[לקראת כנס מרכס 2010 שיערך השבוע]

לא אחת דרוש זמן על מנת להבין מהו המאבק ומהן הדרכים לנקוט בו; מאז המהפכה התעשייתית ועד היום בו הבינו הארגונים החברתיים שישנו קשר רציף בין איכות סביבה לבין רווחה ואחדו כוחות לצורך מאבק אדום-ירוק לקח לא מעט זמן. כך, כדי להבין שמפעל שמזהם היום, גם אם יוצר עוד מקומות עבודה, מטיל עלויות כבדות על מערכת הבריאות (הפרטית או הציבורית), היתה תובנה שהראשון שאמר אותה נראה כמשוגע. הרי תפסית העולם החברתית, בתחילה, רצתה עוד עבודה ועוד רווחה.

הזכות לבריאות היא חלק מההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, ומהווה חלק בלתי מבוטל מהזכות לחיים. לא רק זכותו של אדם לא להפגע על ידי אחר, ושהמדינה תגן על בריאותו, אלא חובתה של המדינה לעיתים אף לדאוג לבריאותו של אדם. אולם, למרות הדאגה לבריאות, דומה כי לא היה ניתן לראות את הבריאות כשירות ציבורי נטו עקב המעורבות הגדולה של גורמים בינלאומיים בעלי אינטרסים כלכליים.

ההבנה כי בריאות נמצאת במרכז רווחת האדם, וכי חובתה של המדינה לדאוג לבריאות אזרחיה, עוררה לא מעט מחלוקות באחרונה, כאשר ברק אובמה הביא לראשונה בתולדות ארצות הברית לרפורמה בתחום זה. בישראל, מנגד, חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא לרפורמה של ממש וקבע כי כל אזרח ישראלי זכאי לשירותי בריאות על פי סל שתקבע המדינה; אולם, גם אז שירותי הבריאות המשלימים מנסים להביא לכך שחלק מהטיפולים לא יכנסו לסל הבריאות (דו"ח מרכז מחקר ומידע של הכנסת 25.11.2001, עד כדי כך שהמדינה לעיתים מנסה לאסור על קופות החולים לספק שירותים או תרופות באמצעות הביטוחים המשלימים). אותו סל כפוף ללא מעט הגבלות משאבים, שנובעים בין היתר בצורך של המדינה לאזן בין בריאות תושביה לבין אינטרסים חשובים יותר. אולם, בבריאות, בניגוד לתחומים אחרים, תפקיד המדינה צריך להיות להסיר את החסמים שהיא יצרה ומונעים תחרות, גם אם אתה אוחז בפרספקטיבה סוציאליסטית.

אחת הבעיות הברורות ביותר בשירותי הבריאות היא מחיר הטיפול הרפואי; לפי נתוני ההסתדרות הרפואית, אחד מכל שמונה אנשים ויתר על טיפול רפואי מסיבות כלכליות, מספרים דומים מציגה גם עמותת לתת וכן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מחיר הטיפול הרפואי גבוה מכמה סיבות; ראשית, עלות הכשרת הרופאים והלימוד בבתי הספר לרפואה מייצרים היצע מועט מדי של רופאים, אשר [שנית] שכרם מקוטב מאוד. כך שרופא מנוסה ומומחה משתכר עשרות אלפי שקלים ורופא מתחיל בקושי משתכר שכר מינימום. שלישית, טיפולים רפואיים, ובין היתר תרופות, מוגנים על ידי חוקי הקניין הרוחני, אשר נועדו לתמרץ יוצרים, ובפועל יוצרים עלות נוספת על המערכת.

דיני הפטנטים מגנים על אמצאות, בכל תחום טכנולוגי, שהן חדשות, מועילות, ניתנות לשימוש תעשייתי ויש בהן התקדמות המצאתית (סעיף 3 לחוק הפטנטים). בפועל, חלק ניכר מהפטנטים ניתנים לתרופות אשר פותחו, לעיתים על חשבון משלם המסים בכל מקרה (דו"ח מרכז מחקר ומידע של הכנסת מיום 20 מאי 2002, "מחקר רפואי בישראל"). בצורה זו, הפטנט, שנועד להגן על ממציא רעיון שהשקיע זמן וכסף, נותן הגנה פעמיים (לפחות) לחוקר: ראשית, הכסף שולם על ידי גורמים ציבוריים או לפחות גורמים ציבוריים השתתפו בו; שנית, המדינה לא דורשת כלל דריסת רגל במחקר ושיתוף הציבור בחזרה בתוצאותיו. כך, שהמונופולין שמעניק הפטנט לחוקר לייצר את התרופה בצורה בלעדית מונע את השימוש החברתי היעיל באותן תרופות. בתחום התרופות, לדוגמא, הפטנט נותן למפתח התרופה תקופה ארוכה בה הוא המחזיק היחיד בזכות לייצרה ולכן הוא חופשי לקבוע את מחירה כמחיר שמגלם את עלות הפיתוח והשיווק. בפועל, מונופול זה גורם לרמת מחירים גבוהה בתחום התרופות ומונע מהחולים (העניים יותר) את הנגישות לתרופות.

