על חופש העיתונות ופרסומים מטעם: התחלה של פתרון או סוף עגום?

0.
אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שאירועי השבוע החולף בערוץ 10 נועדו להיות מפוח רייטינג אחרון שנועד להכניס לתכנית החדשות את הרייטינג הלוקרטיבי הנובע מסכסוכים אישיים המופיעים בתכניות ריאליטי. בקצרה: ערוץ 10, אשר נשלט על-ידי יוסי מימן ורון לאודר, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, פרסם כתבה על איל ההון שלדון אדלסון; אדלסון נעלב, ובאמצעות עורכי דינו ניהל משא ומתן על שידור התנצלות בגין הכתבה; בעקבות ההתנצלות התפטר מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, ראודור בנזימן שלא השלים עם הדרישה ואף גיא זהר, המגיש את מהדורת השישי, התפטר מתפקידו.

1.
רבות נשפך על כך שאדלסון מפעיל עיתון שמהווה את שופרו של ראש הממשלה ועל כך שלנתניהו כעת בעצם יש שני אמצעי תקשורת משמעותיים: ערוץ 10 וישראל היום. אלא, שזה עוד כלום לעומת תחקיר ידיעות אחרונות מסוף השבוע האחרון (הסריקה באדיבות זיו פוגטש) שחושף את שכבר ידענו: עובדים המקבלים את משכורתם מכספי הציבור יושבים וכותבים תגובות מטעם הממשלה באתרי חדשות. כן, הממשלה עסוקה בתעמולה נגד הציבור שלה ונגד מחאות ציבוריות ומשתמשת בכספי הציבור על מנת "להסביר" לציבור בדיוק את אותם מסרים שהיא לא מוכנה להגיד בקול רשמי.

2.
כן, הממשלה חושבת אותנו מטומטמים שאפשר לשכנע אותם על ידי חכמת ההמונים; במקום להקשיב היא עסוקה בלהסביר, עד שאנחנו כבר לא מבינים אותה. אלא, שהבעיה האמיתית היא האנונימיות של עובדי הציבור כאן. אכן, בדרך כלל אנו בעד אנונימיות של עובדי הציבור כאשר הם חושפים שחיתויות ומתלוננים על פירות סרוחים במערכת. במצב כזה האנונימיות משרתת את הציבור ואת העובדים. אלא, שבמקרים בהם האנונימיות משמשת להטעות את הציבור ובמימון ממשלתי (ולא של ארגון פוליטי שמעוניין לייצר מצג כאילו יש לו כח ציבורי רב מהרגיל, עם כזה אני מוכן לחיות), הרי ששימוש הממשלה באנונימיות הוא פסול.

3.
[רגע של משפט, בלבד] לתאגיד, כאמור, אין זכות לפרטיות (רע"א 2940/10 גרפונט בע"מ ואח' נ' גיא פלג ואח', ע"א 7151-10-09 גרפונט בע"מ ואח' נ' גיא פלד, ת"א 17024-09-09 גל-על מוצרי שתיה בע"מ ואח' נ' תנה תעשיות (1991) בע"מ ואח'); לכן, כאשר דנים בחשיפת זהות התאגיד שכתב את התגובות מטעם, אין לו את הזכות לשמור על האנונימיות שלו ברשת. על זהות עובדיו, שהם אנשים פרטיים, מותר ורצוי להגן: הן מפני ההמון הזועם שלא יטול את דבריהם כאישיים והן מפני המעביד שיכפיף אותם לחשיפה אישית, אבל לגלות לציבור את השימוש שעושה המדינה בכספיו? וובכן, זו נגזרת של חוק חופש המידע.

4.
כעת, וכיוון שמדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה לשמור על שלמות העיתונות ואובייקטיביות התקשורת, מה שנקרא "זכות הציבור לדעת", אולי כדאי לפתוח לדיון את הסכם הפשרה בין שלדון אדלסון לבין ערוץ 10, לראות בדיוק מדוע ערוץ 10 הסכים לעשות את שאף בית משפט לא היה יכול להכריח אותו לעשות, וזה להתנצל: האם הוצגו איומים, האם הובטח זמן פרסום, האם ישנו שיתוף פעולה עתידי? כל האינטרסים האלה חייבים לקבל ביטוי בבדיקה.

