0.
יש משהו מקסים בעיתונות החדשה ובבלוגים שבלוגרים לא יבינו לעולם ועיתונאים כן. דברים שנראים לבלוגרים אינהרנטים פתאום הופכים להיות כל כך בעייתיים כאשר אתה בעיתונות הממוסדת עד כדי כך שרק מתוך העיתונות הממוסדת ניתן להבין את היופי בכתיבה בבלוג. אחד הדברים האלה הוא דווקא חופש הביטוי שלך; כלומר, למרות הטענות שרצות כי יש להגן על חירות הביטוי של בלוגרים ולספק להם ייעוץ משפטי, דווקא הבעיה היא לדעתי הפוכה: הבלוגרים קנאים לחירות הביטוי שלהם וילחמו עליה הרבה מעבר לתקשורת הממוסדת: אם תרצו עזרו להוכיח שהתקשורת תעדיף להתקפל מאשר להלחם על חופש הביטוי, ודווקא בתור מי שמייעץ משפטית לכמה גופי תקשורת אני יכול להיות בטוח שכנראה גם אני הייתי מייעץ להם אותו דבר.
1.
הסיפור הוא פשוט: איתמר שאלתיאל פרסם תחקיר על הקשר בין 'אם תרצו' לסחר עם איראן; התחקיר נגרר למקומות מרכזיים יותר באינטרנטים: אתר 'הארץ' ואתר Ynet. בעקבות הפרסום הוגשה תביעה על ידי חברת אקסלס, שאחד ממנהליה הוא רונן שובל, בכיר ב'אם תרצו'. אקסלס, מסיבותיה שלה, בחרה שלא לתבוע את מפרסם התחקיר המקורי, שאלתיאל וחיש מהר הגיעה לפשרה עם אתר Ynet לפני כחודש והיום גם עם 'הארץ'. כעת, ובלי להכנס לדיון משפטי לגבי נכונות הטענות, הסיכויים וכדומה, אני רוצה לעמוד בנעליו של היועץ המשפטי של אתר האינטרנט; לזה שיקול אחד בלבד: בעלי המניות (או כיסם) וטובתם. ככזו, הוא מעוניין לסגור את התביעה הספציפית הזו מהר ככל האפשר, לא לדון בה או להתדיין בבית משפט, ובמיוחד לא לערב את ביטוח האחריות המקצועית שיש לאותו אתר.
2.
לעומת זאת, הבלוגר יכול להרשות לעצמו הרבה דברים שאותו אתר ממסדי לא יכול, וזאת למרות שהבלוגר בדרך כלל נמצא בעמדת נחיתות כלכלית, לחץ וסכנה פיננסית. לבלוגר יש בדרך כלל מטרה; הוא לא כתב את הטקסט כדי למכור עוד שטח פרסום אלא כחלק מהאידיאולוגיה שלו או האקטיביזם שהוא מקדם. ככזה, הוא יכול להרשות לעצמו להפוך את התביעה לחלק מהאג'נדה של הבלוג (ותומר פרסיקו, שנתבע על שי טובלי הוא דוגמא טובה לכיצד אפשר להפוך את התביעה לחלק מהבלוג). כך, לדוגמא, מספר בלוגרים שנתבעו (או אוימו בתביעה) הצליחו לא אחת להפוך את הספין ולגרום לכך שהסיפור יעמוד לטובתם, ועשו משהו שהרבה נתבעים קלאסיים היו מוותרים עליו. ראוי לציון הוא שלמה מן (גילוי נאות: עו"ד שמעון מורמי ואנוכי מייצגים אותו) שהחליט להפוך את הקערה ולא רק לתבוע תביעה נגדית על חשיפת זהותו ופיטוריו בעקבות כך (דיון, שסוף סוף הסתיים וכעת נותרו לנו 45 ימים לכתיבת הסיכומים) אלא גרם לתובעת בתיק להתקפל ולהיות מושא הביקורת בפני בית המשפט.
3.
כל אלה מעשים שלא היו יכולים להעשות תחת המטריה המוסדית; אם פרסיקו היה כותב את טוריו נגד טובלי במסגרת עיתון ממסדי, הרי שהעיתון לא היה מוכן לאפשר לו להמשיך לסקר את הנושא או התביעה, וכנראה גם היה מתנער ממנו. אבל זה בדיוק העניין: לבלוגרים יש את החופש להיות מסוכנים יותר, להתבטא ביד חופשית ולחשוב רק פעמיים לפני שהם לוחצים Publish כיוון שהם יודעים שהם אחראים רק לעצמם. אם אותו בלוגר היה צריך לממן מחלקת שיווק, כתבים, ולעמוד מול מפרסמים ולמכור את שטח הפרסום שלו, הוא היה מעדיף להתעסק בלהרוויח את הכסף שלו ולא בלהלחם בטחנות רוח נוספות.
4.
אני לא יודע איך הייתי מייעץ ללקוח שהיה בא אליי אם סוגיה כמו שעמדה בפני 'הארץ' וYnet: האם לסגור את העניין בהתנצלות פשוטה, אשר ככל הנראה לא לוותה בסכום פיצוי (או לא סכום משמעותי), או להלחם על חירות הביטוי עם חרב של חצי מיליון ש"ח תביעה? הרי התנצלות לא עולה כסף. בלוגר, לעומת זאת, לא היה עומד במצב הזה; לא בטוח שיש לו את הייצוג המשפטי כדי להפעיל לחץ כבד על התובע כדי להפסיק את התביעה ואת הכח הכספי לנהל אותה, וגם לא בטוח שכאן היו מקבלים אותה, אלא היו מעדיפים לרדוף אחריו. לכן, דווקא הבלוגר הרבה יותר חופשי, אפילו אם זה לא נראה ככה.
בלוגרים אחראים רק לעצמם? חלקם, אני מניח. אבל יש בלוגרים שיש להם משפחה, ילדים – אנשים שהם אחראים עליהם, ואנשים שהם לא היו רוצים לגרור יחד איתם לתהום הכלכלית של משפט דיבה מתמשך מול ארגון עם כיסים עמוקים. אני יודע בודאות שאני לא הייתי יכול להרשות לעצמי סיטואציה כזו. ולהגביל את הבלוגוספירה לרווקים ורווקות נראה לי כמו צעד שגוי.
דובי,
אני דווקא התכוונתי לגורמים מסחריים תלויים. לייגר, לדוגמא, יש משפחה לפרנס אבל הוא עושה זאת למרות הכל.
זה נראה כאילו כל הטיעון שלך מתבסס על כך שעיתון לא ילחם על זכותו לחשיפות ממניעים כלכליים, ובלוגר ילחם כי… אין לו כסף להתקפל?
1. הייתי רוצה להאמין שיש גם עורכי עיתונים שהיו מעדיפים להילחם על החשיפות שלהם ולא להתקפל מול כל בעל אינטרסים שמאיים עליהם בתביעה.
2. אני משוכנע שיש בעלי בלוגים שרואים את התביעה נגד פרסיקו והיא גורמת להם לחשוב פעם שלישית לפני שהם לוחצים על Publish, ואז לוותר על זה.
3. יש דברים לא טובים בכך שבלוגרים לא מרגישים מחויבים לאף אחד חוץ מלעצמם; למשל, היעדר מקבילה לוועדת האתיקה.
טיעון מעניין. אני חושב אחרת. לדעתי, אכן בלוגרים חופשיים יותר לכתוב מה שהם רוצים, בשל העדר לחצי מערכת שיסודם באינטרסים מסוגים שונים. עם זאת, בכל הנוגע לדיבה ולהליכים משפטיים, בלוגרים חוששים יותר, נעדרים מסגרת תומכת, ונסיון התמודדות עם הפרשה. קשה להקיש ממספר המקרים המועט על התנהגות בלוגרים אחרים – יכול להיות מעניין לערוך מחקר בו בלוגרים יישאלו האם הם מרסנים את עצמם לאור חשש מהליכים משפטיים עתידיים. חוץ מזה, סחתיין על הבלוג המרתק והחשוב.