קבוצות פייסבוק יחקרו בחשד להסתה לגזענות, קוראת הכותרת בNRG-מעריב, ומבהירה שהמשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן פתח בחקירה נגד קבוצת הפייסבוק, כאילו זו יישות אוטונומית שלא נוצרה על ידי בני אדם. החקירה נגד אותן קבוצות הביאה לזעם מצד פעילים שונים, שהחליטו להסביר לניצן כיצד האינטרנט עובד, ויצאו בסרטון הסתה נגדו. שוב, הכותרות בNRG-מעריב הן "סרטון קורא לרצוח את שי ניצן". לא אנשי ימין זועמים, לא אספסוף, לא אדם מזוהה (שכן, ככל הידוע לי, למשטרת ישראל יש את הכלים לחקור את אותו מייל שלכאורה נשלח לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי, לרבות כתובת הIP ששלחה אותו).

אבל הקריאה לרצוח את ניצן, עם כל הבעייתיות, מדגימה שוב את הבעייתיות שיש לנו עם הרשת החברתית. מדובר בנסיון של רשויות אכיפת החוק הישנות לכפות את כללי המשחק על הרשת החדשה. חקירה שמתרחשת, בתחום הטריטוריאלי של ישראל, כאשר בכלל לא ברור האם מי שהקים את קבוצות ההסתה או יצר את הסרטון נמצא בתחומי הארץ. מעבר לכך, העדר הטריטוריאליות מדגים לנו כמה קשה למחוקק עם אבדן השליטה: זה אינו יכול לפנות לFacebook על מנת שתסיר את קבוצות "מוות לערבים" למינהן. החוק הישראלי כפוף לגחמותיה של פייסבוק: אם עד עתה היו אלה משתמשים מסכנים שכפופים לגחמותיה של הרשת החברתית, הרי שכעת באה האינטרנט ומוכיחה למדינה את שידוע לכולם כבר עשור: מתישהוא המדינה תצטרך להתנער מאשליית הסוברניות ולהאמין בטוב לבם של אנשים ובשיטת הסוברניות היחסית.

לכן הפאסיביות של השפה: קבוצות פייסבוק יחקרו, סרטון קורא להסתה, וכדומה; ולכן גם, לצערנו, חוסר השליטה של המדינה: זו מבינה שחסימה של אתרים מסוימים שמכילים שירותים שאינם חוקיים במדינה אינה יכולה לעמוד במבחנים מעשיים, אך היא מנסה לשמר את האשליה: היא קוראת לחקירה, ואולי אף תעמיד לדין, את אותם אנשים שעומדים מאחורי הקבוצות ואת יוצרי הסרט. זו תשתמש במיטב הכוחות הקיימים: צווי נתוני תקשורת והאזנות סתר, ותגלה שאת כתובת הIP ששלחה את הודעת הדואר ניתן לאתר, וזו נמצאת בקפה אינטרנט בגבעתיים. לאחר מכן, יגיעו לאותו קפה ויגלו שלא רק שהרשת האלחוטית שלו פתוחה, אלא שהיא גם ניתנת לגישה כאשר מישהו אינו יושב בקפה. יקבלו, איכשהוא, את כתובת הMAC של המחשב שגלש (אולי, וממש אולי) באותו קפה, ויצליחו להגיע בחזרה למחשב שנרכש, במזומן, בחנות בחו"ל. ושוב, זה במקרה הטוב.

את הסרטון שמסית נגד שי ניצן ניתן לחקור; באמת. ניתן להשתמש בכלים פורנזיים על מנת לאתר חתימות אלקטרוניות וטביעות אצבע של תוכנות, ניתן להשוות אותו לסרטונים אחרים שנמצאים ברשת, אבל בסוף, ככל הנראה, יגיעו לכלום. אותו כלום ואותם משאבים שיושקעו ילמדו אותנו דבר אחד: אם אנחנו רוצים להפסיק את ההסתה, הפתרון הוא חינוך לדמוקרטיה.

האינטרנט והחירויות הנלוות אליה באו ויצאו מתוך תפיסה שכל בני האדם שווים: אכן, כולם בני חורין להיות אנונימיים ולכולם יש את הכלים לעשות כן. השיפוט וההחלטות סביב התנהגות ברשת נובעות הרבה יותר מנורמות (וממליץ לקרוא את המחקר הארוך שלי על נורמות ביטוי בבלוגוספרה הישראלית) מאשר מכל דבר אחר. הבעיה, כמובן, היא לא הקריאה לרצח של ניצן כמו הסכנה שדבר כזה אכן יקרה. מי שקורא לרצח של המשנה לפרקליט המדינה הוא לא פחות טרוריסט מאשר מי שמפוצץ אוטובוסים: שניהם מנסים לשנות את המדיניות הציבורית על ידי הפחדה ואלימות, שניהם, לצערנו, מצליחים.

כדי להמנע ממקרים כמו אלה יש שתי אפשרויות: הראשונה היא לסגור את האינטרנט; השניה, ככל הנראה יקרה ובעייתית יותר, אבל היא דורשת להכיר בכך שאנשים יצליחו תמיד להתכסות באנונימיות ולנסות להבין את הצד השני, לאתר ולהתחקות אחריו, לפתוח בעבודה משמעותית ולהבין שאולי, אחרי הרבה זמן, יוכלו לאתר את אותו המפרסם, להאשים אותו בהסתה לאלימות ושזה יקבל שישה חודשי עבודות שירות.