במחקר, שערך לפני שלוש שנים, כי הזמן
    נטו שמקדיש הורה לילדיו הוא כארבע עשרה דקות וחצי ביום.
    הוא טען שהורים לא מעטים "התפטרו" מתפקידם ועליהם לקיים את "החוזה"
    עם ילדיהם עוד טרם לידתם.
    תארו לכם שרופא או פקיד זוטר היה מטפל בעת ובעונה אחת
    באותו מספר לקוחות שהמורה נדרש לטפל.
    במילים אחרות, איני מוריד כהוא זה ממחויבותו של בית הספר.
    אני מסכים לחלוטין שזכותו של ילד ללמוד בבטחה וברוגע קודמת לכל.
    ההורה צריך לקחת את מלוא האחריות על בנו. כיום הורים נותנים
    לגיטימציה להתנהגות חורגת של בנם.
    עלינו כהורים להופיע בבית הספר ולשוחח עם כל המורים לא כשמזמינים
    אותנו. מי יודע אוליי הבן או הבת שלנו יעמדו באחד הימים בצד של אלה
    שלא מאפשרים מהלך תקין של השיעור,
    אנחנו מכירים את המגננה "לא ידענו. איך לא הובא לידיעתנו….".

    עמנואל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *