דוד מודיק בן ה-13 נהנה משיתוק מוחין, כך לפחות לפי טענת הביטוח הלאומי, שהחליט כי יכולתו של דוד ללכת מטרים מצומצמים תוך שהוא מדדה וזוחל על ארבע מהווה עילה לשלול את זכאותו לדמי נכות ולטעון כי אמו חשודה בעבירה פלילית של הונאת הביטוח הלאומי; כך לפחות עולה מכתבתה של אורלי וילנאי ב'הארץ' הבוקר. הסאגה החלה כאשר הביטוח הלאומי עקב בצורה סמויה אחר דוד ובחן את נכותו, וראה כי דוד מצליח ללכת מטרים ספורים ולכן אינו נכה. למי שחושב שמעקב מסוג זה הינו חריג, או משהו ייחודי, הרי חברות הביטוח נוהגות שנים בטקטיקות מכשילות, אולם כאן לא מדובר בחברת ביטוח למטרת רווח, מדובר בביטוח הלאומי שלנו. להבדיל מחברת ביטוח פרטית, כאשר הביטוח הלאומי שולל קצבת הכנסה מאם חד הורית שלא כדין, וכאשר הביטוח הלאומי לא מאבטח את המידע שלו בצורה ראויה ועובדיו סוחרים במידע, לעיתים עבור סמים,אנחנו לא יכולים לבחור חברת ביטוח אחרת.
ושוב, סוגיית האמון. כאשר AIG משתמשת במידע פרטי של לקוחות ונקנסת, הרי שמצד אחד הלקוחות משלמים את הקנס (בסוף) ולכן אם הקנס גדול מדי השוק החופשי יעשה את שלו, כאשר עיריית רמת-גן נקנסת על שימוש במידע פרטי, הרי שהאוכלוסיות החלשות לא יכולות לבחור לעבור. כך יהיה גם אם מישהו בביטוח הלאומי יקנס בעקבות הבילוש וההתחקות, או סתם ההתעללות, בדוד. במצב כזה, אנחנו לא יכולים להחליף ריבון, אנחנו לא יכולים לבחור לנטוש ספינה שמטילה עלינו עלויות כלכליות רעות אלא במקרה הטוב ביותר לנסות לעזור לבחור מנהל אחר.
כאן יש בעיית נציג קלאסית: עובדי הביטוח הלאומי מתנהגים כאילו זה כסף של אבא שלהם כשהם צריכים להוציא אותו ולשלם לנו, אבל כאשר הם נקנסים? הרי זה כסף ציבורי.
ואם היו מתנהגים כאילו זה *לא* כסף של אבא שלהם ומחלקים אותו בלי בדיקה, זה עדיף? במערכת בירוקרטית יש כללים. וכל עוד נצמדים לכללים הללו המערכת יכולה לתפקד. האם זה לא יוצר עיוותים? בוודאי. אבל מה האלטרנטיבה? בוודאי שלא הפרטה. מכל מקום, אני מעדיף את פקידי הציבור שלי קמצנים.
חנן,
הם לא צריכים לחלק, הם צריכים לבדוק כל דבר בקפידה, אבל גם להיות אחראים על הנזק שהם גורמים. אני חושב שהם לא צריכים להקשות על נכים או להתעמר בהם.
על הצורך שלא להתעמר בנכים שנינו יכולים להסכים. אבל מה עושים בפועל, זו שאלה אחרת. בפראפרזה על צ'רצ'יל אפשר לומר שבירוקרטיה היא שיטה גרועה, אך טרם המציאו טובה ממנה.
אפשר אולי, אם רוצים, לתלות את האשם מעט גבוה יותר, בנורמות ובלחץ התקציבי של האוצר.
השאלה היסודית כאן היא אולי חברתית: מה מידת האמון ההדדי בין השלטון לבין האזרחים – האם האזרח רואה בשלטון מחלבת כספים שאפשר (ובמקרים מסויימים: מצווה) לרמות, והאם השלטון רואה בכל האזרחים רמאים בפוטנציה. במדינות שמערכת היחסים היא לא כזו (סקנדינביה?) החיים ללא ספק טובים יותר. אבל מי אשם בכך שישראל אינה שבדיה?
אגב, כבר יש בדיקה: בכניסה לבניין הביטוח הלאומי ברח' שלומציון בי-ם, שבו נערכות וועדות הערר הארציות, אין חניה (פרט לחניה תת-קרקעית המיועדת לעובדים בלבד), וגם מוצב מכשול. מי שמצליח לעבור את המכשול ולהגיע לוועדה, חזקה שאינו נכה.
הייתי סוגר את כל האירגון המושחת הזה ומתחיל לבנות הכל מחדש.
אבי,
תסגור מבלי לבנות מחדש.
הביטוח הלאומי הוא גוף רקוב ומושחת, שיש לו שני תפקידים בלבד:
1. העשרת קופת המדינה על ידי עוד תירוץ למיסוי האזרחים
2. יצירת תלות בין האזרח למדינת הגננת, כך שיותר ויותר אנשים יהיו תלויים בחסדיהם של הפוליטיקאים.
יונתן מדבר על זה שעובדי הביטוח הלאומי מתנהגים כאילו הכספים האלה הם הכספים של "האבא שלהם", ואז מתעקש שאלה "כספים ציבוריים".
אלה כספי "ציבור". אלה כספים שמדי חודש נגזלים ממני, ממך, ומכל אזרח עובד אחר, על ידי מוסדות המדינה, בצורה כוחנית וברוטלית.
ואני אהיה יותר ספציפי:
בשנה האחרונה שילמתי אלפי שקלים לביטוח הלאומי.
האם זה "כסף ציבורי"?
האם זה "כסף של אבא שלהם"
האם זה כסף של יונתן?
לא.
זה כסף שלי – שמדינת ישראל לקחה ממני בכוח, כדי לעשות בו כאילו זה היה שלה.
העיקר שבתמורה לכסף הזה היא נותנת לי פעם ב4 שנים לזרוק פתק אחד מתוך 20 לקלפי.
דניאל, אני לא מסכים איתך. שמעתי על לא מעט אנשים שמקבלים קיצבה מביטוח לאומי ובזכות הקיצבה הזו משתקמים מכל מיני צרות במקרה הטוב, ובמקרה הרגיל סתם לא נמרחים לי על השמשה בצמתים, דוקרים אותי ברחוב, פורצים לי לבית, מציעים לי שירותי מין או סתם מרוקנים את הכיס הפרטי שלי (כי אם ביטוח לאומי לא היה עוזר להם אני הייתי צריך לעזור להם יותר).
צריך לשפר את הבירוקרטיה שם כי :
1- מקרה כמו שיונתן מעלה פה הוא בלתי נסבל. קשה לי להאמין שהבעיה פה היא בנוהל, לדעתי היא בעובדים. שום נוהל לא יכול להצדיק התעמרות כזו.
2- היה שם איזה סיפור עם הפרטה של המוקדנים שהסתבר שלמוקדנים החדשים אין שום ידע בנהלי ביטוח לאומי והם סתם מנסים לשכנע מתקשרים שיפסיקו להתקשר.
3- ביותר מידי מקרים מי שצריך לקבל מקבל מעט מידי.
דווקא לזה שהמוסד מחלק לרמאים אני יותר סלחן, כי זו טיבה של מערכת גדולה, שאין לה יכולת לבדוק בצורה מלאה כל מקרה, ואני מעדיף שיקבלו יותר מידי מאשר פחות מידי (כמובן, עד הגבול שבו הפגיעה של הרמאים בכיס שלי תפריע לי), ונראה לי שהבעיה היא בגודל המערכת ולא בציבוריותה או פרטיותה. במערכת פרטית נסיון העבר מראה שהאפשרות השניה היא זו שתתממש, במערכת הציבורית עוד יש תקווה שלא, למרות שהמגמה המצטיירת בזמן האחרון מדאיגה.
אוי, כתבתי יונתן. סורי יהונתן. אם תוכל לתקן שם ולהעיף את זה אשמח ונראה לי שגם הקוראים/קוראות שלא רוצים שיפריעו להם תגובות מיותרות בעין.
רגשות,
אתה מתעקש להגיד כמה המערכת הציבורית טובה יותר מהמערכת הפרטית.
אז שאל את עצמך את השאלה הבאה: יש לך 50 מליון דולר ירושה מדוד עשיר. אתה רוצה לשים 40 מליון דולר לעזרה לנזקקים.
האם היית חושב בכלל לתרום את הכסף הזה לרשות המסים, ופשוט סומך על מדינת ישראל שתעשה עם הכסף שלך טוב?
מוסדות המדינה הם הדרך הכי גרועה לעזור לחלשים ונזקקים.
שלא נדבר על האינטרס הברור של הביטוח הלאומי להגדיל יותר ויותר את כמות האנשים ש"נזקקים" ו"חלשים". ילד נכה להורים עשירים עדיין זכאי ל"קצבה".
מובטל מהרצליה פיתוח שגר אצל ההורים עדיין מקבל דמי אבטלה.
הביטוח הלאומי לא נועד לעזור לחלשים. הוא נועד לפתח תלות שלנו במדינת ישראל.
בשביל אנשים שדוקרים אותך ופורצים לך לבית, יש בתי כלא. אתה אומר פה – כדי למנוע מהם לגנוב ממך בצורה אלימה, אני אשלח את המשטרה וההוצאה לפועל כדי לגנוב ממך, ואז הם לא יצטרכו לעשות זאת.
לגבי אנשים שבאמת ובתמים צריכים עזרה – תהיה נדיב בכסף שלך, לא בכסף של אחרים.
תן לכל אדם להחליט כמה הוא עוזר לזולתו, מתי הוא עוזר, ולמי הוא עוזר ולמי לא.
לקחת כסף בכוח מאזרחים ישרים ועובדים ולתת אותו לאנשים אחרים כדי שלא "ימרחו לך על השמשה בצמתים, ידקרו אותך ברחוב, או יפרצו לך לבית",
זה בדיוק כמו להכריח את הנשים בשכונה לשכב עם אנשים, כדי שלא יאנסו,
ולהכריח ילדים קטנים לתת הטבות מיניות לאנשים, כדי שלא יצטרכו לחפש אותם באינטרנט ולבצע בהם מעשים מגונים.
לגבי התשובה הראשונה שלך – תופתע, אבל אם היו לי 40 מיליון דולר שהייתי מחליט להפנות לעזרה לנזקקים יכול מאוד להיות שהייתי מעביר אותם למדינה. איזו אופציה אחרת יש לי לוודא שכמה שיותר מהכסף יילך למי שצריך?
האחת – לתרום אותו לאיזו עמותה שסביר להניח שאינה ערוכה כלל להתמודד עם כמות כזו של כסף או עם סינון זרם הפונים העצום שישטוף אותם. התוצאה – המון רמאים שמקבלים את הכסף או המון נזקקים שלא מקבלים, כמו שקורה בחלק מהעמותות היום.
השניה – לשכור כמות מסיבית של כח אדם שינסח נהלים, ישכור עוד אנשים בשמי, ויקים גוף שמטרתו היא, בעצם אותה המטרה של ביטוח לאומי, רק שחלק נכבד מ-40 מיליון הדולר שלי התבזבז על הקמת גוף מקביל והתוצאה, אותה תוצאה (לדעתי). זה גם מתקשר לתשובה השניה שלך.
אני חושב שכל קבוצת אנשים מתקדמת שחיה יחד הייתה מקימה לעצמה באיזשהו שלב גוף שדואג לאלו מתוכה שמזלם לא שיחק להם או, ופה הדגש, יביא אותם
ב ע ת י ד למצב קשה (מסיבות בריאותיות, נפשיות או שסתם כישוריהם לא מאפשרים להם לחסוך בעצמם סכום מינימלי לחיים בכבוד בזקנתם). דמיין לך שהמקצוע שבו אתה עובד הופך למיותר לחלוטין בעקבות המצאה טכנולוגית כלשהי ואתה, מה לעשות, בן 50 ולא מצליח להתמקצע בתחום אחר. דמיין לך שמחר מתגלה שיש לך סרטן או סכיזופרניה ואין לך משפחה גדולה ועשירה. לכן אני לא רואה בזה לקחת כסף בכח מאזרחים ישרים ועובדים ולתת אותו לאנשים אחרים אלא לקחת כסף בהסכמה מחברי הקבוצה כדי שיהיו מספיק משאבים לדאוג לחברי הקבוצה הנזקקים, כולל אלה שנותנים עכשיו.
עוד לגבי התשובה השניה שלך – כשכתבתי נמרחים על שמשות התכוונתי מקבצים נדבות בצמתים. גם בשאר הדוגמאות שנתתי התכוונתי לפושעים שמבצעים את הפשעים שלהם כדי להשיג כסף. ברור לי שפשעים כאלה יקרו גם אם ביטוח לאומי ייתן יותר לנזקקים, אבל אני באמת מאמין שפחות. שתי הדוגמאות שנתת הם פשעי מין ושום סכום שביטוח לאומי יחלק לאנסים/פדופילים פוטנציאלים לא יפחית מקרי אונס ופדופיליה (תוספת תקציב למשרד הבריאות לטיפולים נפשיים ופיזיולוגיים בפדופילים, לעומת זאת, אולי תפחית את מקרי הפדופיליה. תוספת תקציב, תוכנית ממשלתית שתהפוך טיפול בתלונות אונס למשהו שלא מבריח נפגעות והחמרת הענישה לאנסים מורשעים יכולים לעזור להפחתת מקרי האונס…)
רגשות,
תקציב מדינת ישראל הוא 320 מיליארד שקל.
