החלטת בג"צ בשבוע שעבר בבג"צ 10017/09 קרן דולב לצדק רפואי נ' ממשלת ישראל היתה יום חגה של הכנסת. בבסיסה של העתירה, אמנם, היתה הבעיה כי מימון טיפולי השיניים לילדים נטלה מסל הבריאות; אולם, השאלה האמיתית היתה מעמדה של הכנסת. בהחלטה קצרה ותמציתית השיבה השופטת מרים נאור לכנסת את כבודה לא רק כרשות המחוקקת אלא גם כרשות המפקחת על הרשות המבצעת.

הבעיה שבגינה הוגשה העתירה היתה כי "החלטת הממשלה היא בלתי חוקית בהיותה סותרת את הוראת סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי" … "על פי הטענה החלטת הממשלה משמעה הוספת תחום חדש לסעיף 6(א) לחוק, הקובע את תחומי שירותי הבריאות הניתנים במסגרת סל שירותי הבריאות. החלטה זו טעונה הליך לפי סעיף 6(ב) לחוק, בו נקבע כי הוספה של תחום חדש כאמור הינה בסמכותו של שר הבריאות, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה". הבעיה החלה כאשר הממשלה קיבלה את החלטתה בלי לקבל את אישור ועדת העבודה והרווחה, ולכן הפיקוח על עבודתה כשל.

במקרה זה, לייעוץ המשפטי לממשלה ולייעוץ המשפטי לכנסת היו טענות שונות, והמחלוקת בינהם הגיעה אף עד בג"צ. בעוד שהכנסת צדדה בעמדת קרן דולב, הרי שהממשלה רצתה ההפך. בית המשפט העליון העדיף את עמדת הכנסת, בעיקר כי זו מתייחסת לפרשנות הפשוטה של החוק, בלי אונס הטקסט.

אולם, בעשותה כן, הגשימה הכנסת את ייעודה, ואולי הסבירה לראשונה מדוע ביקורת שיפוטית על הליכי חקיקה והליכים שלטוניים כה דרושה. ראשית, אם נושא פסילת החוקים על ידי בג"צ היה כל כך מהותי, הרי שכעת מובן שהביקורת האמיתית היא לא פסילה של חוק פה (בג"צ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר) ופסילה של חוק שם (בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל), אלא להפסיק ביקורת לגיטימית על פעילות הממשלה, שכבר השתלטה על הכנסת, על ידי הסכמים קואליציונים ועל ידי הפיכת מחצית מהקואליציה לשרים או סגני שרים. כעת, מנסה הממשלה גם להשתלט על בית המשפט העליון; והכנסת, הגורם היחיד שיכול לחזק את בית המשפט? היא עסוקה בלהלחם על חייה גם כן.

קרן דולב (1980-2007) היתה מהאנשים הטובים ביותר שיצא לי להכיר בחיי, ואני רק יכול להצטער אם לא הכרתם אותה גם כן. העמותה על שמה עושה חיל.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]