0.
לפני כיומיים החלו ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתרים מסוימים ממדינת ישראל. רשימת האתרים, הסודית לכאורה כללה, לפי הדיווחים בתקשורת אתרי הימורים. העניין החל לפני חודשיים, כאשר המחלקה לפשיעה כלכלית עצרה 28 חשודים בנוגע למוערבות באתרי ההימורים Stan James וVictor Chandler. לאחר מכן, פנתה המשטרה בבקשות לחסימת האתרים לספקיות האינטרנט בטענה כי לה יש סמכות לכך על פי סעיף 229 לחוק העונשין. למרות שלא היה מצויד בצו בית משפט, פירש מפקד המחוז מהמשטרה את הסמכות בחוק, המפורטת כ"מפקד משטרת מחוז במשטרת ישראל רשאי להורות על סגירתו של מקום משחקים אסורים או מקום לעריכת הגרלות או הימורים" בתור כזו המשתרעת גם על ספקיות האינטרנט. ספקיות האינטרנט, מנגד, טרם עתרו נגד ההוראה לבית המשפט וספק אם יעשו כן. זהירות, סעיפים 1 – 4 הן פרשנות משפטית ארוכה ומייגעת, שדרושה כדי להבין את שאר הפוסט.

1.
קודם כל, לשאלת סמכות המשטרה על פי סעיף 229 (וראו את פרשנותו של עו"ד אורי גולדמן לעניין זה גם כן); בשני מקרים נדרש בית המשפט לשאול הצריכות דיון בדומה לכאן, ואל אף שאף אחת מהחלטות אלה אינן כוללות את סעיף 229, ראוי להכירן. הראשונה היא בש 90861/07 מיכאל גארי קרלטון נ' היחידה הארצית לחקירות הונאה בה ביקשה משטרת ישראל לעכב אזרח זר המעורב בהפעלת אתר ויקטור צ'נלדר (שנחסם כעת), טענת ההגנה של קרלטון עמדה על כך שהאתר אינו פועל מישראל ולכן החוק הישראלי לא חל עליו. בית המשפט פסק כי "לאור העובדה כי, לעורר יש היכולת לזהות מיקום הגולש, טרם סיום ביצוע הרישום לאתר, מחריפה את עוצמת "עצימת העיניים" בה נהג העורר והחברה בראשה הוא עומד. "עצימת העניים" מתבטאת בכך, שעל אף מודעותם, לעובדה כי ההימורים אסורים במדינת ישראל, ובשל תאוות בצע, מידיעה כי הציבור הישראלי הינו קהל יעד, שיניב רווחים לחברה, לא עושה העורר דבר על מנת לחסום את הגישה למהמרים בישראל". המקרה השני הוא בש"א 3485/08 NMC נ' אלי עמר. באותו המקרה, ביקשה חברת תקליטים לחסום את הגישה לאתר המפר, לכאורה, זכויות יוצרים. ההחלטה בעניין עמר היתה לא מנומקת ובהסכמת הנתבע.

2.
ככלל, בתי המשפט הישראלים החליטו כי פעילות הנגישה לישראלים נמצאת בתחום סמכותם, וניתן להחיל את החוק הישראלי על פעילות שאינה ישראלית. לכן, נשאל מהו גבול הסמכות על פי סעיף 229 לחוק? בית המשפט העליון טרם נדרש לשאלת פרשנותו של סעיף 229 בכלל, ללא קשר לאינטרנט, ואילו בתי המשפט הנמוכים איפשרו ואישרו צווי סגירה כעניין שבשגרה ואף בלי דיון מהותי במהות הצורך בסגירה ובזכויות חוקתיות. במקרה אחד, חריג למדי, בית המשפט עמד על הפגיעה המשמעותית בזכויות הקבועות בצו (עתמ (י-ם) 1666/09 סאלימה קאזם נ' משטרת ישראל) והבהירו כי הצו הוא פוגעני במיוחד. בעניין קזאם פסק בית המשפט כי " למפקד המחוז ניתנה בחוק סמכות ייחודית וחריגה להוציא, על סמך ראיות מנהליות, צו סגירה בלתי תחום בזמן הפוגע בזכויות אדם חוקתיות מוכרות, הן בזכות היסוד לחופש עיסוק לפי חוק יסוד: חופש העיסוק והן בזכות היסוד לקניין לפי סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת שעה שסמכות כזו לא ניתנה לבית משפט המרשיע אדם בעבירה של איסור החזקה או הנהלה של מקום משחקים אסורים לפי סעיף 228 לחוק העונשין והעונשים היחידים שרשאי בית המשפט לגזור עליו הם מאסר וקנס כספי". בית המשפט הדגיש את הפן הפרסונאלי, ואת זכויות האדם, על אף שדחה את הבקשה לבטל את הצו במקרה הזה. במקרה אחר, מנגד, בית המשפט הדגיש כי "צו הסגירה הוא לסגירת החצרים. הוא הולך עם החצרים וחל על החצרים בלי קשר למפעיל העסק בחצרים. שינוי בזהות המפעיל או שינוי בטיב העסק אותו מבוקש להפעיל בחצרים, אינם פוגעים בצו, החל על כל מפעיל ועל כל הפעלה של החצרים … ניתן להוציא צו סגירה גם בלא נמענים כאשר אין יודעים מי הוא המפעיל או המחזיק בחצרים. לצו יש תחולה כללית. " (עתמ (חי') 538/02 רומח חברה למסחר בע"מ נ' ניצב, י. בורובסקי, מפקד המחוז משטרת ישראל תחנת זבולון).

