0.
פעם, כשעוד הייתי תמים, תהיתי האם ניתן להחזיר שיר משומש לחנות: "מה יקרה אם ארכוש שיר באתר songs.co.il ואבקש להחזירו? ברור שהשיר לא נפגם, לא הוצא מאריזתו המקורית ולא נעשה בו כל שימוש. אפילו לא השמעתי אותו, אלא רק הותרתי אותו על הכונן הקשיח. ניתן לבדוק ולראות שלא חל כל פגם במצבו של השיר, והחנות המקוונת תוכל לבטח למכור את השיר מחדש. לכן, לא יפגעו הם אם אחזיר את השיר אותו רכשתי. לא? החוק לעיתים מביא לתוצאות אבסורדיות, כאלו שמעולם לא התכוון המחוקק שיגיעו". אבל החזרת שיר היא רק אחת מהזכויות הצרכניות שלי: בתור מי שרוכש שירים, מותר לי לשמוע אותם ולעיתים אני גם רוצה להשאיל אותם לחברים, או חס וחלילה למכור אותם בתור שירים משומשים.

1.
אבל, ישנן שתי בעיות: הראשונה היא טכנולוגיות DRM (ניהול זכויות קניין, נז"ק), שמשרד המשפטים משום מה דוחף לאחרונה. בתזכיר חוק שהוגש, מנסה המחוקק לתת הגנה ספציפית מאוד על טכנולוגיות נז"ק ולקבוע שפריצה שלהן מטילה אחריות בהפרת זכויות יוצרים על הפורץ. מנגד, כל מיני הסכמים שאנחנו מתקשרים בהם ממשיכים גם הם להגביל את הזכות. כך, גילה בשבוע שעבר ברוס ויליס, שהחליט כי הוא רוצה להוריש את אוסף המוסיקה המפואר שלו לילדיו לאחר מותו, אך לא יכול לעשות כן.

cc-by-sa Gage Skidmore

2.
עכשיו, יש שיאמרו שהבעיה היא של ויליס. אם זה היה פונה ומוריד את התכנים בצורה לא מורשית (מה שבעממית קוראים פיראטית), הוא לא היה נתקל בבעיה הזו: הוא היה יכול להעתיק את השירים כמה שבא לו ואיך שבא לו, להשתמש בהם בצורה כיפית, לשכפל ולעשות בעצם את כל מה שהוא היה יכול לעשות עם אוסף התקליטים המפואר שלו או אוסף הספרים. הבעיה היא, שנתנו במשחק הזה יותר מדי כח לבעלי הזכויות לשים מנעולים על היצירות, ועכשיו הם מתחזרים. העניין הוא שהטכנלוגיות האלה פשוט יעילות בערך כמו חקיקה נגד גשם: יש דרכים יעילות יותר לעצור את ההורדה הבלתי מורשית, טכנולוגיות נז"ק רק מעודדות פיראטיות ובטכנולוגיות יש סיכוני אבטחה למשתמש הקצה למכביר.

3.
כעת, בא מר ברוס ויליס, שאי אפשר לחשוד שהוא בצד של הפיראטים בכלל, ואומר: "אני, ולא איזה ילד קולג' פיראט שלא רוצה לשלם על תוכן", רוצה להוריש את התרבות שלי, המורשת הדיגיטלית שלי, לילדים שלי. אני לא רואה סיבה שהם יצטרכו לקנות שוב את כל השירים שאני אהבתי. ואם אני מקבל את השיר רק לתקופת החיים שלי, בבקשה מכם, תמצאו מודל עסקי אחר. אז מה בעלי הזכויות יכולים לעשות? אם הרצון שלהם (לפחות בארץ) לתת הגנה על המודל העסקי שלהן, אז החוק לא אמור לעשות את זה. באותה צורה שהמחוקק לא מגיע לפלאפון, סלקום ופרטנר ואומר להן "אנחנו יודעים ששנים התחזרתן על הציבור, אז בואו נקבע שחברות סלולר חדשות לא יכולות לתמחר את המוצרים שלהן בצורה שתשבור את השוק שלכם", אלא ההפך: המחוקק מעודד תחרות ומודלים עסקיים חדשים.

4.

בתביעה זו מבקשת מעריב, בעילות שונות, כי בית המשפט יגן על המודל העסקי-כלכלי טרום עידן האינטרנט, אז פורסמו כל המודעות בעיתונות הכתובה. במקרה זה אין מקום למשפט להתערב, יש לתת למודלים הכלכלים החדשים בעידן האינטרנט ולכוחות השוק לעשות את שלהם. (א 1074/05 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' אול יו ניד בע"מ ואח')

ומה שנכון למודעות דרושים נכון לעוד כל כך הרבה דברים: כשם שעיתונים נופלים בגלל שינוי בדרך בה אנשים צורכים תוכן, אבל עדיין עיתונאים שורדים ומשנים את פניהם, כך גם עם אמנים ויוצרים אחרים. אי אפשר לבקש מהמחוקק להגן על הדרך בה אתה מרוויח כסף, וזה לא משנה אם אתה עורך דין שלא רוצה שמישהו אחר יקח שכר נמוך ממך כי יש תחרות בשוק, אם אתה שף שרוצה למנוע מאחרים להכין עוגת שוקולד, או חברת טלפונים שלא רוצה שחברות אחרות ישווקו טלפון עם פינות עגולות.

5.
אלה החיים, ואתה חייב לחיות אותם. אם אתה לא תתאים את המוצר שלך למציאות, שבה אנשים מתים, משתפים קבצים או סתם רוצים לתת לחבר לשמוע מוסיקה, אתה לא תוכל להרוויח בטוח הרחוק.