לפני כחודש פסק גבית המשפט המחוזי במסגרת תא 49493-02-11 בניהו נ' הוצאת עיתון הארץ ואח' בצורה מעניינת ורלוונטית; במועדים הרלוונטים, היה אבי בניהו דובר צה"ל. בשלהי פרשת יואב גלנט, שהפכה לפרשת מסמך הרפז, התפרסמה בעיתון 'הארץ' מודעה בגנות בניהו מטעם אזרחים מודאים ולא מזוהים. המודעה הוזמנה, ככל הנראה, באמצעות משרד הפרסום מקאן-אריקסון.

בניהו הגיש תביעה כנגד כל הגורמים המעורבים וביקש בין היתר לחשוף את זהות המעוולים כנגדו. מקאן-אריקסון נקלעו במצב לא נעים: רצונם האתי להגן על מזמיני המודעה העמיד אותם במצב בו הם נאלצים לדבר בשמם ולהוכיח הגנת 'אמת הפרסום' בתביעת לשון הרע, כאשר הם לא ממש מסוגלים לעשות זאת. אבל, החלטת בית המשפט היתה לא פחות מעניינת: בית המשפט פוסק כי להבדיל ממקרה רמי מור (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק) בו נפסק כי אין פרוצדורה לחשוף את זהות הטוקבקיסט האנונימי, כאן יכולה להיות כזו. אלא, שהעניין המהותי: הויכוח האם בכלל מדובר בלשון הרע, צריך להתדיין במסגרת התובענה העיקרית בטרם תחשף זהותו:

עוד עולה מכתבי הטענות כי קימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם המודעה כשלעצמה מהווה לשון הרע, אילו חלקים ממנה מהווים לשון הרע ומנגד האם מקאן זכאית להגנות מכוח החוק.בשונה מעניין רמי מור, בו לא היה כאמור הליך עיקרי אותו יש לנהל בטרם הדיון בבקשה לחשיפת שם המעוול, בענייננו יש לברר טענות אלו בתובענה העיקרית בטרם אחליט בסעד הסופי המבוקש של חשיפת פרטי המזמין

כל זאת נעשה בחסות הצעת החוק של זבולון אורלב לחשיפת גולשים ברשת; אבל, בימי הבחירות, מבינים כנראה המחוקקים את מה שהם לא הבינו עד היום, ויכול להיות שיצטרכו להרחיב את הזכות לאנונימיות. היום, בעקבות סדרה של מודעות מכפישות ברשתות חברתיות, פנתה רשימת הבית היהודי לועדת הבחירות (לקריאת הבקשה המלאה) בבקשה שיורה לטרשת החברתית Facebook לחשוף מיהו המעוול שמפרסם מודעות בגנות נפתלי בנט וחברים אחרים ברשימה שלא כחוק.

להזכירכם, למרות פסיקה שהוראות חוקי התעמולה חלים בצורה פחות נוקשה על הרשת (תבמ 16/2001 ש"ס נ' פינס), כאשר הרציונאל שמנחה את החופש אומר ש"רשת האינטרנט, שלא כרדיו וכטלוויזיה, פותחת פתח רחב לפני היחיד לקחת חלק בשיח הפוליטי ולומר את דברו במישרין. אם עד-כה לא היה היחיד יכול להשמיע את קולו אל רבים, אלא אם אמצעי תקשורת מקובל – הרדיו או הטלוויזיה – הואיל בטובו לאפשר לו להשמיע את קולו, הנה כיום נפתחה הבימה בפני הכול, והיחיד יכול שיהיה גם מאזין גם דובר. יהיו אף מי שיאמרו כי זוהי הדמוקרטיה בגאונה: שכל יחיד יוכל לומר את דברו ולהשפיע על חברו ועל מי שאינו חברו", הרי שישנם מקרים, קיצוניים פחות או יותר, בהם ניתן להתערב, וזאת כאשר הדין הכללי אוסר.

חוק הבחירות (דרכי תעמולה) קובע אכן כי חומר מודפס ישא את שם המזמין, ולכן, לאחר פרסום מודעות אנונימיות בעיתון נקנסה רשימת הליכוד ב1,000 ש"ח; לאחר מכן, הליכוד הפר שוב את חוקי התעמולה וערך תעמולה עם אמנים.

אבל הליכוד הוא לא לבד, בימים האחרונים מתגלים ברשתות החברתיות קישורים לשני אתרים: "שלי ימינוביץ" וציפיפלופ". שני האתרים מופעלים כנראה על ידי אותו הגורם, שלא מציין מיהו. אלא, שהגורם משתמש בשני האתרים בחשבון של Google Analytics שכנראה שימוש את מפלגת מרצ בקמפיין עבר (למידע נוסף):

כלומר, כנראה שאף אחת מהמפלגות לא חפה מההתנהגות האנונימית, ושהדבר חוצה קשת פוליטית.

אכן, אנונימיות היא הדרך בה החלש יכול להתגונן ולהסיר ממנו את מסכת משוא הפנים. הרי ברור שאף אחד לא יקשיב לליכוד כאשר דובריו הרשמיים יאמרו משהו אם אותו אדם אינו מצביע ליכוד. מטרת הקמפיין האנונימי אינו בהכרח לשכנע אנשים להצביע לליכוד, אלא לשכנע אותם לא להצביע עבור בנט.

יהיה לי קשה, אבל, לראות אחר כך את חברי הכנסת של הליכוד, שילחמו בעתירה הזו למען הזכות לאנונימיות של מי שפרסם את המודעות האלו, מדברים בעד חוק שמיועד להרים את מסך האנונימיות מאחרים. אולי, באמת, הדרך היחידה לגרום לחברי הכנסת שלנו להפסיק לנסות לסגור את הרשת היא לתת להם לשחק בה.

(ותודה לטל שניידר על הסיפור)