"אם יש לך כסף, יש לך צדק" (שם, שם).

אחת התמות של הבלוג הזה, אם אפשר לראות משהו בתוך בליל הדיונים על חופש ביטוי, פרטיות, טכנולוגיה, ביומטריה, תרופות, בריאות וכל שאר הדברים שאני מתעניין בהם, היא שהזכות למשפט הוגן והליך הוגן שזורה עמוק בתוך היחס העדין של שלטון-אזרח. במשפט הפלילי היחס הזה חשוב הרבה יותר; כאן יש הבדל משמעותי בכללי המשחק בין בעלי אמצעים לחסרי אמצעים.

כך, לדוגמא, בשנת 1995 חוקקה מדינת ישראל חוק סוציאלי ביותר: חוק הסנגוריה הציבורית. מטרת החוק, המוצהרת ביותר, היתה להוות רשת סוציאלית ולאפשר לנאשמים אשר באים לבית המשפט לדיון בעבירות בסדר גודל משמעותי (בגדול, אם נקרא את סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אז אפשר למצות אותו ל"מסכנים ומקרים בהם התביעה דורשת מאסר בפועל"). במצב כזה, נוצר הסדר סוציאלי כפול.

ראשית, ההסדר סוציאלי כי הוא נתן לכל מי שיש חשש כי יסיים את המשפט בכלא זכות לייצוג; פתאום, במקום לעמוד מול מכונה משומנת של תיקים ומערכת גדולה ולא מובנת, יש לו עורך דין שדואג לו ושומר עליו, ומכיר את רזי המכונה. ההסדר היה סוציאלי גם מהכיוון השני, כיוון כשכל אחד מעשרות אלפי עורכי הדין שמוצא עצמו מדי פעם חסר עבודה יכול למלא טופס ולהצטרף להסדר הסנגוריה הציבורית, ולקבל, על פי תקנות הסנגוריה הציבורית, כמה שקלים שיכולים לדאוג לו לגמור את החודש. בגדול, כל דיון כזה נמשך כמה דקות, וחלק מהסנגורים עובדים בתור מי שאחראי לסגור כמה שיותר הסדרי טיעון מהירים; אבל, קיימים כל מיני סנגורים חרוצים שבאמת עושים עבודה נאמנה.

כלומר, נוצר כאן הסדר חצי יעיל: על פי מחקר של ד"ר קרן וינשל-מרגל ועו"ד ענבל גלון ממחלקת מידע ומחקר בבית המשפט העליון, יחד עם ד"ר אורן גזל-אייל, בערך בשישה אחוז מהמקרים לא מתקיים הסדר טיעון ואז שומעים ראיות עם כל הדיון התיאטרלי שאתם מכירים. כלומר, בשאר המקרים עבודת עורכי הדין (הן של התביעה והן של ההגנה) היא ניהול משא ומתן על הסדר הטיעון, בסופו של דבר. על ההסדר הזה יכול לקבל עורך דין כמה מאות שקלים, והוא חוסך הוצאות משמעותיות של שיווק, פרסום וכדומה. הוא אפילו (לפעמים) לא צריך לדעת את הדין המהותי, כי הוא יכול לצאת מנקודת הנחה שאם הוא מטפל בעשרים מקרים בחודש (בערך אחד ביום עבודה), הוא סוגר משכורת יפה של כ15,000 ש"ח, ומנהל רק תיק הוכחות אחד עד הסוף.

חצי היעילות הזו אומרת כך: את העלויות של ניהול כל ההליכים הפליליים, שעולים למדינה מיליוני שקלים בשנה ואינם מצדיקים את עצמם, הגדלנו על ידי כך שהטלנו על הציבור גם עלות של ייצוג משפטי: כלומר, כסף נוסף נדרש כדי להגן על זכויות הנאשמים ולהגיע להסדרים יותר יעילים (ולא לנהל משפט ב94% מהמקרים) כיוון שהפרקליטות (או המשטרה) מגישים כתבי אישום מופרזים, שאינם משקפים את המצב האמיתי כנראה.

לכן, ההחלטה של שר המשפטים אמש להטיל על נאשמים חובת תשלום על ייצוג על ידי הסנגוריה בעצם אומר שבחלק ניכר מהמקרים, השכבות החלשות של החברה, אלה שאינן יכולות להרשות לעצמן לפנות לעורך דין פלילי שיתן להם את הייצוג הטוב ביותר שכסף יכול לתת, גם לא יוכלו לשלם את הסכומים הנדרשים לצורך הייצוג על ידי הסניגוריה (כאמור, נאמר שם שיש פטורים לשכבות החלשות, אבל אני מדבר על קבוצת ה"עובדים העניים", אלה שאין להם כסף, אבל לא נחשבים מסכנים).

כך, בעוד שבארצות הברית התיקון השישי לחוקה מחייב את המדינה למנות לכל נאשם סניגור על חשבונה. אותה חובה, משום מה, לא תהיה קיימת בישראל; כאן, לא רק שעורכי הדין ממונים בשלב הדיון במשפט, ולא לפני, אלא גם כאשר יש עורכי דין (פרטיים) לנאשמים, אלא לא יכולים לראות את מרשיהם.

כאן בדיוק הבעיה: המדינה מתעקשת שיש עול כלכלי בתשלום לסניגורים; כזכור: מטרת הסניגורים היא להתעמת מול הפרקליטות (של המדינה) ולדאוג ליציאת האמת. אם הפרקליטות לא היתה מנפחת אישומים אז העבודה של סניגורים היתה פחותה יותר; אם הפרקליטות לא היתה מגישה כל כך הרבה כתבי אישום, אלא רק במקרים משמעותיים, אז לא היה צורך בסניגוריה. אבל, מה קורה כאן? המדינה בנתה מראש הסדר לא יעיל שכואב לקופה הציבורית, וכשהיא רואה שהיא חייבת (בגלל זכויות חוקתיות) לשלם עליו, היא מנסה לגלגל את הנזק הזה שוב על הציבור.

זו הסכנה כאן: לא שחסרי אמצעים לא יוכלו לקבל יותר ייצוג, אלא דווקא שאלו שהיו יכולים לקבל ייצוג לא יקבלו אותו; הסיבה? הם לא עניים מרודים, יש להם שקל או שניים בבנק, אבל אין להם שלוש מאות שקלים לשלם כדי להגן על עצמם ולסגור עסקת טיעון. כפועל יוצא, הם לא ילחמו, יוותרו, ויעלו למשלם המסים עוד כסף כשישבו בכלא.