אלא שמחיר התרופות מגולם בשלישית על ידי דיני הפטנטים. בפעם השלישית, משלם הציבור מכיסו (באמצעות מיסוי) על התרופה כאשר היא נכנסת לסל התרופות (…). כך נוצר מצב בו ארגונים חברתיים נאבקים להגדלת סל התרופות, ובפועל נאבקים על מנת להגדיל את רווחתם של בעלי ההון שמחזיקים קניין רוחני ונהנים הן מתקצוב ממשלתי, הן ממונופולין ממשלתי והן מכך שהממשלה מממנת את מחקריהם. בחלק ממדינות העולם כבר מתחילים קמפיינים ספורדים על מנת למנוע מתן פטנטים על המצאות שפותחו על ידי מענק ממשלתי (בצורה די דומה לרציונאל מאחורי העדר מתן הגנה בזכויות יוצרים ליצירות מדינה, אגב). כך, לכאורה, מחקר שמומן הן על ידי חברת תרופות והן על ידי הממשלה, או שניתנו לו מענקים ממשלתיים, לא יהא זכאי להגנת פטנט, אלא ישוב לציבור מתוך הכרה באינטרס הציבורי לבריאות אשר המדינה מעוניינת לממן.

כלומר, מבלי שיופקעו הפטנטים על מחקרים שמומנו על ידי המדינה, נוצר כאן מנגנון סיבובי לפיו הארגונים החברתיים נאבקים למען אינטרס מובהק של בעלי הון ונגד האינטרס שלהם; בטווח הקצר מימון של תרופות אכן ישפר את בריאות הציבור, בטווח הארוך הדבר יהיה זהה להקמת מפעל מזהם ליד עיירת פיתוח: יקומו מקומות עבודה, אנשים יעבדו, ירוויחו כסף והחברה תצטרך לשאת בעלויות הטיפול הרפואי. מנגד, שינוי השיטה מהיסוד תוכל להביא לפתרונות טובים יותר.

עלות סל הבריאות היא 350 מיליון ש"ח בשנת 2010 לתושבי ישראל, לפחות בשנת 2007, על פי נתוני משרד הבריאות הרווח מפקיעת פטנטים והאפשרות לייצור תרופות גנריות היה 170 מיליון ש"ח (ועדת העבודה והרווחה, 25.07.2007) (…) כך שעל ידי קיצור תקופת הפטנט בשנה אחת ניתן יהיה להגדיל את סל התרופות בכ-50% כל שנה. הרווח העצום משתלש כאשר התועלת החברתית מרוויחה פעמיים: ראשית, החברה זוכה בחברה בריאה יותר, יצרנית יותר, מועילה ומפתחת יותר, ושנית, היא מסוגלת באמצעות אותם משאבים לספק יותר תועלת.

הגנות הקניין הרוחני, ובמיוחד פטנטים, אינם זהים לקניין הקלאסי, וחשוב לזכור זאת; מדובר בדיני הגבלת תחרות קלאסים ולא בדיני קניין. הפטנט מקנה למפתח התרופה את היכולת להיות היחיד שמתפרנס ממנה, אך פקיעת הפטנט אינה אוסרת עליו להמשיך לייצר, היא פשוט משכללת את השוק, מאפשרת לשחקנים אחרים לייצר גם כן תרופות, פשוט במחירים זולים יותר כיוון שהם יכולים לחיות מפירות המחקר של אחרים. מנגד, כניסתה של ישראל לOECD עוכבה, בין היתר, בעקבות חוסר הנכונות של ישראל להגן בכל מחיר על פטנטים, אולם מסיבות תעסוקתיות ולא מסיבות חברתיות.

כך, כל שנה מתקבצים עוד ועוד ארגונים חברתיים, מפגינים למען סל התרופות, לעיתים אף כאשר חברות התרופות מממנות את המחאה הציבורית, בלא מעט כסף ומקדמות את התמיכה הממשלתית בהעברת כסף לכיסן על ידי ניצול חולני של אנשים שמצב בריאותם אינו טוב, והשיטה עובדת. כמעט כמו שהגורמים המפרסמים בערוץ 2 יקנו זמן פרסום כדי לתמוך בחקיקה שתתן זמן פרסום נוסף, חברות התרופות הרי רוצות שירכשו את התרופות שלהן, ויודעות שהגוף היחיד שיש לו די כסף כדי לרכוש אותן הוא המדינה.

כך, ניתן להבין כי החסמים העיקריים שמייקרים את שירותי הבריאות נוצרו על ידי התערבות המדינה, הקניית זכויות כמו-קנייניות לפיתוחים והגבלת התחרות החופשית; אותם חסמים מתמרצים גופים בעלי אינטרס כלכלי לקדם חקיקה שמחזקת את אחיזתם עוד יותר, ונוגדת את טובת הציבור מבחינת בריאות. במצב כזה, השינוי החברתי הטוב ביותר יבוא באמצעות שינוי של תפיסת המאבק: לא עוד מאבק על הגדלת סל התרופות, אלא מאבק בעד קיצור משך פטנטים ואיסור רישום פטנט על תרופות שפותחו על ידי המדינה.

[פורסם בגליון חודש יולי של כתב העת 'חברה']