[עם הקוראים המאמינים ביישות כלשהיא הסליחה, אבל אאלץ להשתמש באות הקדושה לצורך ההדגמה]. אמש נערך בבית המשפט העליון דיון בעתירה שהגישו פרופ' קרין נהון ומר דורון אופק, יחד עם התנועה לזכויות דיגיטליות והאגודה לזכויות האזרח, כנגד המאגר הביומטרי והפיילוט. אני לא הולך להכנס לעומק העתירה או לסיבות, אלא רק לבעיה טכנית אחת. כזכור (למיטיבי הקריאה בבלוג כאן), בשנת 2009 עבר חוק המאגר הביומטרי, אשר קבע, בין היתר, כי תערך תקופת ניסוי של שנתיים בה תבחן נחיצות המאגר, וזאת על פי צו שיוציא שר הפנים. ביולי 2011 הוציא שר הפנים צו שמתחיל את הניסוי, אלא שבצו היו חסרים מדדים משמעותיים ועיקריים.

בית המשפט העליון, אתמול, הביע ביקורת  על נוסח הצו, ובעקבות ביקורת זו הצהירה המדינה כי תשנה את הצו שיכלול קריטריונים כנדרש. אני לא אכנס לקריטריונים הדרושים, אלא רק לאמירת אגב שהמדינה הביעה בהסכמתה: המדינה אמרה כי עד שיאושר הצו, היא תחל בניסוי שיבוסס על הסכמה של האזרחים, כלומר: ניסוי לא על פי הצו. המשמעות היא כפולה: ראשית, בניסוי כזה הוראות החוק אינן חלות: אין את אבטחת המידע החמורה, אין את הענישה החמורה ואין את הגבלת השימושים הרצינית. ויותר חשוב, הוראות סעיף 11(ג) לחוק קובע כי עובדי הרשות הביומטרית יהיו עובדים רק ברשות, ולא יקחו אף  תפקיד אחר: זה אומר שבניסוי (לא ה-ניסוי) מר גון קמני, ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי, לא יכול לקחת חלק. גם מערכי המחשוב של ניסוי ביומטרי (לא ה-ניסוי) לא יכולים להיות חלק מה-ניסוי או ה-מאגר, כיוון שהדרישה היא שהמאגר יופרד מכל מערכת אחרת.

אבל שנית, ויותר חשוב: זה לא ה-ניסוי אלא ניסוי. העובדה שזה לא ה-ניסוי אומרת כמה דברים חשובים: קודם כל, אי אפשר להשתמש בתוצאוות שלו כדי להחליט האם המאגר הביומטרי נחוץ, ואי אפשר להשתמש במידע ממנו כדי להאגר במאגר הביומטרי. אחר כך, גם אי אפשר להוציא למי שמתנדב למאגר הזה תעודות זהות חכמות, כלומר לאף אחד אין תמריץ להכנס למאגר.

ההנחה של המדינה היא שהסכמתו של אדם לשימוש במידע הביומטרי שלו דיה בכדי לאפשר ניהול של ניסוי; אלא, שלא ברור שכך הדבר: בית המשפט כבר פסק בעניין בן חיים שגם אם אדם נותן הסכמה, זה לא אומר שהמדינה יכולה לעשות שימוש במידע הזה, בהעדר הסמכה בחוק (רעפ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל); כלומר, בניגוד לאדם פרטי, שמרגע שקיבל הסכמה יכול לעשות דברים עם המידע שהסכימו עבורו, המדינה צריכה הסכמה ספציפית כדי לאפשר שימוש במידע על ידה. כלומר, בלי חוק שמסמיך אותה לנהל מאגר ביומטרי, היא לא בטוח יכולה לנהל אותו, ובלי חוק שמסמיך אותה להדפיס תעודות זהות, היא לא יכולה להוציא תעודות זהות ביומטרית.

מה זאת אומרת אי אפשר להוציא תעודות זהות ביומטריות? אחת הבעיות היתה שהמדינה הכריחה את האזרחים שרוצים תעודות חכמות להתנדב למאגר; אחד התיקונים בחוק הוא התיקון לחוק מרשם האוכלוסין הוא שתעודות חכמות שמכילות את המידע הביומטרי יוצאו רק עם מידע מתוך ה-מאגר ה-ביומטרי בתקופת ה-ניסוי. קיומה של ה' הידיעה כאן הוא החלק ה-משמעותי. בחוק כתוב כי הוראות החוק (כלומר, ההוראות שמאפשרות את הנפקת התעודות הביומטריות לפי האמור בסעיף 25 לחוק מרשם האוכלוסין, המידע שצריך להכלל הוא נתונים ביומטריים, והם "יישמרו בשבב באופן שתתאפשר גישה אליהם בהתאם להוראות החוק האמור": כלומר, שתי בעיות: תחולת החוק שמתקן את חוק מרשם האוכלוסין לא תחול על מי שלא נכנס לה-פיילוט על פי ה-צו, ולכן אי אפשר להנפיק לו תעודה, ושנית, המידע צריך להיות לפי הוראות החוק, שלא חל אלא על מי שנרשם לה-פיילוט. לכן, פיילוט הוא לא ה-פיילוט, ואי אפשר להנפיק תעודות זהות חכמות.

כלומר, רק מי שיצטרף לה-ניסוי יוכל לקבל תעודות חכמות; ולכן משרד הפנים לא יוכל לצאת בניסוי אלטרנטיבי באמת. מעבר לזה, משרד הפנים לא יוכל לאגור את המידע בה-מאגר ה-ביומטרי, אלא רק במאגר ביומטרי אחר (כלומר, המידע לא יוכל להיות מוצלב אחר כך); גם סעיף 29 לחוק מנוסח כך: "העורך השוואה בין אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מאדם או נתוני זיהוי ביומטריים שהופקו מהם, לבין אמצעים או נתונים ביומטריים שבמסמך זיהוי, בלא סמכות לפי חוק זה, דינו – מאסר שלוש שנים". שימו לב: ההשוואה היא בין כל אמצעי זיהוי ביומטריים לבין מסמך זיהוי; כלומר, לעובדי משרד הפנים אין יכולת להנפיק מסמכים ביומטריים שלא על פי חוק המאגר הביומטרי, ללא קשר לשאלה האם ניתנה הסכמה על ידי הנסיינים.

כלומר, ניסויו של משרד הפנים הוא לא ה-ניסוי, ולכן הוא לא מאפשר בחינה אמיתית; אם אלו יצאו באמת בניסוי שאינו ה-ניסוי, הרי שהדבר יהיה מנוגד לחוק (לא שזה הפריע להם עד היום), וזה עשוי לגרום לפגיעה עוד יותר אנושה באזרחים.