0.
המרשם הפלילי בישראל הוא מרשם חסוי. חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981 קובעים כי מידע על הרשעות של אדם, צווי מבחן, קביעות של בית משפט כי זה אינו כשיר ועוד הינן חסויות. אחת הסיבות לכך היא היכולת של אדם לפתוח דף חדש לאחר הרשעתו בפלילים, וכי הרשעות מסוימות בפלילים ימחקו לאחר תקופות אחרות (סעיף 14 לחוק). אלא שמנגד לעקרון חסיון המרשם הפלילי, לדוגמא, עקרון פומביות הדיון הקבוע בחוק בתי המשפט ומאפשר את פרסום מלוא פסקי הדין כיום יוצר מצב בו מה שהיה אמור להיות חסוי, הופך לפומבי (ובעניינים אזרחיים, ראה את תא 69548/07 הנהלת בתי המשפט נ' חסיד עדנה טל, א 125775/00 פלונית נ' פלוני ואח') כך, בפועל, למרות שלציבור אין גישה למרשם הפלילי הרי שהוא יכול לברר האם שכן יקר הורשע בפלילים או לאו.
1.
בניכר, בניגוד לישראל, המצב שונה. בקליפורניה, על פי חוק, מתקיים מרשם עברייני מין פתוח לכל הציבור. בישראל, חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 קובע כי יוקם מרשם עברייני מין, אלא ש"המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה; אדם שהגיע לידיו, במהלך מילוי תפקידיו, מידע מן המרשם, לא יגלה אותו לאחר ולא יעשה בו כל שימוש, אלא לפי חוק זה ולצורך מילוי תפקידיו". כלומר, המחוקק הישראלי קבע שורה של בעלי מקצוע אשר זכאים לקבל מידע על עברייני מין, אמצעים להרתיע מעברייני מין לשוב לפשע, אך קבע כי זכותם להעזב בשקט. בחירתו של המחוקק אינה, לדעתי, האופציה האולטימטיבית, אך אינה גם בלתי סבירה בעליל.
2.
לכן, אתר "תנו לגדול בשקט" שמכיל מאגר מידע על אודות עברייני מין שהיו מעורבים בעבירות נגד קטינים הוא בעייתי כל כך. מצד אחד, הוא בא על מנת להגן על הציבור וליידע אותו; אך מצד שני הוא יוצר מרשם אלטרנטיבי למרשם הפלילי ולמרשם עברייני המין. אותו מרשם, בניגוד למרשם הפלילי, לא מתיישן ולא ניתן למירוק; המרשם גם פתוח לכלל הציבור, ואף עשוי להכיל שגיאות יקרות. כלומר, הקמה של אתר שנועד להגן על הציבור עושה לו עוול; מצד אחד, האתר מוגבל רק למקרים תקשורתיים ולא מכיל את מלוא המידע: עברייני מין רבים אשר פגעו בקטינים ולא זכו ליחס התקשורתי כמו איתי לייבוביץ' לא מופיעים במאגר.
3.
עוד סוגיה בעייתית במאגר היא העדר ההפרדה בין מחזיקי תועבת קטינים לבין מי שתקף קטינים. כך, לדוגמא, ולדימיר מיל מופיע במאגר למרות שהורשע באחזקה של פורנוגרפיית קטינים ולא בתקיפת קטין (פ 5174/06 מדינת ישראל נ' מיל, השוו). מעבר לכך, ההטפלות רק ל"פדופילים" ולא לכלל אוכלוסית האנסים יוצרת אפליה נוספת; אני לא הייתי מרגיש בנח אם אנס היה גר בביתי, אין כל קשר לשאלה האם זה אנס ילדה בת 15 או את אשתו בת ה40. לכן, המאגר לכשעצמו הוא חלקי, בעייתי ומסולף.
4.
אכן, המחוקק צריך לשקול רפורמה בחקיקה ולאפשר מאגר ממשלתי, מפוקח, מסודר ונדיף, אשר ישמור על פרטיות המורשעים ויכבד את העובדה שאלה שילמו את מחיר עברותיהם לחברה. אם המחוקק חושב שאדם מסוים עדיין מסוכן לציבור, הרי שהוא צריך לטפל במישור החינוכי-הרתעתי בכך, ולא לנסות לייצר רשימות שחורות שרק יותירו את הפושעים שמעוניינים להשתקם בתחום הפשע.
את הסיפור הזה אתה מכיר? http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=5355980
את זה ספציפית לא, אבל אני מכיר לא מעט מקרים דומים.
אכן, זו אחת מהבעיות של המרשמים. לכן, עדיף בהרבה להחזיק מרשמים סטטיסטיים ולא מזהים.
איך אפשר, איך אפשר ככה לשים אנשים אנשים בסיכון, שכל החיים שלהם יהרו,
באמת יהרסו, שהם יעדיפו את המוות על פני החיים, ולהתחשב בעיקר בפוגעים ולא
בנפגעים ולא למנוע השנות המקרים
איך אפשר ?
אני מניח שאתה לא נפגעת מינית ולא בת זוגתך, וכמובן לא ילדיך לעתיד, אבל אולי
המאבטח בגן של הילד כבר הורשע ושוחרר? אולי יש כמה עשרות מקרים שעדיין לא
דווחו? אולי כשידווחו ישתחר אחרי שלושה חודשי מאסר ולא יעבור סירוס?
ואז מה? זאת מחלה אבל לא מטפלים בה כימית, אז מה מצפים שיקרה? ההורים
נאלצים לחיות בפחד מתמיד כי אינם יכולים אפילו מעט למקד את החששות שלהם.
אני לא כל כך מבין מה יעזרו מרשמים סטטיסטיים. אם הם פר-שכונה אז הם לא ממש מועילים (יש בשכונה שלושה פדופילים מורשעים, עכשיו מה?). אם הם, למשל, מאפשרים לבחור נקודה ולבדוק ברדיוס כלשהו ממנה, אז עם קצת עבודה של חיתוכים אפשר לזהות את המורשע, וחזרנו למשבצת הראשונה (יהיה מי שיקים את המאגר הציבורי הזה). יש לך איזה רעיון ספציפי לגבי מידע סטטיסטי?
הפתרון צריך להיות אחד משניים:
(1) לחייב את כל הפדופילים להתייצב אחת לשבוע בכיכר העיר ולסקול אותם בפומבי כדי להגן על הציבור.
(2) להתחיל עם תהליך שיקומי שיאפשר להגן על הציבור מהפדופילים ועל הפדופילים מאספסוף זועם. החלק הראשון הוא לקבוע תקופת מבחן בה מותר יהיה להם להתגורר רק באיזורים שיקומיים כלשהם, בהם אין קטינים; חלק מהתקופה הזו יכול להיות גם על חשבון תקופת המאסר. לאחר התקופה להתחיל בתהליך חינוכי עם המשך טיפול ומציאת עבודה מסודרת, תוך פיקוח מלא על האדם. במצב כזה, מרשם מתייתר כיוון שההנחה היא שהאדם שגר בשכונה עבר את תקופת הצינון שלו.
נקודות נוספות שראויות להתייחסות:
א. לא ברור האם המאגר הזה רשום אצל רשם מאגרי המידע, והוא בנקל עומד בקריטריונים, חוץ אולי ממספר הרשומות. אם כן, יהיה מעניין לראות את ההיתר. אם לא, ומאחר והמאגר כבר נמצא ברשת ומשוכפל (שזה חמור פי כמה מאשר אצל מישהו), יש כאן עבירה בוטה על החוק.
ב. איסוף נתונים מהרשת, הפצה במקובץ ותיוג הופכים את המידע לרגיש. מחר מישהו יפיץ רשימת כתובות ובני משפחה של אלופי צה"ל, בכירי מוסד או אנשי ימין או שמאל קיצוני ויתמם שהכל נמצא ב B144 ממילא.
ג. בבדיקת רישום המתחם אין שום רמז למי שמפעיל אותו ואפילו ניכר נסיון לא תמים להסתרה. השם היחיד הוא של מי שמארח את האתר. לענ"ד מי שמחזיק בנתונים כאלה וביחוד מציע שירות כזה ראוי שיהיה מזוהה.
ד. המאגרים וחוקי הרדיוס בארה"ב בעייתיים מאד ואינם מתייחסים לאופי העבירה. יש שם מקרה של בת 20 שהתמזמזה עם בן 17 (או משהו דומה) שלא יכולה לגור כמעט בשום מקום, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה (קשה לחיות עם בת זוג כזו). זה לכל החיים, ז"א היא נדונה ל 60-70 שנה של חיי סבל ובדידות בגין משובת נעורים חד פעמית.
רשימה של עו"ד קרן בר-יהודה בנושא, ובהערות מה שנחזה להיות בקשת עצה של מקימי האתר לאחר מעשה (*):
http://onlife.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/7945/%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%A4%D7%93%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%94
* מזכיר את הבדיחה על שלד מגיע לרופא ומתלונן שהוא לא מרגיש טוב. אומר הרופא בתמיהה "עכשיו באים?"…
מבדיקה שערכתי עם רשם מאגרי המידע המאגר אינו רשום אצלם. אכן הפרת חוק בוטה, וזאת מעבר לשלל ההסתייגויות שלי מהמאגר לגופו של עניין.
עוד משהו שלא התייחסת אליו זה הבעייתיות של המונח "פדופיליה".
בישראל עד כמה שהבנתי אין בחוק הגדרה רשמית לפדופיליה.
ההגדרה הפסיכיאטרית למונח מתארת אדם שנמשך לילדים שעוד לא התפתחו אצלהם סימני מין תקופה ארוכה, גילו 16 לפחות, וההפרש בינו לבין האדם האחר בגיל הוא לפחות 5 שנים.
קצת בעייתי לשים חלק מהתוקפים שם תחת ההגדרה של פדופיליה, מאחר וישנם כאלה שאינם תואמים את הפרופיל הפסיכיאטרי של פדופילים, לדעתי יש פה יסוד להוצאת דיבה, מה אתה חושב?
מלבד זאת לאחר עיון קצר באתר מצאתי את הציטוט הבא:
"פניה לעיתונאים ולצלמי העיתונות שבינינו: כל עוד לא הוטל צו איסור פרסום, אנו דורשים שבכל ידיעה בה נחשפת פרשת פדופיליה חדשה, תפרסמו את שם החשוד ואת תמונתו. רק אז המידע יהיה אפקטיבי ויסייע להורים להישמר באמת."
גם פה יש בעייתיות, הם יוצרים מאגר של אנשים שנחשדו במשהו ומעולם לא הוכחה אשמתם.
איתי לייבוביץ' מופיע גם מופיע.
אנו נשמח לאתר שיוקם בחסות וביוזמת הרשויות המוסמכות.
בינתיים, אנחנו כאן לשרות הציבור.
מערכת יקרה,
לצערי, לא קראתם את המשפט, ולכן אחזור עליו שוב: ": עברייני מין רבים אשר פגעו בקטינים ולא זכו ליחס התקשורתי כמו איתי לייבוביץ' לא מופיעים במאגר."
כלומר, מי שלא היה מפורסם כמו איתי, ולא קיבל כתבה בעיתון, לא נמצא אצלכם.
אז גם אתה, מכובדנו, לא קראת לעומק את הכתוב באתר שלנו.
אנחנו נברנו במאות פסקי דין, גם של מי שלא זכו לכותרות צהבהבות בעיתונות/אינטרנט ולכן יש במאגר שלנו מאות שמות, שאינם ידועים לציבור.