0.
אתמול היה לי התענוג להשתתף בדיון בועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת על "חוק רמי מור"; הצעת החוק של זבולון אורלב לחשיפת גולשים אנונימיים אשר כותבים דברי לשון הרע. הפעם, שלוש שנים אחרי הדיונים על הצעת חוק מסחר אלקטרוני הבנתי כמה האינטרנט התבגר. האינטרנט התבגר כי השחקנים מבינים שהמלחמה על אנונימיות כבר הוכרעה מסיבות אחרות, והמחוקקים לא התבגרו כי הם לא מבינים שלחוקים שהם כותבים לא תמיד יש משמעות.

1.
שני דברים קטנים הציקו לי; הראשון הוא שאורלב כל הזמן המשיך עם הטענה של "אם האדם כתב לשון הרע מדוע יש להגן על האנונימיות שלו"; אותה טענה שבית המשפט העליון ניסה להתמודד איתה בפסק הדין בנושא רמי מור, שהוביל לכך שלא יחשפו יותר גולשים בישראל (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק); שם בית המשפט הסביר כי "האתגר הוא, איפוא, לאזן בין החשש מפני אפקט מצנן שעלול להגביל את מימושה של "הזכות לאנונימיות" – שאולי היא נגזרת טובה של "זכות הצעקה", הנתונה כביטויו של הסופר י"ח ברנר, גם למי שאין לו "זכות דיבור"; לבין האפשרות לזכות לפיצוי בעקבות פגיעה בת עוולה". הראיה של אורלב ומאיר שטרית היתה חד-צדדית מדי; הם אומרים "יש נפגע בלשון הרע, מדוע שהוא לא יהיה זכאי לדעת מי עומד מאחורי הפרגוד"?

2.
וובכן, התשובה לכך היא ברורה, ולמרות שבימים האחרונים נראה כי יש אדם מסוים שמנסה עד מוות לגרום לי לסגת מעמדתי התומכת באנונימיות ברשת, אני איתן בדעתי כאן: אנונימיות היא קודם כל מאפיין טכנולוגי; אנו בוחרים בדיוק מהם פרטי המידע שאנו רוצים להשאיר ויכולים לדאוג לכך שלא יאסף עלינו מידע. אפשר לעשות זאת באמצעים טכנולוגיים כגון מערכת Do Not Track ואפשר על ידי גלישה באמצעות שרתי תווך (proxy). אלא, שהצורך לחשוף גולשים באמצעות "חשיפת כתובת הIP" שלהם, שהיא דרך המלך עד כה, יש לא מעט חלופות פרקטיות, אבל כולן דורשות דבר אחד: חשוד.

3.
היופי בקיומו של חשוד הוא שמרגע שקיבלת את קצה החוט של החשוד אתה תמיד יכול לאסוף את פירורי העוגות. זה הופך אותך לחוקר טוב יותר, לאדם שמכיר את הפוגע שלך, ממש כמו משחק או ספר בלשי טוב, אתה נכנס לתוך העלילה ואוסף מידע. חשיפת כתובת הIP, לעומת זאת, היא הדרך הקלה, שלא דורשת חקירה. וזה ההבדל, אגב, בין המשפט הפלילי לאזרחי: במשפט הפלילי רשויות החקירה (גם אם בצורה מוגזמת, לעיתים) הן אלה שמתעצלות ומקבלות גישה לכל המידע. לעומת זאת, במשפט האזרחי, של בין-אדם-לחברו, האדם צריך לנהל את החקירה לבד, ללא עזרתה של המדינה.

4.
מה שזבולון אורלב מעוניין לעשות הוא להפוך את סדרי העולם האלה ולתת לאותם אנשים את הדרך הקלה לדעת מי עומד מאחורי מסך. מצד אחד, זה יגרום לכך שפחות אנשים יתבטאו באינטרנט כיוון שהם יבינו כמה הם אינם אנונימיים וכמה הם חשופים. "כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו. ייחודן של התגוביות הוא באלמוניותן, בספיחתן למאמרים כתובים בידי אחרים ובניצול פלטפורמות זמינות להשמעת דעות אינדיבידואליות. מדובר אפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה. וכן – גם אנונימי" הסביר בית המשפט העליון בעניין מור. בלי אותה האנונימיות לא יהיה אינטרנט.

5.
אם כן, מדוע איני מודאג מהצעת החוק של אורלב ואפילו מברך עליה? כאמור, אני בעד הצעת החוק כיוון שכן יש צורך בסדר; יש לקבוע רף לחשיפת גולש, אבל לשים אותו בקנה אחד עם הרף הפלילי של המשטרה בחוק נתוני תקשורת; כלומר: סכנת חיים, פשעים חמורים וכדומה, לא כל שטות שילד כתב בטוקבק תזכה את הנפגע בחשיפה.

6.
והמעוולים האנונימיים? וובכן, כבר עשרים שנה שאני רואה את המחוקק מנסה להדביק את הרשת, וכל פעם אני מוצא עצמי מופתע כמה החקיקה הופכת ללא רלוונטית ביום שהיא מודפסת. כך יהיה גם עם החוק הזה; ובפעם החמש מאות שבית המשפט יוציא צו לחשיפת גולש וימצא עצמו, שוב,  כמו במקרה של רבקה פלח (ע"א 1806/09 רבקה פלח – חנות "בייבי פלוס" נ' שירותי בריאות כללית ואח') שאחרי שנתיים בבית המשפט התגלה כי כלל לא ניתן להפוך את המידע שיש לה לזהות של אדם. אחרי מספיק מקרים בית המשפט יבין שהחוק מיותר, ויפסיק לעשות בו שימוש.

7.
לסיום, מה שחסר בהצעה של אורלב היא הבנה של עבירות הביטוי; כשם שהימין הקיצוני זועק היום שלא להעמיד את דב ליאור לדין למרות שחופש הביטוי אמור לחול, כך גם עם דברי לשון הרע: יש להבין; פרסום דברי לשון הרע אינו אומר בהכרח ששמו הטוב של אדם נפגע כתוצאה מהם. אם, ורק אם, יצליח להוכיח התובע כי אכן נפגע שמו הטוב בצורה כה קיצונית שאף אחת מההגנות בדין לא תוכל לעמוד, רק אז ראוי לחשוף אדם. לא בכל מקרה בו מתפרסם דבר לשון הרע בטוקבק מדובר בפגיעה אמיתית בשמו של אדם.