אזרחי ישראל מייצרים בין 600 ל700 מיליארד שקל כל שנה.
פחות מ40 מיליארד הולכים על בטחון (+סיוע אמריקאי). פחות מ10 מיליארד הולכים על בטחון פנים.
35 מיליארד מדי שנה, 10% מהתקציב, הולכים על תשלום **ריבית** על החובות שלנו.
אם אתה כל כך מאמין ביעילות של מוסדות המדינה, איך זה שעדיין יש לך קבצנים ברחוב?
כל מי שעבד במשרד ממשלתי, התמודד עם בירוקרטיה ממשלתית, או אפילו שירת בצבא לצורך העניין, יודע שאין שום קשר בין גופי מדינה לבין ניצול יעיל של משאבים. אם אתה באמת מאמין שהכסף שתתרום ינוצל הכי טוב על ידי מדינת ישראל, אתה נאיבי בהחלט. אני מציע שתפנה את השאלה הזו לאנשים אחרים סביבך. אני לא בטוח שהם יענו כמוך.
המקצוע שבו אני עובד עכשיו בהחלט יהיה מיותר עוד 50 שנה. יותר מזה, יכול להיות שהחברה שלי תסגר בכל רגע. זה לא אומר שיש לי זכות להסתובב ולגנוב כסף מאנשים אחרים רק בגלל זה.
עבור מחלות יש ביטוח רפואי. עבור אובדן כושר עבודה יש ביטוח גם. עבור תקופות שפל יש חסכונות ופנסיה.
אין שום רע בקונספט של ביטוח, שבו אתה נעזר באנשים אחרים כדי לצמצם סיכונים. אבל אין שום קשר בין גופי ביטוח לבין הגוף שקורא לעצמו "ביטוח לאומי".
אגב,
ברור לי שאם אני אכריח נשים לקיים יחסי מין עם סוטים עדיין יהיו אנסים, אבל פחות.
חזור בבקשה לתגובה הראשונה שלי – אני לא חושב שמוסדות המדינה יעילים. המוסד הביטוח הלאומי לא מספיק יעיל. צריך לשפר את הבירוקרטיה שם. לא הסכמתי עם קריאתך להרוס ולא לבנות מחדש ולא הסכמתי איתך שגוף פרטי בכזה סדר גודל יעשה את העבודה טוב יותר ומסואב פחות מגוף ציבורי (מישהו אמר ויסקונסין? מישהו אמר AIG?). אני טוען שעדיף לנסות לייעל את הקיים מלהרוס ולבנות מחדש או להרוס ולא לבנות כלום.
לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה מי שלא עובד במקצוע שמאפשר לו לשלם כל מיני ביטוחים יקרים ולחסוך יחיה ברעב ובעוני, והכסף שלי שאתה אומר לי שאהיה נדיב רק איתו ולא עם כסף של מישהו אחר פשוט לא יספיק בשביל לעזור לאף אחד. זה כן הקונספט של ביטוח, שנשען על המון אנשים שמשלמים קצת ולא על איש אחד נחמד שתורם הרבה, ואם לא תכריח את כולם לשלם לא יהיה מספיק כסף.
שוב, אני מדבר פה על העקרון של ביטוח לאומי. את המימוש הנוכחי צריך לייעל.
ולגבי ההשוואה לאונס, ניסיתי להתעלם מההשוואה בין גניבה לאונס ולהתייחס להשוואה בין הפשעים שציינתי לאונס, ולכך שתקציב ציבורי במקומות הנכונים יכול להפחית פשעים משני הסוגים. אבל אתה מתעקש, ולכן אני נאלץ להגיד שהשוואה של סבל של נאנסת לסבל של מישהו שגונבים לו (לשיטתך) 50% מההכנסה (רק בתנאי שהוא מרוויח יותר מסכום מינימלי, כך שזה לא יביא אותו לעוני שעלול לדרדר אותו לזנות) שמה אותך במקום, איך להגיד את זה בעדינות, לא טוב.
אגב מדינת ישראל מקבלת כל שנה תרומות של עד מאות מיליונים מיהודים ציוניים מהארץ ומחו"ל שנפטרו או סתם תורמים לה חלק מרכושם