0.
על המרכז לאמנות הפיתוי אין צורך להכביר מילים, מדובר בעסק שנועד לסייע לגברים חסרי בטחון עצמי להשתמש בפרקטיקות הגובלות באונס (לפחות על פי תלונתה של תמר זנדברג ליועץ המשפטי לממשלה) על מנת לשכנע נשים לקיים עמם יחסי מין. הודעה שפורסמה בפורום של המרכז על ידי גולש בשם RoSo הביאה לפני מספר חודשים להפגנה נגד המרכז ומחלוקת ציבורית. אלא, שכל זאת נחמד אך לא רלוונטי כעת להחלטה המשפטית שניתנה בתא 176992-09 אתי טל אברמוב נ' אביב פרנקל (ויה העין השביעית).
1.
התביעה נסובה על פוסט אחר של אביב פרנקל, כפי שהתגלה בבקשה לחשיפת גולשים שהגישה אברמוב בעבר (ואגב, אולי ראוי בעקבות הלכת רמי מור (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק) לבטל את המידע והראיה הזו, כיוון שהיא הושגה תוך פגיעה בפרטיות: אני אשמח לדיון בנושא הזה). פרנקל כתב באחד הפורומים של המרכז לאמנות הפיתוי טקסט על איך ביזה את הגברת אברמוב. אברמוב עשתה מעשה ופנתה לבית המשפט בתביעה כנגדו וכנגד המרכז לאמנות הפיתוי, שמנהלת את הפורום. בית המשפט קבע כי פרנקל הוציא לשון הרע, והטיל אף אחריות על המרכז לאמנות הפיתוי ומנהליו, בין היתר כיוון שאלה ידעו על הפרסום אך לא הסירו אותו. כדברי בית המשפט:
בנסיבות המקרה, היו צריכים נתבעים 2 ו-3 לצפות את הפגיעה בתובעת מראש כאשר קראו את הפרסום המשמיץ. נתבע 3, כפי שהודה, קרא אותו מיד לאחר שפורסם, ובתגובתו שהובאה לעיל ראינו כי הבין שאחד מחברי הפורום הקבועים סבר כי מדובר בסיפור אמִתּי. אף-עלֿֿפי-כן לא הואיל להסיר את הפרסום במשך שנה, אלא רק כאשר הגיעה אליו הפנייה מטעם התובעת. מנהל פורום סביר היה מסיר את הפרסום הפוגעני מהר ככל האפשר מרגע שנודע לו דבר קיומו, וכך היה מסייע לזיעור הפגיעה באדם שדיבתו הוצאה רעה
2.
כלומר, בית המשפט טוען כי כיוון שהפרסום הוסר רק לאחר שהוגשה פניה על אודותיו, על המרכז לאמנות הפיתוי להיות אחראי. בכך הוא פוגע במנגנון ה"הודעה והסרה" הידוע ומטיל על מנהלי פורום אחריות חזקה יותר. בית המשפט, בדומה להחלטות שגויות נוספות כגון רע"א 1700/00 דוביצקי נ' שפירא, קובע כי מנהל האתר צריך לצפות בכלליות כי יכתבו השמצות באתר, ולכן הוא אחראי אם הוא לא נוקט בצעדים אקטיביים:
בעלי אתר מרשתת ומנהליו יכולים לצפות כי השמצות שתיכתבנה בפורום על פלוני תפגענה בשמו הטוב. … נתבעים 2 ו-3 היו יכולים לצפות כי הפרסום נשוא התובענה יפגע בתובעת. בכללי הפורום נכתב שאין לנקוט שפה בוטה או מעליבה שעלולה לפגוע במשתתפים אחרים … מכאן שצפו פגיעה באנשים דוגמת התובעת.
3.
גישה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסת ה"הודעה והסרה" אשר מניחה כי אפילו אם מנהל האתר ידע על הפרסום, הוא לא יכול להבדיל ולקבוע מהו לשון הרע בלי שאדם אחר הבהיר לו כי הדברים פוגעים בזכויותיו. הרי אפילו השופטת קבעה כי מנהל הפורום "הבין שאחד מחברי הפורום הקבועים סבר כי מדובר בסיפור אמִתּי" ולכן, אם אכן הסיפור היה אמיתי, לא היה צורך להסירו. השופטת מייצרת אחריות לתוכן גולשים יש מאין, כאשר פרקטיקה זו עשויה לפגוע באתרים אחרים. לפיה, הטענה כי מראש אנו יכולים לצפות לפרסומים פוגעניים ולכן עלינו להיות אחראים עליה קובעת כי כל פרסום הקיים ברשת עשוי להטיל אחריות על מנהל האתר, גם אם זה לא ידע מראש על קיומו של הפרסום, ואף אם הסיר את הפרסום לאחר שנודע לו על עצם הפגיעה.
עוד סוגיה בעייתית היא הטלת האחריות על ספקית השירות כאשר המעוול העיקרי, מי שכתב את הטקסט, נמצא. במצב כזה, מדוע יש לפצות פעמיים: הן על ידי הכותב והן על ידי אתר האינטרנט? מי שגרם לנזק נמצא, והרשלנות לא מייצרת אחריות נוספת.
4.
במקרה שלנו הסיר המרכז לאמנות הפיתוי את הפרסום במועד הראשון שנודע לו על הפגיעה בזכות בדיוק כמו במקרים של א 1559/05 חמדה גלעד נ' נטוויזן וא 64045/04 על השולחן נ' אורט). אלא, שכאן בית המשפט טוען שהסרה אינה מספיקה. אכן, יש בעייתיות בכך שאחד ממנהלי הפורום הגיב לפרסום הפוגע, יש גם בעייתיות בכך שמנהל הפורום ידע על כך שהפרסום הזה הוא פוגעני. אבל, מנהל הפורום לא יכול לבחון כל פרסום ולבדוק האם ניתנה הסכמת הנפגעת לפרסום מסוג זה או לא, הוא גם לא יכול להכריע בשאלות משפטיות סבוכות של חופש ביטוי, ולא צריך להכריע. מנהל פורום צריך להסיר פרסום אך ורק כאשר מתקבלת תלונה מהצד הנפגע.
5.
נכון, המרכז לאמנות הפיתוי אינו לקוח טוב לערעור בנושא הזה; הערעור בעייתי כי מנהל המרכז ידע ספציפית על הפרסום, ולא כללית על פרסומים פוגעניים, הוא בעייתי כי המרכז סובל מדימוי רע והוא בעייתי כי אותו רוסו גם סיפר על מקרה אחר שלו הגובל באונס. אלא, שלמרכז לאמנות הפיתוי, אם ירצה לערער, יש מספר יתדות משפטיים יציבים ביותר: (1) הראיה לגבי זהות הנתבע העיקרי הושגה שלא כדין, ועל כן יש לפסול אותה לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ולכן לדחות את התביעה נגד פרנקל; (2) המרכז יישם מדיניות של הודעה והסרה, וככזה לא קיימת לו הידיעה הדרושה לגבי הפגיעה, והוא צריך להיות חסין (אני מדבר על המרכז, ולא על מנהל הפורום); (3) גם אם הוא אחראי, הרי שהאחריות שלו מותנית באחריות של המעוול העיקרי, אשר יש למחקו מכתב התביעה, ולכן אין מקום לאחריות.
הבעיה היא, שהמרכז צריך לגייס עכשיו 100,000 ש"ח, ואיך הוא ישיג את זה, מלתובע בלוגרים שמבקרים את ההתנהלות הבעייתית שלו?
תודה על עוד פוסט מצויין. הייתי שמח לראות פוסט בנושא פס"ד מור, ובמיוחד ביאור של התפיסה שעמדה אל מול בית המשפט שלפיה פסק מה שפסק, אני מרגיש כי היא אינה ברורה לי עד תום.
Nice post.
The merkaz will only have to pay 30.000 NIS though, Aviv was ruled 70.000. For all I care he can find a sugar mommy to cover it.
פורום המרכז לאמנות הפיתוי לא משמש כעוד פלטפורמה לתוכן גולשים אלא למעשה משתמש בפורום שלו כאמצעי פרסום, משום כך הוא אינו "אדיש" לתכנים המופיעים בו ודה פקטו נראה שהוא מעודד תכנים מסוג זה. לדעתי בשל כך הוא אחראי ומחוייב לבדוק את אמינות הסיפורים שנכתבים בו. פרנקל כתב את שכתב על מנת לערער את אמינות הכתבה של אברמוב וזה לכל הפחות נסיון לפגוע במוניטין המקצועי שלה, שלא לדבר על שאר הנזק שגרם לחייה האישיים. אבל לא ניתן להתעלם מכך שהמרוויח העיקרי היה המרכז לאמנות הפיתוי, וכך הפורום הפך להיות צד לעניין.
אני מציעה את המבחן הבא כדי לבדוק אם הפורום הוא צד או לא בסיפור הזה: אני אכתוב להם פוסט שעוסק בנזק הרב של המרכז ונראה אם הם יפרסמו אותו.
רונה,
את טועה, ואסביר. לפי הטיעון שלך, מאקו אמורים להיות אחראים על כל תוכן בפורום "האח הגדול" שהם מנהלים באתר כיוון שהם מרוויחים מהתוכן. וYnet אמורים להיות אחראים על תוכן הטוקבקים כיוון שהם מציגים פרסומות ליד הטוקבקים.
הרציונאל של "הם מרוויחים ולכן אחראים" אינו נכון ואינו הגיוני. הסיבה לכך היא שבמיוחד במקרה שלנו יש אחראי ראשי: כותב הטקסט; לכן, אם יש אחראי ראשי, מדוע להטיל אחריות משנית כאשר מישהו אחר אחראי, זה לא שלא מצאו את אותו פלוני אלמוני ולכן גם אפשר לנסות, אולי, בצורה עקומה, להטיל על החברה אחריות.
ארז,
הגישה של השופטת די דומה לגישה של רונה: בית המשפט רואה מישהו שמרוויח מהפרסום ותוהה מדוע לא להטיל עליו אחריות אם כך. מעבר לכך, הוא רואה מנהל פורום שראה את הטקסט ולא הסיר אותו, ומניח שמנהל הפורום אמור לדעת מי טקסט מסוים הוא לשון הרע.
דניאל,
גם לי אין סימפטיה למרכז לאמנות הפיתוי, אבל מכאן ועד להטיל עליהם אחריות יש בעייתיות רבה.
אני לא מבין את ההשוואה שלך, בפורום של מאפ"י התוכן הוא חלק אינטגרלי מתהליך הקורס (חניכים נדרשים להוסיף אליו תכנים), הטוקבקים של טמקא או הפורום של "האח הגדול" הם משהו שמוצג "ליד" שלא מהווה חלק ממנו אלא תוסף לו.
אני בספק אם החניכים בלבד צריכים להוסיף תכנים. RoSo הזה הוא בוגר של הקורס, לא חניך.
ארז, נראה כי לא בדקת את העניין לעומק.
בתקופה בה נכתב הפוסט, הפורום היה פתוח לכל גולש וכל אחד היה יכול להיכנס, לפתוח יוזר ולפרסום מה שירצה. כמו בפורומים של מאקו ו-YNET, כפי שהדגים יהונתן.
כיום נראה שהדברים עובדים בצורה שונה או שיש תתי פורומים שהם חלק מהקורס.
בוא נחדד את הדברים: הקשר בין מאקו, האח הגדול והטוקבקיסטים לא שקול בשום צורה לקשר בין מאפ"י לפורום של מאפ"י למנהלי הפורום ולטוקבקיסטים, ראשית משיקולי כמות המידע שעובר ושנית בשל הקשר האינטרסנטי החלש. אני טוענת בנוסף שאם בפורום של האח הגדול, "יודע דבר" שמזדהה בפרופיל המוכר כאמין לשאר המגיבים היה משמיץ כתב שערך כתבת תחקיר ביקורתית על מערכת "האח הגדול" בטענה למשל שהכתב ניסה להתקבל בעצמו לתכנית, נכשל קשות, השתגע, טלפן למערכת נון סטופ והיו צריכים להוציא נגדו צו הרחקה ונשבע שעוד ינקום, היה בכל זאת מקום לבדוק את אחריות מנהלי הפורום. גם אז כנראה שרק בגלל שמאקו הם צד שלישי ולא באמת מרוויחים ישירות מפרסום כזה הטיעון הזה היה אולי נופל.
כן, אבל מרגע שהמרכז מגדיר את הפעילות בפורום כחלק אינטגרלי מהפעילות שלו, איך זה יכול להיות שהוא לא אחראי לתכנים שבו ?
רונה,
זה נראה כאילו את לוקחת את העניין בצורה רגשית מדי. אני מצטער, אבל לוגית הטענה שלך לא מחזיקה. היקף הטקסטים שנכתבים לא יכול להוות שיקול כיוון שהוא יהווה מעצור לאתרים קטנים ויטיל אחריות דווקא על הקטנים.
השאלה של רווח אינה רלוונטית כאן.
ארז,
אני מצטער, אבל גם אם הפורום הוא חלק מהפעילות, הרי שכאשר הוא נכתב על ידי אדם מסוים ולא על ידי המרכז הרי שאין סיבה להטיל על המרכז אחריות על מעשים של אחר.
נראה לי שלא הבנת אותי. היקף הטקסטים שנכתבים והאמינות המיוחסת להם חייב להיות שיקול משום שהוא קובע את היקף הנזק, לא בגלל העובדה שבאתרים גדולים לא תתכן שליטה על המידע. המציאות אומרת שלדברים שנכתבים באתר קטן מיוחסת אמינות גבוהה יותר, אולי אנחנו לא יכולים לכמת את זה ולנסח את זה לידי חוק רובסטי, אבל זה לתת לזה משקל באמדן הנזק זה לא דבר פסול. במקרה של פלטפורמה קטנה, פרטית המנהלים יוכלו תמיד להראות נקיון כפיים. במקרה של מאפ"י לא ניתן להראות נקיון כפיים כי הם מעודדים את הבוגרים שלהם לרוץ לספר לחבר'ה: הפנטזיות, הגוזמאות הם חלק אינטגרלי מהשיווק שלהם. אז אי אפשר לטעון שמדובר באדם אקראי שפרסם כמה שקרים ו"גנב" להם את הפלטפורמה.
אגב, אני לא מבינה את הבעיה שלך. הם חיים בתחום האפור של החוק, הם מרמים, משקרים, ספק מטרידים, אין מה להתפלא שמתישהו הם חצו את הקו ומישהו הצליח להוכיח את זה בבית המשפט. הם הרי מתנהלים בעזרת ייעוץ משפטי צמוד בדיוק בגלל הדברים האלה.
רונה,
מבחינתי המרכז לאמנות הפיתוי צריכים לשלם גם מיליון שקל כי הם לא אנשים טובים, זה לא אומר כלום על המקרה הספציפי הזה בו הם לא אחראים.
הטענות שלך מצחיקות, הרי יכלתי באותה מידה לטעון הפוך: דווקא באתר גדול יש נזק רב יותר: יותר אנשים רואים אותו.
אבל גם אם הטיעון על הנזק היה נכון, מדוע ללכת למרכז לאמנות הפיתוי כשיש לך את האדם שכתב את ההודעה? גם אם "הם מעודדים את הבוגרים שלהם לרוץ לספר לחבר'ה: הפנטזיות, הגוזמאות הם חלק אינטגרלי מהשיווק שלהם" אז מדוע שדווקא במקרה הזה הם יהיו אחראים? הרי אין להם שום דרך לבדוק האם התוכן אמיתי, ואם הוא מומצא, הרי שהוא לא בהכרח לשון הרע.
אני כנראה שונאת את החבר'ה האלה פחות ממך, המיינסטרים הישראלי שונא נשים והמרכז לאמנות הפיתוי הוא רק סימפטום (וטוב שיש כאלה, אחרת אנשים היו יכולים להמשיך להכחיש את הבעיה), הוא לא מקור הבעיה (וכן, זה לא רעיון פופולרי במיוחד משום שהוא לא מפריד בין החבורה ההזויה הזו לשאר החברה וכולם רוצים נורא לחשוב שהם שונים לגמרי, אז אני לא אזכה בתואר חביבת הקהל – זו לא תהיה הפעם הראשונה).
היה פעם סרט כזה, מישהי נאנסה (לא שאני משווה כי באמת שאין קשר) ותבעה את אלה שעמדו מהצד ועודדו. הטענה היא מעניינת לנושא שלפנינו מסיבה אחת: לא רק שהם לא מנעו את המעשה, הם עודדו אותו. אני לא אומרת שהרעיון הזה נכון וצודק – אני אומרת שאי אפשר לשלול אותו.
האתר של מאפ"י מלא כולו בשטויות שרובן לא גורמות נזק לאף אחד (אלא אם כן לוקחים בחשבון את הנזק החברתי, וכפי שאמרתי כבר: אני לא חושבת שהם אחראים בלעדית לנושא הזה ובטח שלא ניתן לתבוע אותם לגביו), אבל הוא מלא בפנטזיות, שקרים ורמאויות והיה ברור לגמרי שמתישהו זה יכניס אותם לצרות. אז עכשיו אתה רוצה לתת להם פרס על כך שהם טשטשו כל כך טוב את הקשר בין מציאות לשקר שעכשיו כבר לא ניתן להפריד אז איך לעזאזל הם היו אמורים לדעת? זהו, איש לא נושא באחריות על שום פרסום במאפ"י?
רונה,
אני מצטער, אבל הטענה שלך יוצאת מהבטן ולא מהשכל. נסי לייצר את הטיעון שלך בצורה קנטיאנית וראי שאת טועה.
אם לא, תחשבי על השאלה הבאה: האם ראוי להטיל על חברת השכרת רכב אחריות על תאונת דרכים שאחד משוכרי הרכב גרם, רק כיוון שהיא מרוויחה מהתשלום עבור השתתפות עצמית.
נהדר. ברגע שאישה משמיעה טענה היא מיד מואשמת ברגשנות יתר ובתגובה "מהבטן ולא מהשכל". ואם הטענה שלה משכנעת, אינטליגנטית ומבוססת אין זה רלוונטי, שהרי היא אישה, ונשים חושבות מהרחם, או לכל היותר מהתוספתן. כמו כן, כמובן שמדובר בפסק דין שגוי ומוטה, הרי הוא ניתן על ידי שופטת אישה, ונשים, כידוע, לא מצטיינות ברציונליות או בהבנה של מערכת המשפט.
ובכן, מר קלינגר היקר, אני אינני אישה, ולכן לא תוכל להאשים אותי בקפריזיות, באמוציונליות, או בעודף הורמונים כתוצאה מ-PMS. ועדיין, אני ומגיבים (משני המינים) שקדמו לי סבורים כי יש משהו בהחלטת בית המשפט, לא רק כי המרכז לאמנות הפיתוי הוא גוף בעייתי מבחינה מוסרית ומשפטית, אלא בעיקר כי במקרה הספציפי הזה הראיות, יחד עם החקיקה, מצביעות לכיוון מאוד מסוים. אין בכוונתי לפרוט את המקרה לפרטי פרטיו המשפטיים (בין השאר כי השופטת עצמה עשתה זאת לא רע בכלל, אפילו שהיא אישה), כי אם רק להצביע על הרלוונטיות שבתגובותיה של רונה, תגובות שמיהרת לבטל רק משום שלטענתך הן נובעות מהקרביים ולא מהראש (או במילים אחרות – נכתבו על ידי אישה). אשמח אם תגובותייך אליה תתמקדנה בפן התוכני, ולא בהשערות לגבי האזור המדויק בגוף שממנו מגיעות לעולם תגובות, משום שאני סבור שאתה אדם אינטליגנטי המסוגל להגיב לטענה נגדית גם בצורה עניינית, ולקיים דיון מעמיק עם אישה במקום לזלזל בו.
ולסיום, עצה ידידותית – אני ממליץ לך להמנע מלהמליץ לכל גוף שהוא לתבוע בלוגרים. בתור בלוגר בעצמך, אתה עלול להיות קורבן התביעה הבא של בוגרי מאפ"י מתוסכלים ששמעו בעצתך ובזבזו כסף וזמן בתביעה מגוחכת, או של שופטות שביקרת את ההתנהלות הבעייתית שלהן. כאדם בכל דעה וכבלוגר, זכור שמי שדר בבית זכוכית אל לו ליידות אבנים.
עומר,
עידו, אני מצטער שאתה לא מכיר את ההיכרות שלי עם רונה. אני מכיר את רונה עשור ואני מאשים אותה שהיא מדברת מהבטן כי אני מכיר אותה, ולא כי היא אישה.
אני מצטער, אבל אני לא מבין איפה ראית שאני ממליץ לתבוע בלוגרים, אלא ההפך; אני אומר שמאפ"י צריכים לערער על פסק הדין השגוי משפטית.
ושוב, גם בניתוח של השופטת יש בעייתיות שהצבעתי עליה, וחבל שלא שמת לב אליו: אין מקום להטיל אחריות על ספק שירות מקום שהמעוול העיקרי נמצא, מצב כזה מוביל לכפל פיצוי, שמעבר לכך שמדובר בטעות, הרי שבכל מקרה כשמדובר על פיצויים בלי הוכחת נזק, נראה לי שהפיצוי כבר שולם.
שוב, אם בא לך להיות קנטרני, אז לך על זה.
בשורה התחתונה של הפוסט.
פוסט מאוד נחמד ומעניין, למרות שרוב המגיבים באמת רשמו דברים רגשייים ולא הגיוניים. מצד שני גם הפוסט עצמו התחיל מהצד הרגשי…
בתור מישהו שמכיר קצת את המקרה (ואפילו קרא את הפוסט המדובר) אני רוצה לתקן כמה טעויות:
1. תת-הפורום המדובר היה פתוח לכלל הגולשים, כולל גוגל. זאת גם הסיבה לתביעה: אתי אברמוב תענה בתביעתה שכל אדם שחיפש את שמה בגוגל היה מגיע לפוסט.
2. התת-פורום נקרא "בידור ופנאי" ותכליתו מוצגת בתור:
הומור, בידור, צחוקים.
כל הנאמר, הכתוב בפורום זה, הינו חומר סאטירי, בכוונת הומור ושעשוע גרידא ואין לראות את הדברים הנאמרים או הנכתבים בפורום כמכוונים לכל סוג של פגיעה בשום אדם.
3. זהו אינו חלק מהפורום של "המרכז לאומנות הפיתוי" המוקדש לסיפורי גולשים. החלק ההוא נקרא "סיפורי הצלחה" ובו גם פורסם הסיפור של ROSO.
4. לפי דעתי האישית, כל אדם בעל דעת יכל בקלות לראות שהפוסט היה סאטירי ולא סיפור אמיתי.
5. הכתבה במעריב שבעקבותיה כתב את הפוסט שלו אותו "אביב פרנקל" תיארה את הסיפור של אותו ROSO (שהובא בתחילת הפוסט כאן).
הפוסט של אותו "אביב פרנקל" תיאר את אותו הסיפור של ROSO, אבל הציב בתור הדמויות הראשיות את עצמו ואת אתי אברמוב.
"אביב פרנקל" אינו, ומעולם לא טען שהוא ROSO. יש לו כינוי שונה בפורום של "המרכז לאומנות הפיתוי".
6. לפי דעתי, לטעון שאותו "אביב פרנקל" הוא בעצם ROSO (אדם שהוגשה נגדו תלונה במשטרה), גובל בהוצעת דיבה על היותו מועשם באונס (דבר שמעולם לא קרה).
7. אני לא צד בתביעה, ולא נציג של אף אחד.
אני מכיר את הסיפור קצת יותר מקרוב מרוב האנשים – לכן אני מביא כאן את העובדות לדיוקן.
אלכס,
תודה על התיקונים. סעיפים 1 עד 4 שלך לא ממש רלוונטי. הרי אני יכול לכתוב שהכל סאטירה ואז להכפיש מישהו, זה לא יחריג את הוראות החוק ממני.
לגבי RoSo, צודק והפוסט תוקן בהתאם.
אני מסכים שזה לא רלוונטי להחלטת בית המשפט.
זה רלוונטי לשיח שמתנהל פה התגובות, ובו אנשים טענו אחרת. לכן מצאתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם.
אגב זה:
הטענה ש"המרכז לאומנות הפיתוי" משתמש בפורום שלהם לפרסום עצמי אולי נכונה ואולי לא, אך היא בבירור לא נכונה לגבי הפורום "בידור ופנאי". זה היה תת-פורום שכל תכניו נכתבו ע"י משתמשים בפורום (בין אם בוגרי המרכז ובין אם לא – הרי זה היה פורום פתוח), ורובם המוחלט לא היו קשורים כלל לפעילותו (אלה יותר בסגנון off-topic).
שוב, אני לא טוען שיש לזה משמעות משפטית.
אני רק מעמיד את הדברים על דיוקם בעקבות תגובות שקראתי כאן.
אלכס,
אני מסכים איתך, ויותר מזה: גם אם המרכז היה משתמש בפורום כדי לקדם את עצמו, אני לא רואה איך זה מטיל אחריות. זה פשוט לא רלוונטי להטלת אחריות על המרכז במיוחד כיוון שהשאלה של אחריות ספקי שירות לא קשורה כן.
לדעתי בית המשפט שגה ולמאפ"י יש סיכוי לא רע בערעור, אבל מאפ"י גם יכול ללכת נגד הגולש אישית ולבקש את הכסף.
אגב, אם סאטירה לא מחריגה הכפשות, אז למה דברים כאלה לא מהווים הוצאת דיבה:
http://zilzul.com/coldfusion/?p=7224
אלכס,
זה בדיוק ההבדל בין סאטירה (שלוקחת התנהגות בעייתית ומציגה את הביקורת עליה באמצעים הומוריסטיים) לבין הומור שאינו סאטירי ובסך הכל נועד לפגוע או לבזות.
אני חוזרת, אין לי שום דבר כלפי מאפ"י, לא בלב ולא בבטן. אני כותבת תגובות תוך כדי העבודה ולכן הן פחות קוהרנטיות לעיתים. לעומת זאת, יהונתן, בדיון תקין אתה אמור לענות על הטענות שלי לגופן (ללא קשר מהיכן אתה חושב שהן מגיעות) ולא לגופו של אדם.
אני בסה"כ פמיניסטית. כל מי שקורא את הדברים שאתה כותב אלי ועלי יכול לחשוב שאני איזו בחורה היסטרית (שהרי אתה מכיר אותי כל כך ויודע את כל הדברים הדברים) למרות שכשמכניסים את חילוקי הדיעות בינינו לקונטקסט הם נראים די סבירים: השאלה האם פורנו מבזה נשים והאם חופש העיסוק והזכות של אישה על גופה גוברים על הפגיעה החברתית (שאני, כמו אנשים רבים בעולם ומחקרים רבים טוענת שקיימת) שמייצר פורנו. אלה לא דברים מהבטן והם מבוססים למדי אבל נראה שאתה לא מסוגל להתעמת איתם. לעומת זאת, בפעם האחרונה שדיברנו על הנושא גם הסברת לי שפמיניסטיות רדיקליות (למרות שאני לא רדיקלית ומעולם לא הבנתי מדוע כל כך חשוב לך להגדיר אותי ככזו) גורסות שיחסי מין הם לעולם בכפיה – מה שגרם לי לחשוב ש"מהבטן" נובעת השנאה הזו כלפי פמיניסטיות כי הרי מדובר בשקר מוחלט (ואתה בעצמך אח"כ מצאת את המאמר שמפריך את השטות הזו).
בכל מקרה, לו אני הייתי אברמוב הייתי מתלוננת על הטרדה מינית בשל התייחסות מבזה ומשפילה למיניותי ללא קשר לפנטזיה, מציאות או סאטירה. העובדה שמישהו במאפ"י עוד ראה את הדברים הכתובים ולא מצא לנכון להסיר אותם רק חושפת אותו לתלונה כזו גם כן. זו אולי אלטרנטיבה חוקית נכונה יותר, אם אתה בכל זאת מתעקש שבית המשפט טעה פורמלית.
רונה,
בעילה של הטרדה מינית (וגם לשון הרע) יש לאברמוב קייס מצוין נגד פרנק. אני לא בטוח שכך הדבר נגד מאפ"י.
מתנצל על השיהוי שבתגובתי, אולם נתוודעתי לאתרך אך זה עתה; עליי לומר כי נהניתי מאד לקרוא את כתבתך ועל כן יישר כוחך על התוכן המעניין – אמשיך לבקר באתרך.
אל הדברים גופם: הנך מפנה לפס"ד רמי מור, וממנו מקיש, למיטב הבנתי, כי לאור הלכה זו, פרטי המעוול האנונימי הושגו שלא כדין ותוך פגיעה בפרטיות, ועל כן יש לאיין את הראיה כלא היתה. כתבת כי תשמח לדיון בנושא זה — כל זאת, אם הבנתיך נכון.
אכן שאלה מעניינת. מבלי לנקוט עמדה בעניין החלטת בית המשפט העליון בפרשת רמי מור, ישנה כאן סוגיה מזן שונה: החלטת בית המשפט המצווה את המרכז לאמנות הפיתוי למסור לידי התובעת את פרטי המעוול האנונימי ניתנה עובר לפס"ד רמי מור, עת שפסק הדיון עצמו, אשר ניתן בתיק למן ההלכה, מסתמך על ראיה שהושגה לאור ההחלטה דלעיל (היא – זהות הגולש), לשם חיוב המעוול בנזיקין.
השאלה היא, אפוא, האם ראוי להשתמש בראיה שהושגה במסגרת "תת-ההליך" בעניין חשיפת המעוול (הגם שהחשיפה האמורה נעשתה כדין – ואין חולק כי במקרה זה כך הם פני הדברים) זאת לאור הלכה חדשה החוסמת (בפועל) את דרכם של תובעים אזרחיים, "מכאן והלאה", לתבוע שיפוי אזרחי מאת מעוולים אנונימיים שהוציאו דיבתם רעה.
דומני כי על התשובה לשאלה זו להיות חיובית וזאת לאור עקרון החוקיות, האוסר על חקיקה למפרע. נדמה כי ברוח זו יש להתייחס אף אל הלכות בית המשפט – קרי, הדין באופן כוללני, ואין נפקא מינה מקורו מהו – המחוקק או שמא בית-המשפט.
במקרה דנן, משנסתיים הליך חשיפת הגולש, ומשנערך כדין (ואכן כך הוא במקרה דנן, שכן תת-הליך חשיפת פרטי המעוול נערך עובר למתן ההלכה המחייבת בעניין רמי מור) – אין מניעה להשתמש בראיה שנתקבלה כפועל יוצא מן ההליך, לשם חיוב המעוול בנזיקין, שכן, הלכת רמי מור דנה בפרוצדורת החשיפה עצמה, אולם אין היא דנה כלל ועיקר בנסקציה שיש להטיל על המעוול, משנחשף כדין.
קרי, משנסתיים תת-הליך החשיפה ומשבוצע כדין, אין יכול המעוול, לדעתי, לחסות תחת כנפי הלכת רמי מור ולהשתמש בה כקו הגנה בר-תוקף.
לסיכומו של עניין, לדעתי, עת שזהות המעוול ידועה ומשנתקבלה כדין, אין כל מניעה להשתמש בראיה זו במסגרת ההליך עצמו, ואין להלכת רמי מור (ולשימוש המוצע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, לאורה) נפקות לעצם העניין.
אגב, דומה שגם לאור הלכת רמי מור ישנו פתח צר לקבלת תרופה אזרחית מאת מעוול אנונימי: סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 מאפשר לנפגע להגיש קובלנה פלילית כנגד המוצא דיבתו. היות שפסק-דין רמי מור דן אך בפן האזרחי של הדברים, הרי שעל-פניו אין מניעה שזהות המעוול תיחשף במסגרת הליך הפלילי (אף אם זה ננקט בצורת קובלנה פלילית פרטית). אם וכאשר תושג הרשעה במסגרת ההליך הפלילי, יוכל הנפגע להגיש תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, ובה להתבסס הן על הרשעת המעוול והן על זהותו שנחשפה במסגרת ההליך הפלילי, לשם חיובו בנזיקין, הגם שנעשה הדבר במסגרת הליך אזרחי — כל זאת, במבט ראשון — בלא שתופר הלכת רמי מור.
אשמח לשמוע את דעתך, במידה שתחלוק עליי.
פבל,
באמת בקצרה: רמי מור לא היתה חקיקה אלא פסיקה. וככזו, היא הבהירה כי כל פעולה שיפוטית של חשיפת גולשים בטרם עבודת מחוקק אינה אפשרית משפטית ואינה חוקית, ולכן כל הטענות היפות שלך אין מקום כיוון שהדבר בהכרח פוגע בפרטיות, והושג שלא כחוק.