3.
אולם, בעניין אחד הבהיר בית המשפט המחוזי מהו הרציונאל מאחורי האיסור, כאשר פסק, כעניין של פרשנות ואבחון של הלכת בית המשפט העליון ברע"פ 9140/99 רומנו נ' מדינת ישראל כי "הרציונל המונח בתשתית החוק … אינו מנותק מתכלית החוק, אשר נועדה לשלול תופעה חברתית הטומנת בחובה סיכונים לפרט ולחברה" (בשא (ת"א) 32354/03 גיליאן סחר ושיווק בינלאומי בע"מ נ' משטרת ישראל). המטרה במתן צו הסגירה נועד לשלול את הפעילות השלילית הנובעת מהפעלת מערכת הימורים; כלומר, למנוע פעילות עבריינית; הכלל הוא, שהמשטרה, בהפעלת סמכותה כדין, אינה יכולה להרתיע ולהעניש אלא רק לפעול על מנת למנוע ולהסתייע במניעה לצרכי החקירה (דנפ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, מי (קריות) 15336-01-10 מדינת ישראל נ' יצחק עמיעז); לא ניתן להעניש את בעלי החצר, משתמשיה ואחרים משימושים לגיטימיים אחרים כשם שלא ניתן לעצור כעונש.

4.
לכן, המסקנה המתבקשת היא כי פעילות מעורבת של הימורים ושאינם הימורים לא מאפשרת סגירה, כאשר את הפעילות שאינה קשורה בהימורים באתר יש לאפשר (עתמ (ב"ש) 236/04 הרקיע השביעי מועדון חברים בע"מ נ' משטרת ישראל, ומנגד, בתי משפט אחרים קבעו כי מטרת סעיף 229 היא הרתעה, בצורה תמוהה: עתמ (י-ם) 1709/09 עמאר ראזם נ' מפקד מחוז ירושלים, ניצב אהרון פרנקו) ואת ההימורים עצמם יש לעצור, כאשר מפעילי המשחקים צריכים להעצר. מסקנה זו נובעת מאותן זכויות חוקתיות שיש לאזרח, הכוללות בין היתר את חירות העיסוק, זכותו לכבוד ועוד. סמכותה של המשטרה אינה יכולה להיות להרתיע ואינה יכולה להיות מופנית כנגד פעילות שאינה הימורים. על המשטרה לבצעה את אחריותה כלפי הציבור בצורה השומרת על כבוד הציבור ועל עיסוקי. מכאן, נפנה לעניין זה.

5.
ראשית, ניתן להבין כי המשטרה כלל לא פעלה במסגרת סמכותה לפי סעיף 229: הצו לא היה פרסונאלי ולא הופנה כלפי מפעיל החצרים אלא רק כלפי מי שמספק גישה לחצרים; מתן צו לחסום את האתרים שקול למתן צו לחברת האוטובוסים לבטל תחנה ברחוב שונצינו בתל-אביב רק כיוון שמתנהלים במקום משחקים אסורים. ספקית האינטרנט אינה מחזיק החצרים, אינה המפעיל ואינה הצד הראוי כאן. ככל שיש למשטרה טענות נגד מפעילי האתר, עליה לפנות אליהם אף אם הם נמצאים מחוץ לישראל ולהחל בהליכים פליליים. אם המשטרה מאמינה שפרשנות ההחלטה בעניין מיכאל קרלטון מאפשרת לה לאכוף את החוק נגד אותם אתרים, הרי שזו היתה יכולה להיות חופשית לפנות נגדם.

