על מרד המסים של ג'קי אדרי וזכויות חברתיות

יעקב (ג'קי) אדרי מאס בתאגידי המים והכריז על מרד מסים בו הוא לא ישלם את היטל המים שיחוייב בו.לשיטתו, אי תשלום חשבון המים לחברה פרטית נובע מתפיסתו ש"כל רעיון הקמת התאגידים הוא שלב ביניים לקראת הפרטת משק המים לבעלי ההון, והם ייקחו את מתת האלוהים לאדם שהם המים ויעשו מהמים מכרה זהב לכיסם הפרטי. במשרד האוצר לא מכחישים שהיעד הסופי עשוי להיות הפרטת תאגידי המים, גם אם לא מדובר בתוכניות מיידיות". על פניו, גם אם צודק אדרי, יש לא מעט בעייתיות חוקית בקריאתו. ראשית, סעיף 289 לחוק העונשין קובע כי מי שקורא לאחר לא לשלם תשלום חובה שהודיעה עליו הממשלה, דינו מאסר לחצי שנה.

"המסית אדם, או קבוצת בני אדם, שלא לשלם, או לעכב, תשלום חובה שהודיעה עליו הממשלה ברשומות, בין שההסתה היא מפורשת ובין שהיא משתמעת, בין במלים שבעל פה או שבכתב ובין בסימנים או במוצגים חזותיים, ובין בדרכים אחרות, דינו – מאסר ששה חדשים"

אלא, שדווקא בדבריו של אדרי על המחאה החברתית מבית מדרשו של ג'ון רולס יש עוד תפיסה; בימים אלה, ולקראת מצעד זכויות האדם עולה השאלה כיצד ארגונים חברתיים יכולים לצעוד באותו מצעד זכויות אדם? כלומר, השאלה האם הזכות לשוויון, מים, בריאות וחינוך שוות במעמדן לחירות הביטוי, התנועה, המחשבה והקניין עולה היום לדיון במיוחד כאשר הזכויות החברתיות מותקות למען חירויות שניתנו לתאגידי ענק: כאשר הקניין הציבורי, של כלל הציבור, מועבר לתאגיד וזה מאיים בפניה לבית הדין הבינלאומי בהאג במידה וזכויותיו תפגענה, עולה השאלה כיצד ניתן לראות את התחייבויות המדינה כלפי אזרחיה כחלק מתפיסה רחבה יותר.

התבונה מחייבת, אפוא, כי ממשלות שנוסדו זה מכבר לא יוחלפו בשל סיבות קלות ערך וחולפות, ואכן, הנסיון מלמד, כי בני האדם נוטים יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת את הרעות, מאשר לעשות דין לעצמם על ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. אך בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא (הכרזת העצמאות של ארצות הברית)

אדרי מדבר על מצב בו השלטון מפריט עצמו לדעת ומנער מעצמו את האחריות לאזרחי המדינה, לאו דווקא במישור הכלכלי של המונח אלא כאשר שר הרווחה, יצחק בוז'י הרצוג מאפשר את הפרטת שירותי הרווחה, וכאשר אחריות המדינה לספק לתושביה את שלושת האלמנטים הבסיסיים ביותר: אוויר נקי, מים ואפשרות לגור מופקעת לטובת בעלי הון, הרי שנותר לשמוח שהמדינה לא יכולה לחלק צ'רטרים בלעדיים להנאה מהשמש אחרי שמי שקיבל צ'רטר להנות משאר משאבי הטבע זיהם את האוויר ופגע ביכולת של הציבור להנות ממנו; אדרי, ומי שמורד יחד איתו, חוששים מהיום בו מי הברז, כמו המים המינרלים, יהיו נחלתם של העשירים בלבד ואלה יוכלו למנוע את הגישה של שאר הציבור למים.

הזכויות החברתיות עליהן מדבר אדרי הן הזכויות של כולנו לקבל את ההון הטבעי והאנושי מהמדינה: את הזכות לחינוך שאינו מוטה לטובת בעלי הון מסוימים, את הזכות שהמדינה תאגור עבור כלל אזרחיה את משאבי הטבע: השמש, הגשם והאוויר ותופקד עליהם נאמנה ואת הזכות של בני האדם להתאגד יחדיו על מנת לדאוג אחד לשני. כאשר המדינה אינה מאפשרת לציבור לממש את זכויותיו אלה, היא מסכנת אותו ומעמידה אותו בדיוק באותו המקום עליו דיברה הכרזת העצמאות האמריקאית; במרד של אדרי אין אלא כדי לקדם את התפיסה הזו.

במצעד זכויות האדם חייבים לצעוד יחד מי שנלחם על מנת שאחרים יוכלו לפתוח את פיהם ומי שנלחם על מנת למנוע ממעסיקים לנצל את עובדיהם, מי שנלחם למען האוויר אותו אנו נושמים ומי שנלחם על מנת שבעלי הון נוספים יקבלו עוד ממון בדמות סל התרופות, מי שנלחם למען זכות האדם על גופו יחד עם מי שפועל למען שחרור המדינה מנטל השטחים. רק בישראל נוצר מצב בו זכויות האדם נוכסו לשמאל כיוון שהימין ניער עצמו מהן, בין היתר כיוון שזכויות כמו חופש הביטוי מפריעות לו לעצור זכויות חברתיות שנוצרות בעקבותו.

אין אלא לקוות שאדרי טועה ושתאגידי המים לא יופרטו, אלא שמהיכרות עם ישראל, רק בית המשפט העליון (לבינתיים) יכול להרגיש בטוח שלא יופרט.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

תגובה אחת ל-“על מרד המסים של ג'קי אדרי וזכויות חברתיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *