מה יש לאינטרנט הזה, שבתור מדיום הוא נתפס כשטותניקי ומאפשר לאתרי אינטרנט להעלות שטויות באחד באפריל? ידיעות אחרונות העלו ידיעה שאומרת שפעילי אל-קעידה נאשמים בייבוא ויאגרה מזויפת (וסליחה על המחסור בלינקים בידיעה, חלק ניכר מהכתבות הוסרו מהרשת); הרג'יסטר טענו שגוגל נרכשה על ידי סין. ThinkGeek העלו מוצרים מפוברקים למכירה, כמו סלון שיזוף בUSB. סלאשדוט טוענים שויקיפדיה רכזה את כל מתיחות האחד באפריל שרצו ברשת. ואני תוהה למה בחיים האמיתיים דברים כאלו לא היו עוברים.

האינטרנט עדיין נתפס כמדיה חלופית, לא אמינה במיוחד, ולא נורא אם יהיו בה דברים כמו מתיחות אחד באפריל. בכל מקרה הן נכתבו בצורה כל כך מפוברקת שאף אחד לא ינסה בכלל להסתמך עליהן. בניגוד למה שרוב החבר'ה בבלוגוספרה הישראלית, שלא לקחו חלק במתיחה, חושבים, מטרת המתיחה לא היתה להעלות את התעבורה. אני לא חושב שאפשר להגיד שהיתה לה מטרה כלשהי אלא רק כיף צנוע. המטרה היתה לבדר את הבלוגרים שלקחו חלק.

ככל הנראה היתה בעיה איפשהוא, כשהעניין התפתח וגדל, היה ברור שאי אפשר להחזיק אותו רק על ידי שרשורים. העניין המדהים היה החשיפה שהעניין קיבל והצל שהוא הטיל. בשלב מסוים הכתבה בNRG לקחה 30% מכלל הקריאות, כשהיא לקחה 98% מהקריאות בערוץ הרשת, והאחוז וחצי הנותרים היו הסיפור על Tammy NYP. עוד סיפור שהפך לבדיחת בלונדיניות לא מוצלחת. הבלוגיה הגיבה בחיוב והבינה שמדובר במתיחה, והצליחה לבדר גולשים תועים במשך מספר שעות. ליאור הנר שפתח בלוג חדש, ואני עוד מקווה לראות שם תוכן, כתב "בלוגספירציה", וקיווה שאנשים לא איבדו את התמימות. (ליאור, הגיע הזמן שתוסיף טראקבקים).

אני לא חושב שהיתה בלוגספירציה, אלא שהיתה פה הוכחת יכולת. לראשונה הבלוגוספרה השפיעה ברמה כזו שקבעה סדר יום. אולי זה שלב ראשון בהקמת מפלגת שיתוף קבצים. קהילת הגולשים בישראל היא אולי טיפה שונה ממצביעי שינוי הקלאסיים: מעמד ביניים, גילאי 18-35, אוהבי חופש ושוויון ומאמינים ביכולת לשנות, אבל גם היא לא גדולה בהרבה מ5,000 אנשים. כל השאר הם אנשים מסביב שמגיעים במקרה; חיפושים שונים בגוגל מביאים אנשים לתוצאות מצחיקות בבלוגים. אם לדוגמא מחפשים בגוגל אימאג'ז תמונות של "ציצים" הבלוג שלי נמצא במקום מכובד מאוד (בערך 1,000 כניסות בחודש מהחיפוש הזה), ליד זרובבלה וליד עוד תמונות של דברים שכל קשר בינם לבין ציצים הוא מקרי בהחלט, והם היו צריכים להופיע תחת החיפוש "סיליקון". עוד אנקדוטה היא שתומר ליכטש אתמול אמר לי שהוא מקבל מספר לא מבוטל של כניסות לפוסט שלו שנקרא "אהבה קטנה", רק כי יש שיר של שירי מימון תחת שם כזה.

הבלוגרים העצמאיים בישראל הצליחו להביא את עצמם למצב בו תוצאות החיפוש בגוגל מוטות לכיוונם, הם יוצרים תוכן איכותי ומאנדקסים אותו בצורה חכמה, בניגוד לדוגמא לאתר הארץ שכל כותרת של עמוד היא "הארץ – מאמר" בבלוגיה הכותרת משתנה לפי הH1 או הTITLE של המסמך, דבר שמעלה אוטומאטית את הסיכוי להמצא באמצעות חיפוש. השימוש בתגי מטא גם מקל ואפילו היכולת של המסמכים להקרא על ידי דפדפנים שהם לא אקספלורר. אין פלא שכל מה שנכתב בבלוגים העצמאיים מגיע ראשון.

הבלוגוספרה בישראל עוד קטנה מכדי להשפיע באמת, והיא מורכבת מאנשים שמשפיעים גם במקומות אחרים ומאנשים שמנסים להפוך את הבלוגוספרה למקום שאפשר להשפיע באמצעותו. מאותה הסיבה גם אי אפשר למצוא היום יותר מדי פרסומות בבלוגים. מי שכן מפרסם ככל הנראה לא יכול להתפרנס מזה. הבלוגרים (העצמאיים), אם זאת, הם כ100 (אולי קצת יותר) אנשים משכילים שככל הנראה רוצים לצאת לחופשי.

אם לא היה מדובר על אותם 5,000 קוראים ל100 כותבים, אולי היה אפשר לפתוח שוק אמיתי, כזה שיאפשר אולי להגדיל את ההכנסות לבלוגוספרה לרמה של 200 ש"ח לבלוג כל חודש. משהו קטן כזה, להחזיר את עלות האחסון, לשלם על קפה טוב וקצת בירה. משהו כזה לפנק את הבלוגרים, להכיר תודה. אולי צריך לפתח מנגנון עסקי של פרסומות בכל העצמאיים. אני עוד אחשוב על זה ואפתח את זה. נראה בהמשך.

לא לשכוח שיש עוד ארבעה ימים למכרז החברתי, וחשוב להציע הצעה!