6.
שנית, רוחב הצו. הצו, שניתן נגד אתרי האינטרנט וכתובות הIP של האתרים [לקריאת עותק הצו] דורש לחסום את האתר במלואו. החסימה כוללת גם חלקים באתר שאינם מיועדים להימורים. לדוגמא, אם אדם משחק ללא הימור, אלא בחלק Play for Fun באתר האינטרנט של ויקטור צ'נדלר, הרי שהוא נפגע מהצו שלא לצורך. במקרה כזה, הצו רחב מהמידה הדרושה ופוגע בזכויות חוקתיות. גם צו לסגירת אתרים, בדומה לכל צו אחר, צריך להעשות בצורה שאינה עולה על הנדרש לצורך הגשמת תכלית החוק, והיא הרחקת המסכונות הכרוכה בהימורים. מתן צו נגד כתובת IP וDomain שקול למתן צו נגד קניון שלם בגין הפעלה של מכונת משחקים באחד הקיוסקים. לא מדובר בהפרדה מלאכותית תיאורטית כמו בעניין עמאר רזאם, אלא בעניין מהותי: מדובר בשני קהלים שונים, שאין בינם דבר ומשחקי הכיף, ללא הכסף, של האתר, מנהלים קהילה שלמה של אנשים.

7.
כלומר, כבר כעת ברור שלא מדובר בחששות למדרון חלקלק (אותן דחה, כאמור, משרד התקשורת) אלא במדרון החלקלק עצמו: נחסמו חלקים מאתרים שאינם מפעילים הימורים. מעבר לכך, אחד האתרים בחסימה, KeshCard.com, לפחות עד שיוכח אחרת, הוא אתר שירותים פיננסיים ולא אתר הימורים. האתר מאפשר תשלום, בין היתר, באתרי הימורים אבל מהווה שירות פיננסי לכל דבר. ככזה, אין הוא שונה מכל כרטיס אשראי אחר, ולכן אין כל עילה לחסום אותו.

8.
לבסוף, קשה שלא לתהות על מהות האתרים שנחסמו. על אף שידוע למשטרה על מאות אתרי אינטרנט, שתי משפחות האתרים שנחסמו קשורות עמוקות לתחום ההימורים בספורט. תחום שמוסדר בארץ בצורה קשיחה על ידי המועצה להסדר הימורים בספורט. הסמיכות הרבה של פשיטות המשטרה על העסקים לתקופת המונדיאל, בה הכנסות הטוטו-ווינר, שמאפשר הימורים על משחקי ספורט, הרקיעו שחקים, תמוהה ביותר. תמוה עוד הסמיכות לכך שהממונה על ההגבלים העסקיים שוקלת כעת להגיש כתבי אישום נגד מפעל הפיס, בעל רשיון ההימורים השני במדינה, לאחר שהתעורר חשש כי אותו מפעל נכנס להסדר כובל עם האגודה למען החייל על מנת שזה ימנע מעריכת הגרלות. מדובר באותו מפעל פיס שהציע לא מעט כסף עבור עוד זכויות הימורים, והציע בעבר לסייע כלכלית למשטרה במאבק נגד הימורים לא חוקיים.

9.
לסיכום, ברור שהחסימה אינה יכולה לעמוד; ולצורך הפלתה יש לדרוש כי אדם אחד שנפגע (כלומר, מישהו ששיחק באחד ממשחקי הPlay for Fun או משתמש בשירות KeshCard לביצוע תשלומים לגיטימיים) יעתור נגד ההחלטה לבית המשפט. ספקיות האינטרנט, שככל הנראה שכחו מהו האינטרס הציבורי עליהן הן אמרות להגן, ומשרד התקשורת, שסמכותו על פי דין נרמסה במכתב אחד של המשטרה, צריכים לעשות כאן בדק בית.
[הערה מהותית: את הפוסט אני כותב ללא גילויים נאותים, אך הוא נכתב ללא כל ידיעה והסכמה של מי מלקוחותי ואינו משקף את דעתם או חוות דעת משפטית שנתתי למי מהם]