טוב, אין לי יותר מדי מה להגיד היום, אבל בכלליות אני עובר ימים ארוכים עם הלימודים לבחינות הלשכה ואני מגלה מדי יום ויומו כמה החוקים במדינת ישראל מעוותים ומתקרבים לאבסורד קפקאי בכל הנוגע לזכויותינו הבסיסיות. אבל יש כמה דברים שחשוב שאכתוב, אפילו אם הם קצרים למדי.

ראשית, מיטל אופיר רוצה שתמונתה תופיע בגוגל סוף סוף, והייתי יכול להתעלם מבקשתה אלמלא הכרתי אותה בלילה אחד השנה במסיבת יום הולדתו של נמרוד ברנע. כמו כן, אי אפשר להגיד לא לילדה עם העיניים האלו.

פרט למיטל אני מניח שיש עוד לא מספר דברים חשובים שקורים בעולם, ואני לא יכול לעמוד מנגד. ראשית, היתה את פסיקת בג"צ היום בנוגע לנוהל שכן, שאני טרם קראתי. נראה לי שאני לוקח 10 דקות לקרוא את 22 העמודים וחוזר לכתוב.
(20:37)

(20:47) סיימתי.
מדהים כמה שפסק הדין היה לא מנומק, יחסית לפסקי הדין המנומקים למדי בעניין הגדר ובעניין ההתנתקות. אולם, פסקה אחת חשובה מאוד דליתי מפסק הדין: מאידך גיסא, עומדת חובתו של הצבא התופס להגן על חייו וכבודו של התושב המקומי אשר נשלח למסור את האזהרה. בוודאי כך במקום שהוא אינו מסכים ליטול על עצמו את התפקיד שהוטל עליו ואשר ביצועו עשוי לגרום לו נזק. אך כך גם במקום שהוא מסכים לכך וביצוע התפקיד לא יסב לו כל נזק. זאת, לא רק משום שככלל אין הוא רשאי לוותר על זכויותיו על פי הדין ההומניטרי (ראו סעיף 8 לאמנת ג'נבה הרביעית, פיקטה, עמ' 72, 74), אלא גם משום שהלכה למעשה קשה לאמוד מתי הסכמתו ניתנת מתוך רצון חופשי ומתי היא פרי לחץ גלוי או סמוי.

הפסקה הזו חשוב במיוחד במקרים כמו חתימה על שטר משכנתא, שהוא גם אילוץ חלקי לפעמים, ובמקרים בהם הרצון החופשי ניטל מהפרט. במקרים כאלה לפעמים נוצרים מצבים שלא מכוסים על ידי המשפט הבינלאומי, אבל המסכת הסיזיפית שאותה האזרח לעיתים עובר ומוותר על זכויותיו, מאפשרת לבעלי השררה לצלוח ולאלצם לעשות מה שלא היו חולמים לעשות.

בג"צ פסק את הדבר הנכון, והוא לא נזקק לנימוקים כל כך מפורטים אולי כי פשוט היה ברור ש"נוהל שכן" הוא פסול, ואין דרך להכשיר את השרץ.