0.
אתחיל בהודאה על חטא. בקרב על חוק איסור העישון במועדונים אני הייתי נגד האיסור, סיבותי היו סיבות של כלכלת היצע וביקוש; הן נבעו מתוך הנחה כי לא-מעשנים; כך אמרתי לפני חמש שנים: "אם היו מספיק אנשים שלא היו מעניינים בעישון, מקומות שהיו מצהירים כי הם מתנגדים לעישון בתוכם היו אוטומאטית מקבלים את קהל הלא-מעשנים, לא?"; מסתבר שהתשובה יותר מסובכת. לצורך האנאלוגיה, אביא את סיפורו של בר בשם דובדבן, בעוד שבשאר הברים בשנת 2005 היה מותר לעשן, דובדבן פתח את שעריו ואסר על העישון בבר. ככל הנראה, הבר נסגר הרבה לפני שהתקבלו חוקי איסור העישון, ולא זכה להתחרות בשוק הלא-חופשי. כלומר, באותה תקופה קצרה שהבר היה פתוח, לבליינים שאינם מעשנים (או לצורך העניין, בליינים שמעוניינים בבריאותם) היתה חלופה אחת בלבד למקום בילוי, והם יכלו לבחור לקבל אותה בצורה אחת בלבד.
1.
עכשיו, להסבר הזה יש כמה מטרות, שאמורות להיות אקדמא לפוסט. הראשונה היא שאי אפשר על סמך אנקדוטה אחת לקבוע מסקנות ('אין ביקוש לברים ללא עישון, תראו: הדובדבן נסגר'), השניה היא שאת ההחצנה של עלויות (נזקי העישון) קשה לאנשים להפנים בצורה מהירה והשלישית היא שאי אפשר באמת לייצר ניסוי אובייקטבי כשאין אפשרות להשוות בין מוצרים בהתחשב בכך שהם לא זהים (הרי אי אפשר להשוות בין "החתול והכלב" עם עישון ובלי עישון, נכון?). לכן, אולי, גם את המסקנות של הפוסט הזה צריך לקחת בערבון מוגבל.
2.
ניסוי שנערך על ידי הרשות האירופית להגנה על רשתות ובטחון מידע (ENISA) הגיע למסקנה המעניינת והקצת מופשטת לגבי מחיר הפרטיות של בני אדם (דיווח מופשט בחורימבה רשת). ניסוי בו הוצגו לגולשים שתי חלופות לרכישת כרטיס קולנוע: אחת בה נדרשו לספק מידע פרטי רב יותר ואחת ללא דרישות למידע פרטי, הניבה מסקנה כי מחיר של חצי יורו הוא המחיר אותו מעריכים אותם גולשים את המידע הפרטי שלהם. כמובן שהמסקנה המחירית נכונה לכרטיסי קולנוע, אבל יש בה משהו.
2.
אלא שזו לא השאלה: גם אם היית הולך, לפני חוק העישון, לאזרח הקטן ושואל אותו (בהנחה, לצורך העניין, שהוא לא מעשן), מה הפרמיה שהוא מוכן לשלם בבר על כך שלא יעשנו לידו, התשובות לא היו תשובות הגיוניות; קחו את קבוצת המעשנים ושאלו אותם כמה הם מוכנים לשלם עבור 'הזכות' לעשן בבר מסוים. המחיר צריך לשקף את המחיר של כמות המשקאות שאדם צורך בערב (נניח, שלושה משקאות במחיר של 25 ש"ח למשקה) ועוד פרמיה עבור הסיכון לקבל קנס של 1,000 ש"ח (נניח, אחוז אחד בהנתן אדם שיוצא מספיק פעמים). כלומר, במקום שבעים וחמישה שקלים על ערב בילוי, הם היו מוכנים לשלם עשרה שקלים יותר.
3.
מנגד, אם המצב היה הפוך, ולא היה חוק נגד עישון, כמה היו מוכנים הלא-מעשנים לשלם באותו רגע נתון עבור הזכות שלא יעשנו לידם? גם כאן צריך לחשב את מחיר המשקה, אלא שכאן המחיר הוא מחיר השוחד: אם בחור מעשן העריך את הזכות שלו לעישון בערך בשלושה שקלים פר משקה, אזי צריך להוסיף לכל משקה את מחיר זה, כפול מספר המעשנים, לחלק במספר הלא מעשנים. אלא, שכאן יש את הבעיות הרגילות של העדר רציונאליות: העובדה שאדם מוכן להוסיף כסף עבור הזכות לעשן בהנתן חוק שאוסר עליו לא אומר בהכרח שאותו אדם יסכים לקבל את אותו סכום כסף עבור שלילת הזכות (דוגמא אחת אצל דן אריאלי בבלוג).
4.
אבל עישון, כאמור, לא מעניין אותנו כמו פרטיות; הנושא של פרטיות הוא משמעותי יותר כאן כיוון שכאשר אתה נותן את המידע הפרטי שלך, הרווח הכללי של העסק עולה (בניגוד לעישון, שהוא רק גורם לך נזק, ואולי מגדיל את יכולת השיווק של בר מסוים). כלומר, לעסק יש תמריץ לאסוף עלייך מידע כיוון שזה מוביל לרווחים גבוהים יותר. כעת, כמו שאין עסקים 'זהים' עם אפשרות לעישון ולא עישון (וכאן, אולי, הפתרון של איזור עישון ואיזור ללא עישון בבית עסק אמור לייצר בדיוק את הניסוי המושלם, בניגוד לאיסור גורף על עישון), ברכישות של מוצרים אין לך אפשרות ל'פרטיות' ו'ללא-פרטיות'. כלומר: כאשר אתה רוכש כרטיס קולנוע, אתה לא יכול לבחור שלא לתת פרטים מסוימים.
5.
העדר האפשרות לפרטיות כאן יוצר כשל-שוק; אותו כשל שוק גורם לכך שאנו נעריך רק את הזכות שלנו לפרטיות בחצי יורו בדיוק באותה צורה שלא-מעשנים לא יסכימו לשלם פרמיה כדי שלא יעשנו לידם (לא לצאת פרייארים) או שבתי עסק שאוסרים על עישון כשאין חוק נגד עישון לא תמיד יצליחו למרות שקיימת אוכלוסיה של לא מעשנים. לכן, לדוגמא, כאשר אנחנו נרשמים לשירות הרב-קו מתמרצים אותנו לפתרונות שאינם אנונימיים וכאשר אנחנו הולכים לאחת מרשתות השיווק, כל שמנסים לעשות הוא להראות לנו כמה שווה להצטרף למועדוני הלקוחות שלהן (ועל כך עוד בהמשך). המחיר של הפרטיות שלנו אינו חצי דולר, אלא מורכב דווקא מהרווח שנוצר לבית העסק עבור המידע הפרטי שלנו,בניכוי ההנחה.
הבעיה של המושג השפעות חיצוניות היא שמדובר ביישום של מדד נקודתי ומנותק מהקשר ומזמן על מציאות שאינה מנותקת מדבר כזה.
לדוגמה המדד סימטרי בשאלה "מה מידת התועלת \ נזק כלכלי הנגרם מעישון" – אבל ההנחה של החוק שאוסר עישון היא שהחוק יקטין כמות העישון – בהתקיים ירידה כזו משתנים הטעמים של המעשנים והלא מעשנים (ולמעשה היחס בין מעשנים ללא מעשנים באוכלוסיה) ולכן משתנה ההיצע והביקוש לכל הנושא הזה.
הניתוח של מחיר בכלל ובכלל זה של השפעה חיצונית הוא דבר שתלוי בכמות – ולכן אם משנתה הכמות גם המחיר סביר שישתנה.
הבעיות לא נפסקות כאן, בשאלה "מה הסיכוי של מעשן לחלות בסרטן או במחלת לב" אני די בטוח שהתשובות יהיו תלויות בשאלה אם אתה מעשן או לא – דבר שנוגד את המודל של אדם ראציונלי שעליו בנוי המודל של החישוב הכלכלי של עלויות חיצוניות.
לפי "בעיית המסגרת" התשובה של אנשים לשאלה כמה שווה אי עישון לידי, תהיה תלויה בניסוח השאלה, שלא לדבר על הידע שלך לגבי הסיכוי לחלות בסרטן , מחלות לב ושבץ מוחי.
וגם , יש בעיה של משוב מעגלי – אנשים שהתרגלו לא ללכת לפאבים בכלל בגלל שמעשנים שם, לא משנים פתאום את ההרגלים שלהם וכן הולכים לפאבים, הם ממשיכים בצורות בילוי אחרות.
הרציונל לא ברור. כמה למשל אתה מוכן לשלם כדי שלא אחבוט בפרצופך כל יום שני?
(ומרגע שמסגרנו כך את השאלה, הרי שממש לא משנה אם יש סימטריה או לא.)
אסף,
הדוגמא שלך היא מצוינת בדיוק בגלל הסיבה הזו. מציע שתקרא את אתא נ' שוורץ.
בשורה התחתונה, כתבת, "המחיר של הפרטיות שלנו אינו חצי דולר, אלא מורכב דווקא מהרווח שנוצר לבית העסק עבור המידע הפרטי שלנו,בניכוי ההנחה."
אני טוען (כמו בית המשפט אם הבנתי אותו נכון בפסק אליו קשרת), שלפרטיות שלי אין מחיר. היא לא על הסקאלה הזאת. כמו גם זכותי לאף ללא חבלות. כן, בעברי התעסקתי קצת באומנויות לחימה, וחבטו באפי לא פעם (אולי אפילו גם בימי שני. אני לא זוכר). ובאותה מידה, אני מוכן לוותר פה ושם על פרטיות.
אבל זה שאני מוכן שעמיתי ללימודי הלחימה יחבטו באפי לא אומר שאסכים שזרים ברחוב יעשו כן. או אפילו אותם עמיתים, מחוץ לזמנים ולמקומות המוגדרים היטב. והן באמת מוגדרים היטב – לאף אדם מן הישוב אין ספק מתי זה בסדר לנסות להשחיל אגרוף מהצד, ומתי לא. ובאותה רוח, זה שפה ושם אני מוכן לוותר על הפרטיות שלי לא אומר שאני מוכן שאחרים יחליטו בשבילי מתי אוותר עליה.