חוק הטוקבקים שעבר אמש בקריאה ראשונה הוא לא אסון גדול לחופש הביטוי ולאנונימיות, אבל אם הוא לא יתוקן בין קריאה ראשונה לקריאה השניה והשלישית הוא יהפוך מהר מאוד להיות כזה (ואם מעניין אתכם הדיון המשפטי בנושא, לחצו כאן). נכון לעכשיו, הצעת החוק מאפשרת למי שמאמין שפגע בו אדם אנונימי באינטרנט לקבל את פרטי הפוגע בהליך דו-שלבי. בשלב הראשון יפנה הנפגע לאתר האינטרנט או ספק השירות בו פורסמה הפגיעה (נניח, Ynet או Facebook) ויקבל מהם את הפרטים המזהים שיש להם על אותו אדם; בשלב השני, יפנה עם אותם הפרטים לבית המשפט ואם יראה שיש חשש של ממש לפגיעה בזכויותיו, יקבל את המידע.

ההליך הדו-שלבי הזה בעייתי במיוחד משתי סיבות. הראשונה היא האוטומטיות בחשיפת הפרטים, וההשלכות שלה. על פי ההצעה, מספיק שאני מאמין שאחת מלא מעט התגובות הלא-מנומסות שתופענה כתגובות לכתבה זו (היי! מגיב 19, אני מדבר אלייך) פוגעת בשמי הטוב, ונניח אומרת "יהונתן קלינגר לא נחמד", אני אוכל לפנות לYnet ולקבל את כתובת הIP של הכותב.

כעת, יאמרו מסנגרי ההצעה, "כתובת IP לא מזהה אדם". אבל הם טועים. מלבד החלטת  האיחוד האירופי כי כתובת IP היא מידע מזהה לכל דבר, אני יכול לתת את הדוגמא הבאה כדי להסביר: כתובת IP ניתנת לנו על ידי ספק השירות שלנו והיא מאפשרת לנו לגלוש באינטרנט. כאשר אני גולש לעמוד האינטרנט www.ynet.co.il, מפעיל האתר מקבל את הכתובת שלי כדי לדעת לאן לשלוח את המידע שביקשתי; הוא יכול, ומותר לו בדרך כלל, לשמור גם את המידע הזה לניהול האתר ולצרכי ביקורת. עכשיו, ספקית האינטרנט מקצה את הכתובות האלה לאזרחים פרטיים, לארגונים או למוסדות. כאשר לדוגמא קופת חולים פלונית יכולה לקבל את תחום הכתובות 150.0.120.1 עד 150.0.121.1; עכשיו, אם אני פונה לYnet לקבל את כתובת הIP, ומקבל כתובת בתחום הזה, אני יודע שמי שכתב את ההודעה הוא מאותה קופת חולים )(ואם מעניין אתכם יותר איך לחשוף בלי צו בית משפט, לחצו כאן).

עכשיו, אני לא בטוח יודע את זהות העובד (ויש מקרים שאני בבירור יכול לדעת את הזהות) אבל אני יודע מאיזה מקום עבודה הוא. אם הטוקבק המכפיש היה נגד קופת חולים אלמונית, אני יכול לדעת שמדובר בתגובה מטעם אותה קופת חולים פלונית ולדעת שמדובר בתחרות עסקית. אבל זו לא הבעיה: הבעיה מתחילה אם יש כתבה על עובד בקופת החולים שמעל בכספים, ואחת התגובות היא "הוא גם הטריד אותי מינית". כעת, פונה העובד לYnet ומקבל את פרטי המגיב, הוא יודע, נניח, שהוא הטריד מינית "רק" שלוש עובדות, ושתיים מתוכן לא עובדות יותר. במצב כזה, הוא יכול להתנכל לעובדת ולהיות בטוח בזהותה.

זו הבעיה של האזרח התמים, הלא מתוחכם, שניתן הרבה יותר בקלות לזהות אותו גם בלי בית משפט. הבעיה השניה היא של הפוגע המתוחכם.

לבעיית הפוגע המתוחכם אין באמת פתרון. הפוגע המתוחכם גולש לכתוב את התגובה מקפה אינטרנט, בצורה בה הוא לא יזוהה ולא יאותר לעולם. מי שיפגעו הם האזרחים הקטנים, שרוצים להוציא קצף וכעת ידעו שהם לעולם לא ישארו אנונימיים.

בא מנגד חבר הכנסת זבולון אורלב ואומר "מי שכותב אמת אין לו מה לדאוג, ומי שמשמיץ, לא יתלה יותר באנונימיות". אלא, שהמשפט אינו נכון: גם האמת יכולה להיות לשון הרע. הגנת "אמת הפרסום" היא הגנה, וכדי להוכיח את האמת יצטרך הטוקבקיסט להחשף, לנהל הליך משפטי, להוציא אלפי שקלים ולהראות שמה שהוא אמר היה באמת אמת. וכן, יש השמצות שאפשר לעשות במחשכים, לדוגמא: אם אדם מסוים מעל בכספי ציבור, ואחד מעובדיו רוצה לדווח על כך, הרי שניתן לתת לו לעשות זאת בחסות האנונימיות: הערך הציבורי של ביטוי כזה פשוט חשוב מספיק מכדי לסכן את הדובר.

[פורסם במקור בגרסא ערוכה בYnet]