5.
אלא, שאת שאנו שואלים כעת אפשר לשאול שנים לגבי התנהלות של אמצעי תקשורת אחרים שאינטרסים כלכליים מובילים לסיקור מגמתי? האם אין טעם להכיר בחשיבות של הזכות לתקשורת עצמאית? תקשורת עצמאית צריכה מצד אחד לסנן את המסרים המעוותים שהממשלה ובעלי אינטרסים אחרים מנסים לקדם, בין אם על ידי דוברים, יועצי תקשורת או טוקבקיסטים בתשלום, ומצד שני להציג לציבור את האג'נדה בצורה אובייקטיבית. הדרך הנכונה הראשונה היא על ידי קישור למקורות ראשוניים.

6.
כן, בואו נתחיל בכך שלכל סיפור שבו אין צורך בחסיון מקורות יצורפו המסמכים הראשוניים שהובילו אליו: ההודעה לעיתונות של החברה המסחרית, הפרטים של איש יחסי הציבור, האנשים שבחשו בקדרה. אין בעיה שיש כאלה, וטוב שהם קיימים, אבל בגלל המשמעות הרבה של ידיעה באתר חדשות, חייבים לעצור ולחשוב איך היא הגיעה לשם. הדבר השני הוא לחייב עיתונים, בצורה כזו או אחרת (ואני יודע כמה זה נשמע לא עמוק) להתנהל מול תביעות לשון הרע עד הסוף (להשוות): לאסור עליהם להתפשר בכל מחיר. הדבר אומר שני דברים: עלויות מוגברות על העיתון על תביעות שהוא חייב לעמוד מאחוריהן, כך שהוא יבדוק דברים יותר לעומק ולא יתלה בביטוח שלו בלבד, והשני הוא שמי שמאיים בתביעת לשון הרע על עיתון ידע שהוא יהיה חייב להמשיך עד הסוף, ולא יוכל ללהט בציבור, כיוון שהכל יעמוד לביקורת ציבורית: בלי קומבינות, בלי עסקאות ופשרות חשאיות, אלא רק מידע ציבורי.

7.
היום, אם הכל ילך כמו שצריך, יוגשו הסיכומים סוף סוף מצד שלמה מן בתביעת הסרק שהוגשה נגדו על ידי אופירה אסייג ואתר One. מדובר באחד התיקים החשובים ביותר לחופש העיתונות בישראל, שאנו מקווים שבקרוב ינתן בו פסק דין.

8.
אחרי כתיבת הפוסט הלכתי וקראתי את הפוסט הזה של טל שניידר וצפיתי בהתנצלות עצמה. אני מצטער, אבל אחרי צפיה בקטע קשה לי מאוד עם היושרה של ערוץ 10. התנצלות בלשון הזו כנראה שלא ראיתי מעולם ולא הייתי מסכים לקבל עבור לקוחותי אלא אם לצד השני היה משקל רב, שאינו קשור בהכרח להליך המשפטי המאיים על הלקוח. מדובר בהתרפסות והודיה כי ערוץ 10 אינו אמצעי תקשורת מקצועי, ואכן: הראיה הטובה ביותר לכך היא הסכמתו להתנצלות מסוג זה.

3 תגובות ל-“על חופש העיתונות ופרסומים מטעם: התחלה של פתרון או סוף עגום?

  1. לו רק היית יודע כמה הנוהג הנפסד הזה נפוץ בתקשורת הישראלית. ווי ווי ווי. לפעמים גם אין ממש התנצלות, אלא פיצוי בדמות כפולה סקסית, חנפנית ומהממת על החברה ש"נפגעה" מ"השמצות" בכתבה חודש קודם לכן.

  2. ערוץ 10 מפסיד כסף. הוא חי בזכות זה שהבעלים מזרים לו כסף. הבעלים אמר שהוא לא יזרים כסף (קרי – שהערוץ יסגר) אם לא תהיה התנצלות בלשון הזאת.

    האמת? בתנאים כאלה קשה לי לבוא בטענות לעיתונאים. הטענה צריכה להיות כלפי הבעלים. ואולי כלפי המחוקק שצריך לאסור על תסריט כזה בחוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *