איך להרוג תביעה ייצוגית בשלושה צעדים פשוטים?

שני פסקי דין שניתנו החודש קצת הוציאו את הרוח ממפרשי התובענות הייצוגיות. אם עד עתה תובענות ייצוגיות הוגשו לעיתים בחפזה, מבלי לחשוב על ההשלכות מתוך הבנה שאם הנתבע הוא תאגיד ענק הרי שהוא יתפשר במהרה ויכניס כסף לכיסו של התובע הייצוגי ועורכי דינו (ולא תמיד גם לכיסו של הציבור, שאמור להיות מיוצג), הרי שההחלטות שניתנו לאחרונה מראות שבית המשפט לא אוהב את התובע הקנטרן, המעצבן, הטרחן שקופץ על כל שטות. ההחלטות, שנושאות משמעות רבה דווקא להרתיע תובעים, לא יכלו לבוא בזמן טוב יותר. על פי פנקס התובענות הייצוגיות, הרי שבחודש מאי 2011 הוגשו 68 תובענות ייצוגיות.

מתוך אותן 68 תביעות ייצוגיות, אגב, לא מעט רלוונטיות לפרטיות (אך קנטרניות לא פחות): ת"צ 34704-04-11 וידיאן בשארה נ' Apple Computer, Inc, הנוגעת למעקב של הiPhone אחר משתמשיו, ת"צ 916-05-11 אמל ג'ראיסי נ' Google שנוגע לכך שGoogle חלקה את רשימת אנשי הקשר של משתמשיה באמצעות שירות Google Buzz שכנראה מהווה נסיון לשפר את התוצאה שנגרמה בדחיית התובענה הקודמת נגד גוגל עקב אי צירוף החוזה (ת"צ 4091/10 אמל ג'ראיסי נ' גוגל ישראל בע"מ ואח'), ת"צ 17433-05-11 שלמה ממליה נ' אינטרנט רימון על כך שתוכנת הסינון של אינטרנט רימון לא מסננת תכנים, ת"צ 26975-05-11 אלון קורן מידן נ' ישרוטל, על משלוח ספאם, ת"צ 21937-05-11 תמר פול כהן נ' פרטנר תקשורת, הנוגעת לכך שפרטנר מכרה שירותי גיבוי לסלולרי אשר לא עבדו, ת"צ 1634-05-11 אוהד פינצ'בסקי נ' Sony ות"צ 356-05-11 איתי לוי נ' ישפאר, על שמירת מספרי כרטיסי האשראי ברשת PSN.

אלא, שגם כאן, אנו רואים שהכמות לא עושה איכות. רוב התובענות מנוסחות בשפה וכחנית, מתלהמת, משתמשת בביטויים שטוב היו שלא באים לכתב; כך, לדוגמא, סעיף הגדרת התביעה נגד Apple מוגדר כ"אחד ממעשי הנוכלות וההטעיה הכי גדולים שבוצעו בעידן ההיי-טק"; התובענה נגד אינטרנט רימון מוגדרת כ"הטעיה ברורה וחמורה שהטעתה המשיבה ציבור שלם על ראשיו וקברניטיו ועל ידי כך הביאה אותם לצאת מגדרם ולהתקשר עמה .. תוך שהיא גורמת לנזקים ששום הון שבעולם לא יפצה על כך" והיד עוד נטויה.

למזלנו, בתי המשפט בישראל לא תמיד קונים את הבקשות ואף דנים בהן לעומק. כך, לדוגמא, התבניה של ארתור פרנק (תא (ת"א) 2347/07 ארתור פרנק  ואח' נ' אולסייל.קום בעמ); לפני ארבע שנים יצאו ארתור פרנק וחבריו נגד אתרי המכירות הפומביות בטענה שאלה מריצים מכירות פיקטיביות. פרנק וחבריו החליטו לתבוע, בתביעה אחת, כמעט את כל אתרי המכירות הפומביות (שבעים במספר), לדעתי, בצורה שגויה. הסיבה לכך היא כזו: כאשר אתה מנהל תביעה עם שבעים נתבעים, לכל צד יש את הזכות לחקור כל עד. כלומר: כל עד נחקר בחקירה נגדית על ידי 70 עורכי דין אחרים, כל בקשה שמוגשת צריכה לקבל את תגובתם והתייחסותם של 70 צדדים נוספים וכל פשרה שתגיע אליה תצטרך להגיע באמצעות אותם 70 צדדים.

בית המשפט דחה את התובענה הייצוגית לפני כשבוע, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה מאוד על דרך ההתנהלות של התובעים, שלא הצליחו להוכיח את תביעתם במישור הלכאורי ביותר עד כדי כך שהנתבעים בחרו כלל לא להעיד. קריאת פסק הדין הארוך אינה מחזה נעים, בין היתר בגלל השפה הלא קלה ולא מנוסחת היטב של בית המשפט; אך צריך לקרוא אותה כדי להבין כיצד אפשר להכין תובענה ייצוגית וכיצד צריך לתמוך טענות עובדתיות וממצאים שבמומחיות במחקרים מדעיים: בית המשפט מסביר כמה היה על התובעים לנהל מחקר מדעי שמצביע על כך שהמכירות הפומביות "טופלו", ולא מספיקות העדויות החיצוניות שלהם. יתר על כן, בית המשפט תוהה מדוע לא בדקו התובעים את מסדי הנתונים של הנתבעים, וזאת למרות שהם עמדו לרשותם.

אלא, שכאן לא מסתיימת הביקורת. בית המשפט מספר גם על השיטה שנהגו בה התובעים: אלה שלחו מכתבים למספר ספקים תוך שהם מבטיחים שאם אלה ישתפו פעולה ויעבירו מידע על מכירות פיקטיביות, הרי שהם יזכו לפיצוי מופחת. הסדר זה הביא את אחד הספקים, הלא הוא סיטי ספורט המוכר לקוראי הבלוג הנאמנים, להודות שהפעיל משתתפים פיקטיביים. אלא, שלמרות ההודאה, קובע בית המשפט כי אין מקום לאשר את הפשרה או את התובענה הייצוגית גם נגד סיטי ספורט, אך מסביר לקוראי פסק הדין שאם מי מהם מעוניינים, כל הראיות להגשת התובענה נגד סיטי ספורט מונחות בתיק.

לבסוף, דוחה בית המשפט את הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, מה שהוגדר על ידי פרשנית המשפט של דה-מרקר, הילה רז, כמכה קלה בכנף של ש. הורוביץ (משרד עורכי הדין של התובעים ואחד המשרדים המכובדים בארץ).

אלא שהסיפור של ארתור פרנק הוא עוד כלום לעומת המקרה השני, שהעיתונות טרחה להגדיר "חיסול התובענות הייצוגיות". בהחלטה בעניין ע"ע 12842-07-10 אסף אייל נ' הוט קבע בית הדין הארצי לעבודה, בצורה חריגה במיוחד, כי לפני שתוגש תובענה ייצוגית התובע צריך להודיע על כוונתו לתבוע ולנסות להגיע לפשרה בנושא. עכשיו, מה זה אומר בדיוק? עד היום הרעיון לתובענה ייצוגית היה סוד מסחרי: אדם היה מגיע למשרד עורכי הדין עם רעיון והרעיון הזה היה נשמר בסוד עד לרגע הגשת התביעה כיוון שכל אחד יודע שמרגע שהרעיון דלף, כל אידיוט עם מכונת כתיבה ורשיון עריכת דין יכול להגיש תובענה ייצוגית ולגנוב את הכל; לכן, גם לא פנו לנתבעות הייצוגיות: אם היו פונים, הן היו מטפלות בליקוי לפני הגשת התביעה ומביאות תובע ייצוגי פיקטיבי שיטפל בתביעה ויגרום לדחיתה.

בית המשפט פוסק כי, בקשר לכל תובענה ייצוגית, לא רק בבית הדין לעבודה, צריך התובע הייצוגי ללכת לנסיון פשרה טרם הגשת התביעה: "נוכח מאפייניה של התובענה הייצוגית ככלי דיוני רב עוצמה למימוש זכויות ולאכיפת הוראות החוק והשלכותיה, ובשים לב לסיכונים הטמונים בה ליחיד ולחברה, מן הראוי הוא כי עובר לפתיחה בהליכים משפטיים, יקדים התובע המייצג ויפנה בכתב לנתבע הפוטנציאלי ויעמידו על דרישותיו. הדברים נכונים אף להתנהלות באי-כוחם של התובע המייצג והנתבע הפוטנציאלי בפעילותם מטעם שולחיהם, בקיום הבירורים המוקדמים כנדרש, עובר לנקיטת הליכי תובענה ייצוגית".

כעת, מה יקרה? התובע הייצוגי ישלח מכתב לנתבע הייצוגי ויספר לו על התקלה. זה יגלה את "הרעיון" וישלח את חברו הטוב להיות תובע ייצוגי בטרם התובע הראשון יגיש את תביעתו. עם התובע הייצוגי החדש הוא יוכל להתפשר או אפילו, אם הוא ממש ירצה, להגיע לדחיה מלאה של התביעה. במצב כזה, שלתאגידים תהיה ידיעה מוקדמת על התביעה הייצוגית, לא ישאר המוסד הקנטרני הזה, אבל גם הציבור לא ירוויח דבר.

כך, בכזו קלות, מצליח בית הדין לעבודה להרוג את מוסד התובענה הייצוגית.

11 תגובות ל-“איך להרוג תביעה ייצוגית בשלושה צעדים פשוטים?

  1. קלינגר, ומה לגבי הפשרה בעסקת כור – כמצ'יינה? זה לא מחזק את כלי התביעות היצוגיות?

  2. שאלת תם\הדיוט – האם אין הגיון בעיניך שלקוח ישלח מכתב לפני שהוא מגיש תביעה יצוגית, יתלונן על הבעייה ויבקש פיצוי (אישי) ושינוי במדיניות מהיום והלאה? אני משער שעם האייפון זה באמת לא ברור איך לעשות את זה, אבל עם הוט זה די מתבקש
    לא?

  3. Thanks for the post.

    I think you should have highlighted the 2nd sentence of this last ruling. Making you state your claims to HOT is not a problem – everyone yells at them over the phone, so everyone is in compliance with this item. But forcing you lawyer to do so is what reveals that you are serious, and might trigger proceedings.

    Look at the bright side: if companies do take these letters seriously, you might put an end to malpractices and scams just with a letter from a lawyer.

    But I´m just looking for the positive in a fucked up ruling.

  4. רועי,
    אני מציע שתקרא את הלינק לכתבה שאלון קלמנט התראיין לגבי כמצ'יינה.

    יאיר,
    אם אדם מתקשר ומבקש את זה, הוא הורס את כל רעיון התביה הייצוגית כי מרגע שהוט תתפשר איתו, היא תתקע את כל האחרים שירצו לקבל כסף.

    דניאל,
    התובע לא היה לקוח של הוט, אלא עובד שלהם.

  5. אינני בעל השכלה משפטית, אך ככל שראיתי בפסק הדין של בית הדין לעבודה לא נפסק שם שעל התובע ליידע את הנתבע שבכוונתו להגיש תביעה ייצוגית, אלא אך ורק ליידע אותו אודות כוונתו לתביעה כלשהיא. זאת דרישה ראויה ומתבקשת.

    ורק כדי להמחיש את החובבנות של התובענה נגד אינטרנט רימון, ראו איך נכתב שם יוטיוב במין תרגום עברי-אנגלי מוזר ובלתי מצוי.

  6. השתמשתי בהוט רק כדוגמה לחברה שמגיע לה אלף תביעות ייצוגיות, לא התכוונית לאף תביעה ספציפית. רק רציתי להסב את תשומת הלב לזה שקל למלא את סעיף ה"ליידע את הנתבע הפוטנציאלי בדרישות שלך", לפחות כשאתה הלקוח.

    מה שמשה לא שם לב זה שגם מי שמייצג אותך צריך לעשות איזשהי צורה של בירור – ואז אתה חושף את העובדה שיש עו"ד בתמונה והוט עוברים למצב אב"כ 2.

    אגב, סיקרנת אותי עם נושא התביעה של העובד. הרי צריך להיות קרבן כדי לתבוע יצוגית, איך עובד מראה שנגרם לו נזק, אלא אם כן הוא גם לקוח?

  7. דניאל,

    לפעמים עובד לא מקבל את הזכויות שלו, ואז הוא הולך לתבוע. לפעמים, מעסיק לא משלם לאף אחד מהעובדים, אז עובד אחד תובע בשם כולם.

  8. יונתן,

    אני רוצה להאיר צד אחר של הדבר. כאשר גוף כלשהו פוגע בהרבה מאוד אנשים וקם אחד ו"מתנדב" להרים תביעה יצוגית סביר להניח שהתביעה תכיל נושאים אומציונאליים שבית המשפט לא אוהב ובלשון המעטה. אבל, בית המשפט הוא גוף שמספק שירות לציבור והוא צריך לרצות את הציבור ולא להיפך. כל מי שנזקק פעם לבית משפט מכיר את זה שאם הוא ניסח את התביעה בעצמו ולא נעזר בעו"ד סופו להכשל. לי יש את הרושם ,ויש לו הרבה רגליים וידיים, שבתי המשפט בישראל הפכו מונופוליסטים במובן הזה שבפניהם יש סכויי דיון והצלחה רק לעו"ד ורצוי כאלה שלוקחים מליונים ומטילים שתן בטיטול של כבודו.

    אני מצטער על הציניות אבל משפט זה שירות ככל השירותים שמדינה צריכה לתת לאזרחיה ואם משהו בוחר להתבטא בלשון קלה ו/או בלשונו עצמו ולא בהתפלפלות המשפטית השמורה ליודעי דבר לא צריך להשליך אותו מהמדרגות…

    הבעיה היא שבתי המשפט גם עמוסים לעייפה, גם אליטיסטים לעייפה וגם שכחו לשם מה ובשביל מי הם קיימים.

    בלי קשר לזה: נכון שתובענה יצוגית היא לא פעם קנטרנית ולא פעם מעצבנת במישור במשפטי אבל זו לא סיבה שלא לדון בגופו של עניין. אני חושב ,עם כל הכבוד, בית משפט צריך לשמור את הכלי הזה ולשמר אותו ולהיות סבלני וסובלני לטענות שמועלות במלל מתלהם ומהרחוב ולא בניסוח הדליקטסי של שפת המשפט.

    חבל שהתוצאה הסופית של הסקירה ,כפי שהובאה על ידך, היא שמיטת הקרקע מול הכלי שנקרא תובענה יצוגית וזה בכלל לא מפתיע אותי שבתי המשפט לא מעונינים לדון בתביעות כאלה שלרוב מעורב בהם בעל הון זה או אחר.

    מנחם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *