בחודש יולי השנה פסק שופט בית משפט השלום בראשון לציון, יחזקאל קינר כי כלבי שמירה בצבא הגנה לישראל יזכו לשלושה מטרים של שטח מוצל כל אחד בעת היותם קשורים לגדר, וזאת עד לתאריך 15.10.2011; חיל האויר זכה לארכה נוספת, וזאת עד ליום 07.11.2011 (ת"א 47445-06-11 עמותת תנו לחיות לחיות נ' משרד הבטחון – מדינת ישראל ואח'). פסיקה זו היתה החלטה מבורכת ביותר, בהתחשב בכך שזו הוראת החוק המפורשת (תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים), תשס"ט- 2009).

צה"ל טען כי אינו מסוגל לעמוד בהוראות החוק, בין היתר כיוון שדרוש לו זמן להוציא מכרז להצללה וכיוון שהוא בוחן חלופות מסוימות. אלא, שבית המשפט קבע, בצורה די ברורה כי "למותר לציין כי התנהגות המשיבים עד עתה איננה מתיישבת עם ההתנהגות המצופה מרשויות המדינה, שעליהן לקיים את הוראות הדין כמו כל אחד אחר".

לא עברו ארבעה חודשים מהחלטה זו, שדנה אך ורק בנושא הטכני ביותר של מתחם מוצלל, ולא בשאלה האם קשירת כלב לגדר שמירה 24 שעות ביממה, בלי זמן חופשי, בלי טיולים וחברותא אנושית או כלבלבית, מהווה התעללות ו61 חיילים כתבו מכתב למפקד חיל האויר ולמספר גורמים האמונים על פיקוח על החיל הנוגע לדרכי החזקת הכלבים בבסיסי חיל האויר. טענתם העיקרית של החיילים, אשר אני גם מסכים לה אישית, היא שהקשירה הקבועה היא בלתי הומנית ואינה עומדת בתנאי חוק צער בעלי חיים.

אלא, שבצה"ל כמו בצה"ל, העדיפו לשפוט את החיילים על כך שלא טיפלו ב'תקלה' במסגרת היחידה, אלא פנו לגורמים שונים. לצורך העניין, אני מציע לקרוא את המכתב המלא ולהבין למי הוא ממוען: נמעני המכתב הינם (1) שר הבטחון, הממונה על צה"ל, (2) שרת החקלאות, אשר ממונה על אכיפת חוק צער בעלי חיים, (3) השר להגנת הסביבה, (4) יו"ר השדולה למען בעלי חיים בכנסת, ח"כ איתן כבל, אשר מקדם חקיקה למען בעלי חיים, (5) דר' דגנית בן-דב, הממונה על פי חוק צער בעלי חיים וסגניתה, (6) היועץ המשפטי של משרד החקלאות וראש מחלקת התביעות במשרד, (7) ראש מדור הגנה על הסביבה במשטרת ישראל, (7) ראש מדור הגנה על בעלי חיים במשרד להגנת הסביבה ו(8) עמותת תנו לחיות לחיות, אשר היא ארגון למען בעלי חיים המורשה להגיש קובלנה פלילית על פי חוק צער בעלי חיים.

כל אחד מהגורמים הוא גורם שמוסמך לפקח על צה"ל, להאשימו בהליכים פליליים או לשנות הוראות מהוראותיו וכל אחד מגורמים אלה מוסמך, בעצמו, לבצע את החקירה בצה"ל. איני דן בשאלה כיצד המסמך הגיע לתקשורת, במקרה זה, כיון שכל אחד מהנמענים, לכשעצמו, מוסמך להעביר את התלונה הלאה.

כלומר, צה"ל מעדיף שלא לאפשר לגורמים מוסמכים לחקור אותו, ומטיל ענישה על חייליו אשר מדווחים על אי עמידה בהוראות החוק. זו בדיוק הבעיה שהיתה קיימת עוד מפרשת ענת קם, במקום לחקור מדוע הצבא אינו עומד בהוראות החוק, הוא בודק מדוע החיילים מכבסים את הכביסה בחוץ, וזאת במיוחד כאשר אותה כביסה אינה מסווגת. הכלבים אינם סוד בטחוני: כל מי שעובר ליד כל אחד מבסיסי חיל האויר יכול לראות בעצמו שהם קשורים בצורה שאינה הומנית ואינם מקבלים את התנאים שהחוק קובע. אבל צה"ל, כדרכו, מעדיף להפחיד את חייליו מלדווח על הפרות חוק, וזאת על ידי איומים.

חייל, צעיר, שאינו מודע להוראות החוק אך הינו בעל שדרה מוסרית, יחשוב כעת פעמיים לפני שהוא ידווח על כל עבירה של צה"ל: תהא זו הטרדה מינית של קצין, תאונת דרכים או רשלנות פושעת בטיפול בכלי רכב. הבעיה היא שצה"ל, בניגוד לכל מקום עבודה, הוא גם בעל סמכות פלילית להעניש את עובדיו. וזו הסכנה האמיתית כאן.