לא מעט אנשים זועמים בימים האחרונים על הצעת התיקון לחוק איסור לשון הרע של יריב לוין (נוסח ההצעה) כאשר חלק הארי של הזעם יוצא על הגדלת הסכום והזעם בפיצויים ללא הוכחת נזק בלבד. לטעמי, צריך להבהיר מספר סוגיות ולהסביר מה הסכנה האמיתית בחוק. בקצרה, למי שלא מעורה בדברים: לוין מבקש בהצעת החוק שלו להגדיל את סכום הפיצוי שבית המשפט מוסמך לפסוק למי שפגעו בשמו הטוב עד ל300,000 ש"ח בלי שאותו אדם יצטרך ששמו נפגע או שנגרם לו נזק; כמו כן, וזה החלק בהצעה שפשוט נעלם מהסיקור התקשורתי, לוין מציע כי הסכום יעלה פי חמישה (מיליון וחצי ש"ח) אם לנפגע לא ניתנה הזדמנות לתת את תגובתו. לבסוף, וכמסמר האחרון בארון הקבורה, לוין מציע כי לכל נפגע תנתן האפשרות לפרסם את תגובתו המלאה.

השאלה הראשונה שאנשים שואלים למשמע הצעת החוק היא "מה הבעיה שלכם? אם אנשים כותבים את האמת, אין להם ממה לפחד". לכך יש תשובה כפולה; ראשית, המשפט הזה פשוט לא נכון; חוק איסור לשון הרע נותן הגנה על אמת רק אם היה אינטרס ציבורי לפרסום. לדוגמא, אם לא יהיה עניין לציבור באמת כלשהיא, לא יהיה ניתן לזכות באמת כזו וגם האמת תהיה לשון הרע. כך, לדוגמא, בעניין קראוס פסק בית המשפט העליון כי "כנגד תביעת לשון הרע מתייצבת האמת מלוא-קומתה, והאמת מכה את יריבתה" (דנא 7325/95 קראוס נ' ידיעות אחרונות); עניין ציבורי אינו רק מה שמעניין את הציבור, אלא דווקא ההפך. בית המשפט העליון פסק בפרשת בן-גביר  כי "יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת" (רעא 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר).

כלומר, פרט רכילותי, הגם שיהיה אמת, לא יהיה זכאי להגנה אם הוא עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1 לחוק, לדוגמא).

הסיבה השניה שאומרי אמת צריכים לדאוג היא תביעות סלאפ (Slapp); תביעות הסלאפ, כפי שאנו מכירים אותן, אומרות כזה דבר: אני אדם בעל הון, וככזה אני יכול לפנות אלייך ולאיים בהליכים משפטיים אפילו שמה שאמרת הוא אמת, כי אני יודע שההליכים המשפטיים יקרים עבורך ותעדיף להסיר את הפרסום (נניח,  ת"א 18029-02-11 אור-סיטי נדל"ן בע"מ ואח' נ' טבקמן ואח', איומי התביעה נגד יובל דרור או איומי התביעה נגד תומר פרסיקו). הכלל הוא פשוט: לבעל ממון עדיף לתבוע גם אם הוא לא צודק, ברוב המקרים אנשים לא יתאמצו במיוחד כדי להלחם על חופש הביטוי שלהם אלא יעדיפו לוותר.

עכשיו, הסקנו כי גם אם אתם מדברים אמת יש לכם ממה לפחד. וכאן מתחילה הבעיה האמיתית של החוק: הצורך בקבלת תגובה. מה נוסח ההצעה של לוין? ובכן, אנו מדברים על הטקסט המעומעם הבא, "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר"; אף אחד לא מבהיר האם טוקבקים זה מקום סביר להוספת תגובה או לא, ואם הזמן הסביר צריך להיות לפני הפרסום או לא. כלומר, אם נלך לפי הפרשנות המחמירה: אם אני כותב ציוץ בטוויטר ולא ביקשתי את התגובה ממושא הציוץ שלי (נניח, לרגע, שאני כותב "משה קצב הורשע באונס", האם טוויטר יגדילו את מגבלת התווים שלי והאם אני צריך לחכות לתגובתו? האם אני צריך לאפשר לקצב לצרף את תגובתו המלאה שתגיד, למען ההומור בלבד, "אני לא עשיתי זאת כי הייתי עסוק בלקרוא את הספר 'קדמוניות היהודים', והנה ציטוט מהפרקים שקראתי בזמן שאנסתי לכאורה את א'"?

אוקי, אז יש ממה לפחד גם מבחינת הסכום וגם מבחינת הגבלת הביטוי. עכשיו,כבר הצעתי את התיקונים הרלוונטיים כדי להפוך את החוק לטוב. מה שצריך הוא קצת להבהיר

לקריאה נוספת:
לחופש ביטוי יש מחיר: 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.
הגיע הזמן לבטל את עוולת לשון הרע.
על חמדנות, פיצוי ותאגידים: קצת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין.